מוצטפא 

פרק 8 " מוצטפא"


מוצטפא צאאב היה בשנות הארבעים וחמש לחייו. הוא רכש באמצעותנו מצלמות ומסרטות וידיאו, וכן צעצועים. את אלה רכשנו דרך סוכנים מקומיים, שייבאו את המוצרים מחו"ל.
מוצטפא היה איש נוח וחייכן, אם כי ידע לעמוד על המיקח כמו כל לבנוני. מוסלמי, שחרחר. מי היה מאמין שיום אחד הגיעה למשרדנו בחורה דקת גזרה, לבושה ג'ינס הדוק, דבר חריג אצל המוסלמים. היא הגיעה כדי שאפנה אותם לטיפול בפוריות, משום שלא יכלו להביא ילדים לעולם.
אשתו היפה שבה ללבנון.
באחד הימים הוא הפריח רעיון לאוויר, רעיון שנראה כלא בא בחשבון.
"מה דעתך שנצא ביחד להונג קונג ולתאילנד, כדי להשיג סוכנויות ולהוזיל בכך את מחירי המוצרים?"
לימים, התברר שהוא התכוון ברצינות. הסדרנו לו ויזה ומצאנו את עצמנו, הוא ואני, בדרכנו להונג קונג על מטוס מדהים - קטאי פסיפיק - מטוס-מסעדה מפוארת שאינה מביישת את המסעדה הצרפתית היקרה ביותר. נחתנו בשדה התעופה של הונג קונג, מושבה סינית שהייתה עדיין תחת שלטון בריטי.
שדה התעופה כה קרוב לעיר עד כי נראה שהמטוסים כמעט פוגעים במגדלים הגבוהים הנושקים לשמים. אחד המגדלים הנו מלון מפואר בן שישים וארבע קומות. כשמטפסים מעלה במעלית השקופה החל מהקומה השלושים וארבע מתגלה לעיניך דבר אומנותי מדהים. תמונה ברוחב של כעשרים מטר ובגובה של שלושים קומות, עבודת יד, המבטאת בעומק ובצבעים מדהימים את "החומה הסינית". מגיעים לבניין הבורסה של הונג קונג. גם הוא בניין גבוה מאוד, והמייחד אותו הוא שהוא בנוי מהרבה זכוכית ומשדר עוצמה, בדומה למגדלי התאומים בניו יורק, שביטאו את הסחר העולמי ושידרו עוצמה. כאן מגלגלים מיליארדי דולרים. בחזיתו של המגדל פסל ברונזה בצורת הספרה 8, שהיא ספרת המזל באמונה הסינית העתיקה.
מקבל את פנינו ישראלי, שאתו ניסינו לקשור קשרים עסקיים. כמי שמכיר את העיר על בוריה גילה לנו את הניגודים של העיר. עיר מערבית מודרנית ביותר ובאותה עת סינית, עם מסורת סינית, אמונות סיניות, מקדשים וקטורת ומגידות עתידות לרוב.
רוב מנהלי המפעלים היו נשים לבושות בחליפות שני חלקים, כשהחצאית מגיעה קצת למעלה מהברך. מי אמר שנשים לא מסוגלות לנהל עסקים? אנו התפעלנו מהמקצועיות, והן התפעלו לראות שלבנוני וישראלי עושים עסקים ביחד.
