דיאטה: השמנת יתר, והפיתרון הקדמוני 

זו עובדה. אוכלוסיית העולם המפותח הולכת ומשמינה. אם נדבר על המדינה המייצגת יותר מכל את המערביות, ארצות הברית, אפשר כבר להגיד שמשקל יתר הפך להיות המאפיין הבולט ביותר של האוכלוסייה האמריקאית. שני שליש מהם נמצאים במשקל מעל הנורמה.
לפי ההערכות האחרונות, 31% מהבוגרים האמריקאים סובלים מהשמנת יתר (השמנת יתר = משקל מחולק לריבוע של הגובה גדול או שווה 30). השכיחות של השמנת יתר עלתה בעשור האחרון בשילש, מ-23% ל-31%, ועל פי הקצב הנוכחי בעליה במשקל, בשנת 2008 שכיחות השמנת יתר בארצות הברית תגיע ל-39%. עוד 35% סובלים ממשקל יתר (משקל יתר = משקל מחולק לריבוע של הגובה גדול או שווה 25). גם ביתר הארצות הנתונים לא מעודדים. בסין בין השנים 1989 ל-1997 שכיחות משקל יתר הכפילה את עצמה אצל נשים ועלתה פי 3 אצל גברים. בעולם כולו קיימים היום יותר מביליון בני אדם עם משקל יתר ומעל 300 מיליון בני אדם עם השמנת יתר. השמנת יתר היא גורם סיכון מרכזי לסוכרת, התקפי לב, אירועים מוחיים, סרטן השד והמעי הגס. כ-300,000 איש מתים ממחלות הקשורות להשמנת יתר מדי שנה רק בארצות הברית.
מדובר ללא ספק ב"מגפת ההשמנה" ואין מנוס מלשאול את עצמנו מספר שאלות. למה אנחנו הופכים לאוכלוסייה שמנה? מה קרה בתקופה יחסית קצרה שעושה אותנו שמנים? מי אשם? תעשיית המזון? השמנים? ההורים שלא מוליכים את ילדיהם לאכול פחות ולהתאמן יותר? הקהילה המדעית והרפואית שלא מוצאת פתרון מתקבל על הדעת?

השנה בית המשפט בארצות הברית דחה עתירה נגד חברת "מקדונלדס" אשר טענה שהחברה אשמה בגין השמנת יתר של הסועדים הקבועים במסעדות מקדונלדס ברחבי ארצות הברית. במבט ראשון טענה זו נשמעת מגוחכת, אבל האם ההופכים לשמנים וחולים עקב אכילה מופרזת של מזון מהיר, צריכים להאשים רק את עצמם?
אולי לא.

נגדיר השמנה. האם מדובר בהתמכרות? האם קיים מושג כזה "התמכרות לאוכל", בדומה למושג "התמכרות לאלכוהול"?
על פי הקריטריון הידוע IV-DSM של החברה הפסיכיאטרית האמריקאית, כדי לקטלג חומר כממכר, החומר צריך לענות על לפחות שלושה מהקריטריונים הבאים:

* נלקח בכמויות גדולות או לאורך פרק זמן ארוך יותר ממה שתוכנן.
* תשוקה קבועה לחומר או מאמצים ללא הצלחה להפסיק לצרוך אותו או לשלוט בשימוש בו.
* השקעת זמן גדולה בניסיונות להפסיק להשתמש בחומר, בשימוש בו או בהתאוששות מהשפעתו.
* הפסקת או הגבלת פעילויות חברתיות, תעסוקתיות או פנאי בגלל השימוש בחומר.
* המשך השימוש בחומר למרות הידע על התוצאות החמורות שבשימושו.
* הגברת הרגישות לחומר עם השימוש.
* סימפטומים של גמילה

לפחות חמשת המשפטים הראשונים מדברים אל ליבו של כמעט כל אדם הסובל מעודף משקל. מנקודת מבט זו קשה שלא להתייחס למזון במיוחד עתיר בשומן ו/או סוכר ו/או מלח כחומר ממכר.

