מוקדש לד"ר איתן חבר
שנה תמימה הייתי נפגש עימו ועושה רק דבר אחד: מדבר ומדבר ומדבר ומדבר ומדבר... והוא כמעט לא היה מצליח להשחיל מילה, אלא רק היה מקשיב ומקשיב ומקשיב.
אחרי שנה, הוא ביקש את רשות הדיבור ואמר רק משפט אחד: "צביאל, אתה מדבר כל כך יפה - אולי תהיה מוכן לדבר לפני קהל?
ואני אגלה כאן סוד; כל חיי סבלתי מפחד קהל ברמות... וכמובן סירבתי לעצתו בתוקף. אבל הוא שכנע אותי, ולבסוף הסכמתי לתת הרצאה לקבוצת הורים של מתמודדים בסניף אנוש בפ"ת, אבל רק לעשר דקות ולא יותר.
הייתי בלחץ אימים, שפתאום אתקע מולם ולא יהיה לי מה להגיד להם ומרוב חרדות הכנתי 50 עמודי מחשב (אלה הגדולים) עם חומר ההרצאה. התחלתי לדבר לפניהם מתוך חרדה קשה, אבל הם הסתכלו עלי כאילו שאני הבן המוצלח שלהם. עצרתי מדיבורי רק אחרי שעתיים תמימות.
הם שיבחו אותי והרעיפו עלי אהבה וכבוד רב ואז ברוב חוצפתי אמרתי להם שהספקתי רק כעשרים אחוז מהחומר שהכנתי. על המקום הם מיד קבעו איתי מועד נוסף. בסופו של דבר נתתי להם סדרה של שש הרצאות, שבמהלכן כבר שני סניפים נוספים הזמינו את סדרת ההרצאות הזו. עד היום נשאתי למעלה מחמש מאות הרצאות.
וההרצאות היו רק ההתחלה של פעילותי האישית והציבורית. אבל רציתי כאן להדגיש: הפריצה המוצלחת שלי לעולם באה מתחום בלתי צפוי עבורי. אני לא חשבתי מעולם שיש לי כישרון להרצות, מה עוד שתמיד סבלתי מאוד כאשר דיברתי לפני קהל.
אני סבור שאי אפשר לפרוץ לעולם בכל דרך שאנו מעוניינים בה. הדרך חייבת להיות מתאימה למציאות. כלומר שזו תהיה דרך בתחום, בזמן ובמקום שהעולם צמא לו ולא רווי ממנו ע"פ חוקי ההיצע והביקוש.
לד"ר איתן חבר אני חב תודה עמוקה, כי הוא זיהה בחכמתו את יכולתי הרטורית ואולי גם ידע שתחום זה - הרצאות ע"י מתמודדים - הוא תחום בתול לחלוטין ולכן סיכויי הצלחתי יהיו רבים.
שוב תודה לד"ר חבר, שכה צר לי מעמק הלב שבנו החייל גיא חבר נעלם בגולן.
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