בערב אנו בוחרים במסעדה. בעיר מאות מסעדות מכל הסוגים והמינים. אנו בוחרים, כמובן, במסעדה סינית שבה מגישים אוכל סיני מסורתי. במקרה הגענו סמוך לראש השנה האזרחית. שלל של אורות ופרחים, המון פרחים מכל הצבעים ומכל הסוגים קישטו את בניני הענק והרחובות. ביום, קושרים עסקים וקונים מתנות לבית. חנות קטנה אך מטריפה של פנינים אמיתיות, בצבעים שונים: לבן פנינה, אפור, ורוד, בצורות שונות, ומשולבות בטבעות זהב או כסף. המחירים זולים להפליא. מרוב הגודש נדמה לך שהפנינים לא אמיתיות. נדמה שיש כאן זיוף. אך לא. זיופים קיימים בהונג קונג, אך לא של פנינים. גם מעילי משי עם ציורים של ציירים מפורסמים כמו פיקאסו, הם מקוריים, ואינם מזויפים. מה שכן מזויף הם תיקים ושעונים של מותגים ידועים, כמו: גוצ'י קרטייה רולקס וברייטלינג. ממש קשה להבדיל בין האמיתי למזויף. לא ידעתי שקיים שעון הנקרא "פטק-פיליפ-ג'נייב." רק בשובי ארצה נוכחתי שעשיתי עסקה טובה. במטוס מכרו אותו באלפיים ושש מאות דולר, ואילו אני שלמתי רק עשרים וארבעה דולרים. במשך עשר שנים הוא עבד בלי שאחליף סוללה.
אחד הדברים שהפליאו אותי הן רכבות התחתית, המדרגות הנעות המגיעות לעומק של כמעט קילומטר. מי היה מאמין שמתחת לאדמה נפלטים אלפי אנשים מהרכבות, עולים על המדרגות הנעות המגיעות עד לרחוב הראשי. והניקיון המופתי. איזה ניקיון! הייתי נבוך כשעליתי על ריקשה ואדם זקן היה צריך למושכה כשאני רכוב. בהיותי אוהב פרחים, נדהמתי להיווכח שלרגל ראש השנה משפחות סיניות רבות על ילדיהן, מגיעות לשוק הפרחים כדי לרכוש פרחים מסוגים שונים: סיגליות, שושן צחור, עצי תפוז, סחלבים, איזה סחלבים מדהימים בצבעים עמוקים. אתה מסתכל ומתפעם. אינך רוצה לעזוב את המקום.
היו שם פרחים שאותם פגשתי לראשונה בחיי.
חיי הלילה סוערים לא פחות מאשר הסוהו בלונדון, או בניו יורק, או פריז. נשים סיניות, צחות, בשיער שחור מבריק, טבעי, יפות, יפות. תענוג לעיניים לגוף ולנשמה. המועדונים. איזו השקעה בעיצוב ובתאורה. אין כאלה בבית ספרנו, לא באירופה, גם לא באמריקה. ואתה יכול להרשות לעצמך. זה לא עולה הרבה.
קשה להתנתק מהאוכל הטעים והמגוון. אין צורך להיכנס למסעדה מפוארת. מספיקה מסעדה עממית ומסורתית המספקת: מעדנים סצ'ואנים חריפים, מתובלים בדבש המאזן את החריפות, ברווז פקין, עוף פריך בלימון עטוף במעטפת מיוחדת, בשר ברוטב קארי שההודים צריכים ללמוד מהם איך להכינו, אטריות שנחאי, וכמובן הרבה פירות ים. היו שם שרצים שנמנעתי להעיף מבט לכיוון שלהם.
אנו עולים על מטוס בדרכנו לבנגקוק בירת תאילנד, כשיש בינינו הסכם שאנו לא מתקרבים לנשים, מהבחינה המינית.
תאילנד שונה מהונג קונג בכך שהיא מסמלת את היפה והמכוער. מצד אחד מקומות מדהימים ביופים, מקדשים, נופים מרהיבים, מי-ים בצבע הטורקיז, ומאידך - רחובות מסוימים מלאים נערות צעירות שעוד לא מלאו להן חמש-עשרה, שנים המציעות את גופן. מראש הבטחנו זה לזה לא להתפתות, מחמת הסכנה ממחלות.
מוצטפא אהב לישון. כשהוא המשיך לישון בבוקר אני ירדתי למועדון הבריאות, עשיתי התעמלות וקיבלתי מסאז' ספורטיבי, הדגש על ספורטיבי.