האם בעיית ההשמנה קשורה לפיזיולוגיה של הגוף או לסביבה בה אנו חיים?
מחד, בין מומחים לחקר השמנת יתר הולכת ומתגבשת ההסכמה שהמקור לאפידמית ההשמנה הוא לא ביולוגי אלא סביבתי. הסביבה בארצות מפותחות מעודדת צריכת יתר של מזונות עתירי קלוריות (בארצות אלו שפע של מזונות טעימים, עתירי קלוריות, לא יקרים ומוגשים במנות גדולות במיוחד). גורמים סביבתיים אחרים מעודדים צמצום ההוצאה האנרגטית הכללית על ידי הפחתת פעילות גופנית (כיום יש פחות דרישה לתפקידים בעבודה הדורשים מאמץ גופני, הפחתה בהוצאה האנרגטית בבית הספר ובחיים בכלל, ועליה בזמן המושקע בפעילויות לא נודדות כגון צפייה בטלוויזיה, גלישה באינטרנט ומשחקי וידיאו).

מאידך, חוקרים רבים בתחום התזונה טוענים שמזון עתיר שומן יכול לגרום לשינוי ביכולת הפיזיולוגית של הגוף לווסת את האכילה. זה לא סותר מה שנאמר קודם. הכוונה היא שהסביבה בה אנחנו חיים, למשל מזון, יכולה להשפיע על מנגנונים פיזיולוגיים קיימים או במילים אחרות על ביטוי הגנים. בעשור האחרון התגלו הורמונים שמווסתים את האכילה. במצב רגיל הורמונים אלו מווסתים את האכילה ועוזרים לשמור על משקל רצוי. אחד מהם "לפטין", מופרש מתאי שומן ורמתו בזרם הדם מצביעה על מצבם של מאגרי השומן בגוף. ההיפותלמוס (אזור במוח שמתאם את התנהגות האכילה) מגיב לרמת הלפטין ופועל בהתאם כדי לשמור על מאגרי השומן יציבים. במצב תקין, עליה קלה בשומן הגוף מביאה לעליה ברמת הלפטין שפועלת להפחתת צריכת המזון. אבל כאשר עולים במשקל יתר על המידע, מערכת הלפטין לא מתפקדת נכון. מוחם של אנשים שעולים במשקל מאבד את יכולתו להגיב לסימנים אלו של הלפטין ושומן הגוף הולך ועולה. ככל שמשמינים יותר, מייצרים יותר לפטין אבל ההיפוטלמוס נהיה פחות רגיש לסימנים. עם הזמן ההיפוטלמוס מבין את רמות הלפטין הגבוהות כנורמליות ומאפשר את המשך ההשמנה. אך יתכן שלא צריך להפוך לאדם שמן כדי לגרום לשיבוש במערכת הלפטין. מחקר שבוצע על חולדות שהתפרסם לאחרונה, מראה שלאחר שלושה ימים של דיאטה עשירה בשומן, החולדות אבדו את רוב היכולת להגיב ללפטין. לכן כל כך קשה לפעמים לרדת במשקל במיוחד כאשר עודף המשקל גדול.
כאשר מערכת הלפטין עובדת נכון, גם המצב ההפוך נכון. ירידה בשומן הגוף מביאה להפחתה ברמות הלפטין. רמה נמוכה מעודדת צריכת מזון ומקטינה את יכולת הגוף להוציא אנרגיה. לכן, הירידה בהוצאה האנרגטית שנצפית לאחר דיאטה להורדה במשקל, מצריכה הפחתת צריכה קלורית חסרת פרופורציה כדי לשמור על המשקל הנמוך. מנגנון זה הוא זה שגורם לקושי הרב בשמירה על המשקל הנמוך שהושג.
זאת אומרת, המזון העשיר בקלוריות משמין אותנו. ככל שמשמינים יותר המוח כושל בזיהוי הרמה הגבוהה של לפטין ואנחנו ממשיכים לעלות במשקל ומתקשים לשנות את מצב ההשמנה.

אך לא מספיק בכך, מחקרים אחרים על חיות מעבדה, הראו שחשיפה למזון שמן יכולה לגרום במהירות למערכת ההורמונלית של הגוף לרצות עוד שומן. חלבון במוח בשם "גלנין" שמעודד אכילה ומאט את ההוצאה האנרגטית, מתגבר כאשר חולדות אוכלות דיאטה עשירה בשומן. חיות אלו הופכות לשמנות מאוחר יותר בחייהן. לפי תיאוריה זו, עליה בשומני הדם (בשם טריגליצרידים) משפעלת גנים המעלים את הרמה של חומרים במוח שמעודדים אכילה כמו גלנין. למעשה ארוחה שמנה אחת כבר מגרה את הפעילות של גלנין בהיפוטלמוס. עם זאת שהמחקר על גלנין בחיתוליו ניראה לפי נתונים ראשונים אלו שילדים שנוהגים לאכול את ארוחת הצוהריים שלהם ברשתות לאוכל מהיר דוגמת רשתות המבורגרים יגדלו להיות מכורים למזון שמן ושמנים בעצמם.

זרם מחקרי אחר, טוען שאכילת יתר של שומן וסוכר גורמת לשינויים במוח, כמו אלו המוכרים מצריכת סמים מסוג הרואין. קיימים במוח קולטנים לחומרים בשם אופיוידים שהגוף עצמו מייצר. כאשר הופעלו הקולטנים במוח של חולדות באמצעות תרופות, אכלו החולדות מעל שש פעמים את הכמות של שומן, סוכר ומלח למרות שכבר לא היו רעבות. בנוסף, חולדות הניזונות מדיאטה המכילה 25 גר' סוכר נכנסות למצב סטרס (דחק) כאשר הסוכר נלקח מהארוחה שלהן. המצב דומה לדחק שנוצר אצל בני אדם שמנסים להיגמל מניקוטין או מורפיום, ומרמז שניתן להפוך למכור לאופיוידים הטבעיים של הגוף. סוכרים בכמות גדולה, גורמים לשחרור של החומרים הממכרים הללו . לכן, על פי התיאוריה הזו ניתן להפוך למכורים למזון. עד כה אף אחד לא יודע איך כמות גדולה של סוכר משפיע בהשוואה למנה של סם כמו הרואין למשל, אבל ברור שמעט גורמים טבעיים, ביניהם גורמים מיניים או מזונות מרוכזים בסוכר, מסוגלים להניע את מערכת האופיוידים הטבעיים עם עוצמה שיכולה להיות קרובה לעוצמה של סמים ממכרים. יש לציין שרבים מסתייגים מכך אבל הדמיון במנגנון הפעולה של מזון עשיר לזה של סמים מסוכנים והעובדה שהתופעות של אכילת מזון אצל הסובלים מעודף משקל דומות להתמכרויות אחרות מביאות אותנו למחשבה של מזון כחומר ממכר.

מהאמור ניתן כבר להבין שהשמנה היא תוצאה של שינויים מגוונים בגוף כתוצאה ממזון עשיר מאוד בקלוריות. אבל למה הגוף בוגד בנו ומאפשר את השינויים הללו?
ניראה שאנחנו קורבנות של טרגדיה גנטית-סביבתית. ראשית, כוחות אבולוציונים (התפתחותיים) שמרו על יחס מתאים בין אבותינו הקדמונים ולבין התזונה שלהם. מתחילת קיום האדם הקדמון ועד לתקופה הפליוליטית (בין 20000 ל-30000 לפני הספירה) היה קיים איזה שהוא איזון בין הגנים של בני האדם לבין הסביבה בה הם חיו. למעשה יחס בין הגנים לבין המזונות יחד עם גורמים סביבתיים אחרים קבעה את המבנה הגנטי ואת ההתפתחות של האדם מאז קיומו ועד לתקופה הפליוליטית הקדומה. לאחר מכן בני אדם נהנו מ-300 דורות של צריכה אנרגטית די קבועה. אבל מאז המהפכה החקלאית מלפני 10000 שנה ובמיוחד לאחר המהפכה התעשייתית במאה ה-18, ההתפתחות הגנתית לא הצליחה להדביק את הקצב של תנאי החיים האנושיים. במשך 100 שנים, ב-2 עד 3 הדורות האחרונות, קרה משהו בצורה שבני אדם אוכלים, ההרגלים התזונתיים שלנו השתנו. אנחנו אוכלים לא רק יותר מדי אלא גם כל הדברים הלא נכונים. ברור שהתרבות שלנו השתנתה עד לנקודה שקיימת איזו אי התאמה בין הביולוגיה המבוקרת של קודמינו לבין היבטים מסוימים חשובים בחיינו. למרות שהמהפכה התעשייתית של המאה האחרון הביאה להארכת חיים עקב שיפור בתנאי הדיור, התברואה, הטיפול הרפואי והקטנת ההשפעה של דלקות וטראומה, סיבות אלו עיקריות לתמותה בעידן הפליוליטי ועד ה-1900; אנחנו עדיין נושאים אתנו את הגנים שהתאימו לצורת החיים של אבות-אבותינו, לא שלנו. אי התאמה זו גורמת להצטברות שומן בגוף ומחלות רבות בעלות ביטוי קליני כגון מחלת לב כלילית, יתר לחץ דם, סוכרת, וסוגים של סרטן.