רבים האירופים המגיעים לתאילנד כדי לנצל את הנערות הצעירות. ממש סדום ועמורה. הרבה גרמנים הבאים לספק את היצר החייתי. ממש בלתי נסבל. לצד העושר והיופי יש הרבה עוני. העוני הוא אחד הגורמים המביאים משפחות שלמות למכור את הבת, כשטרם מלאו לה שלוש- עשרה. התמורה היא מאתיים דולר, ובמקרה הטוב שלוש מאות.
בסיור בנהר המקיף את העיר אתה רואה בתי פח צפופים המשיקים אל תוך הנהר. שם גרים בני אדם עם כלבים בצוותא, כשהם שקועים במים המעופשים. באמצע הנהר אתה פוגש סירה הנהוגה בידי אישה חובשת כובע רחב שוליים, המציעה בירה צוננת ופירות טרופיים.
אופנועי הטיק-טק מכירים הכל. אופנועים תלת-גלגלים העוקפים את התנועה הצפופה. נהגי האופנועים מצוידים בתמונות של בחורות ערומות. לשם הסקרנות אנו מגיעים למקום מאד יוקרתי ומפואר המעוצב היטב. בלובי מקבלת את האורחים מארחת המסבירה שבמקום ניתן לקבל מסאז' רגיל בעירום, ללא מין, ומי שנפשו חפצה מקבל "בודי".
היא הובילה אותנו לאולם המחולק לשניים, ולו מחיצה של זכוכית שקופה. מהעבר השני היו שלוש קבוצות, כשהבנות לבושות שמלות בצבע שונה. קבוצה בצהוב, השנייה בלבן והשלישית בוורוד. לכל בת היה מספר, ועליך לבחור בסוג הטיפול ובבחורה. אלו הלובשות לבן מיועדות לספק מסאז' ללא שירותי מין.
מהבחינה האנושית הדבר מעורר רחמים. יושבות נערות ערב שלם ואין מי שיצביע לעברן. פניהן מתחננות מהעבר השני של הזכוכית: "אנא ממך קח אותי, אחרת גורלי יהיה מר."
לעומת זאת נקלענו לאחד המקומות היפים בעולם. מעבורת לקחה אותנו לקופי-פי, אי קסום. מהמעבורת עברנו לסירה רעועה. כשהתקרבנו לקבוצת הבונגלוס שנראו מרחוק, לא ירדנו לסוף דעתם של נוהגי הסירה. לא נראה כל מזח. מה הם חושבים, שנרד לתוך המים בדרכנו למבואה של המלון? בעוד אנו חושבים, הגיע טרקטור בעל גלגלי ענק, נכנס אל תוך המים והוביל אותנו ואת הכבודה ממש לפתחו של המלון.
הבונגלו, שאינו אלא סוויטה מפוארת, לא יישכח במהרה. גם לא הפרחים האמיתיים המסודרים על המיטה רחבת הידיים בצורת לב כשהכתובת "ברוכים הבאים" גם היא בעזרת הפרחים .
החוף, הניקיון, הנוף, והמים בצבע כחול-טורקיז! שתי בחורות שהגיעו אתנו, נראו רצות אל תוך המים כשהן ערומות כביום היוולדן. הן רצו משום שירד פתאום גשם, נעים ומלטף.
על הגבעה היה מכון למסאז'. הנערות לבשו בגדים מיוחדים בצבע כתום, ולהם חוטים שזורים בזהב. האווירה כה אינטימית, ויחד עם זאת אינה מזמינה לסקס. אתה שוכב על הבטן ומביט למטה. שם, למטה, נמצאת קערה עגולה מלאה פרחים. הקטורת והאור העמום משדרים לך שאתה עומד להרקיע לשחקים. ואכן, באמצעות הידיים המקצועיות והמלטפות בעזרת שמן הקוקוס - אכן אתה מרקיעי לשחקים.
אתה יוצא את המכון הנמצא על גבעה, ולפתע מתגלה לך נוף מדהים. למרגלות הגבעה צמחייה צפופה. כמה צעדים משם ג'קוזי שלא ידעתי על קיומו. משם עוד צמחייה על רקע הים הנהדר.
לאחר ביקור העסקים בשתי המדינות שבנו, הוא לדרום לבנון ואני לישראל. הביקור הניב פירות. כבר החלו להגיע מכולות, הן מהונג קונג, (בעיקר מצלמות) והן מתאילנד (בעיקר נעליים וצעצועים). שני הצדדים מחייכים לרגל ההצלחה.
לאחר כארבעה חודשים טלפן מוצטפא בבהלה.
"אני חולה. ביקרתי אצל רופא בביירות, ולפי דבריו, ישראל היא אחת המדינות המתקדמות המסוגלות לטפל במחלתי בהצלחה. לכן, הייתי מבקש שתנצל את קשריך, כדי שיקבלו אותי באחד מבתי החולים."
מאחר שהוא לא ידע לנקוב בשם המחלה, חשדתי שמדובר באיידס. אמנם, הייתה בינינו הסכמה שלא להתקרב לנשים תאילנדיות, אך לך תדע אם הוא עמד בהבטחה, ואם יכול היה להתאפק. אולי עשה זאת כשהיינו בנפרד, בא במגע עם איזו תאילנדית יפה.
ביקשתי ממנו לשלוח בדחיפות את תוצאות הבדיקות הרפואיות, והבטחתי לו לטפל מיד.
הייתי מודאג.
את הבדיקות שהגיעו אלי בפקס שלחתי לאחד הרופאים הבכירים במדיקל-סנטר. הרופא בישר לי את הבשורה המרה שאינה קשה פחות ממחלת האיידס. מוצטפא חולה במחלת הסרטן וזקוק להחלפת מח עצמות. הרופא הוסיף כי כיום סיכויי ההחלמה ממחלה זו טובים, יותר מאשר בעבר. לאור ההתפתחות המחקרית והניסיון שהצטבר, הסיכוי עלה לתשעים וחמישה אחוזים. הוא הציע לי לפנות לבית חולים "שיבא", למחלקה הדרמטולוגית.
רופא המחלקה הסכים לקבל את הפציינט מארץ ערבית עוינת. בית החולים דרש שישים ושניים אלף דולרים עבור האשפוז והטיפול. סכום עתק לחולה שאין לו ביטוח. צריך היה לקחת בחשבון שבתקופת אשפוזו לא תהיינה הכנסות. שלטונות צה"ל סייעו במרבית הסכום, בגלל שאחד האחים של מוצטפא שירת בצבא דרום לבנון. אחיו הובאו לבדיקות. אחד מהם נבחר לתרום את מח העצם.
למוצטפא הוקצה חדר פרטי, כשאחיות מטפלות בו סביב השעון. לעצמי הרהרתי: היכן ובאיזה מקום בעולם מטפלים במסירות כזו באדם מארץ עוינת?
בני משפחתו, כולל אשתו שנראתה כאילו יצאה מז'ורנל, הגיעו לבקרו. אך מי שביקר אותו בקביעות והביא לו מתנות הייתי אני. מנהל המחלקה וסגניתו השיבו לכל פניה שלי באשר להתפתחות במחלתו. היו מקרים שהם יזמו שיחות עדכון.
נראה שהייתי כל עולמו. הבעות התודה לא ידעו גבולות.
חודשיים לאחר מכן כשבאתי לבקרו עם מתנה בידי, נכנסתי לחדר ונראה היה כי טעיתי. נראה היה לי כי במקום מוצטפא הגיע אפריקאי שחור. פניתי לאחות ושאלתיה להיכן הועבר מוצטפא, והיא ענתה לי שהאיש השוכב בחדר הוא הוא מוצטפא.
לא הכרתיו. בבת אחת נשר שערו. עיניו כאילו גדלו. צבע עורו השחיר. הוא נראה תשוש, אך מחייך, חסר אונים בגלל הטיפול שעבר.