אחד הגורמים העיקריים בהתפתחות זו הוא השינוי המשמעותי בקשר שבין "הכנסת אנרגיה" לגוף ו"הוצאת אנרגיה" מהגוף. האדם הקדמון, צריך היה לצוד ולדוג את מזונו, מה שגרם לו להוציא הרבה אנרגיה על ידי רמות גבוהות של פעילות גופנית. כאן מתחילה הבעיה. גופינו לא השתנה מאז. היחס הגומלין המסובך שבין צריכת אנרגיה, הוצאת אנרגיה וצורך הגוף לפעילות גופנית, נשאר אצל האדם המודרני ללא שינוי, כמו אצל קודמינו שנהגו לצוד ולהתאמץ פיזית להישרדותם. למרות זאת, אין היום במדינות מפותחות, קשר מחייב כלשהו בין מה שאנחנו אוכלים לבין האנרגיה שאנחנו מוציאים. התוצאה היא עודף אנרגיה בגוף, מעט פעילות גופנית עם ביצועים גופניים שלא עולים על 20% מאלה של האדם הפליוליטי, עליה במשקל הגוף, והרכב גוף לא תקין (עודף שומן ביחס לשריר ועצם). אולי הגיע הזמן לעשות פסיעה אחורנית וללמוד מחדש כמה מהיסודות החיוניים באורח החיים של אבות-אבותינו.

אז מה ניתן לעשות?
לפי חישובים ממחקרים עדכניים נירא ש-90% מהאוכלוסייה אוגרת בגופם עד 50 קלוריות ליום. מפני שעודף האנרגיה מצטבר בגוף ביעילות של 50%, על כל 100 קלוריות שאנחנו צורכים, לפחות 50 קלוריות נאגרות במאגרי השומן של הגוף, ולכן 90% מהאוכלוסייה צורכת עד 100 קלוריות מיותרות ליום. מה הפתרון למניעת השמנה שיביא ל"חברה רזה יותר" - האם להפחית 100 קלוריות מהאכילה היומית או לעלות את ההוצאה האנרגטית ב-100 קלוריות על ידי פעילות גופנית? זו שאלה היפותטית שרק מבחן המציאות יוכל לענות עליה. לכאורה הפתרון לא מסובך. מדובר בלהפחית 100 קלוריות מהאכילה היומית, מה שמתורגם בכמה ביסים נאכלים פחות בכל ארוחה או בלהגביר את ההוצאה האנרגטית היומית בשריפת 100 קלוריות נוספות שמתורגם בהוספה של קילומטר וחצי בהליכה היומית.

אז מה היה לנו?

1.
לפי קריטריונים פסיכיאטרים, מזון עשיר בשומן וסוכרים מתאים להגדרה של חומר ממכר.
2.
השמנת יתר גורמת לחוסר תגובה ללפטין, חומר שתפקידו לסייע בדיכוי האכילה.
3.
על פי מחקרים על חיות מעבדה, יתכן שלמזון עשיר קלוריות אפקט ממכר דומה לזה של סמים מסוכנים.
4.
מזון עשיר קלוריות עשוי להשפיע על פעילות המוח, כך שלאחר האכילה נרצה לאכול עוד ועוד מזון עשיר בקלוריות.
5.
ניראה שהמצב כולו קשור להרגלנו הלא נכונים והכל כך רחוקים מהרגלי האכילה והתזונה של אבות אבותינו, תוך כדי העובדה שהמבנה הגנטי של האדם לא השתנה מאז.

הקידמה, התעשייה והחיים המודרניים בכלל, עושים את חיינו יותר קלים, אך את גופינו פחות רזה.
הפתרון כנראה, תלוי רק בנו, בכל אחד ואחד מאתנו ובהתנהגותו כלפי גופו ובריאותו בכל רגע נתון בחייו.