המחזות שראיתי קשים מנשוא. שאלתי את עצמי האם אכן משתלם לעבור את דרך הייסורים הזו? האם הסבל הנוראי הזה כדאי? האם יש כאן ניסוי מעבדה? האם רק מוצטפא סובל? ומה באשר לקרוביו שעזבו הכול כדי לעבור את הדרך הארוכה לשהות ליד מיטתו? הרי הם מוותרים על חברים, עבודה, בילויים.
באותה עת התבוננתי בבני משפחות החולים האחרים. הם הפכו להיות בני בית בבית חולים, כאילו אין דברים אחרים בעולמם. הם שהו כל כך הרבה זמן בבית החולים, עד כי אימצו משפחות אחרות שגורלן דומה.
כשחולה הועבר לטיפול נמרץ, לא רק בני משפחת החולה התפללו אלא גם המשפחות האחרות. הרי הם שותפים לגורל. בוכים ביחד. לרוב בוכים כי מעטים המקרים שאנשים יצאו בריאים. כשמגיעה הבשורה המרה על הליכתו או הליכתה לעולם הבא, לא יכולה המשפחה הגדולה להתאפק. לא רק האנשים מהמעגל הראשון הזילו דמעה.
מי שיצאו לקבור את יקיריהם לא שבו לחדרי ההמתנה, כי לא היה להם בשביל מה. ראית בן תומך באביו, האחד מעודד את השני כשהמוות ממשיך לאיים. לעמול חודשים רבים ולהיווכח שזה הסוף? מצמרר.
נראה שהצוות הרפואי התרגל לכך. הרופאים המשיכו לעשות מאמצים, אך השגרה עשתה אותם, כך זה נראה, נוקשים יותר, אדישים למתרחש. חסרי סבלנות לפונים אליהם בשאלה. הרופאים, שהכירו את החולים וטיפלו בהם חודשים רבים, לא נראו בלוויות ולא בביקורי בית בשבעה, כדי להסביר ולנחם.
משפחות החולים שראו מה עובר על האחרים אמרו לעצמם "לנו זה לא יקרה."
בלי הודעה מוקדמת, אף כי הייתי מדווח, מופיע במשרדי מוצטפא, כשהוא חובש כובע רחב שוליים, מחייך מפה ועד לאוזן. אני מופתע. קמתי ממושבי וחיבקתיו.
"אלחמדילאללה (ברוך השם) הנה חזרתי, הודות לך ולרופאים המסורים."
ואני שואל: "איך זה קרה שלא ידעתי על שחרורך מבת-חולים?"
והוא משיב "איני יודע. אתמול בערב ניגש אלי מנהל המחלקה, שאתה מכיר היטב, ואמר לי שאני משתחרר, וכי אני יכול לספור את היום הזה כיום הולדתי מחדש. אינך מתאר לעצמך כמה אני שמח. אתה רואה? המאמץ היה שווה. מה אגיד לך? הרופאים הם מלאכים. מגיע להם הרבה."
אמרתי למוצטפא כי אני שמח לקבלו מחדש וכי עלינו לחגוג את האירוע.
הוא השיב לי שהיה מעדיף לנוח מעט, וכעבור יומיים נחגוג. הוא יצא לנוח במלון שהיה רגיל לפקוד אותו.
עוברים יומיים ומוצטפא אינו מתקשר. "אולי חזר ללבנון?". אני מתקשר לשותפו שבדרום לבנון והוא עונה לי: "מה, אתה לא בתמונה? מוצטפא חש ברע וחזר לבית החולים."
מנהל המחלקה משיב לי: "צר לי, יומי. צר לי לבשר לך את הבשורה המרה. מוצטפא לא יחזיק מעמד יותר מיומיים. לצערנו, נראה שלא הצלחנו. משהו קרה. איננו יודעים מה, כי שחררנו אותו לאחר שהיינו בטוחים שהוא התגבר על המחלה."
יומיים. יומיים נותרו למוצטפא וזאת אחרי כל המאמצים.
אכן, יומיים לאחר מכן הועבר ארונו אל מעבר לגבול, שם קיבלו אותו בני משפחתו בצער ובכאב רב.
הם היו בטוחים שנעשה כאן הכול כדי להצילו.