הדודה העיוורת 

לפני זמן לא רב, שחררתי לעורכת ספרי ילדים,
סיפור מתח על ספרי שייקרא "הדאבורים - קן צרעות"
כשבמקביל המאיירת ליז פלנסיה רוקמת רעיונות איך
מאיירים דאבור מאיים, ערמומי ובעל ארס רעלני וארוך.
הסיפור דן על ימי כביסה שנעשו אצל דודתי באותם ימים
רחוקים שלפני קום המדינה. דוד ופרימוס ומגהץ על גחלים
לוחשות.
דודתי העיוורת, שהיו לה חושים בריאים, ידעה לא רק לבשל
במידה הנכונה, אלא גם ללכת לבדה בשבילה הצרים של
השכונה.
יום הכביסה היה גם יום חברתי. חברות מהשכונה וגם אימי
הצטרפו לחגיגה שהייתה גם קולינארית וגם מלווה בשירה.

הסיפור מסתבך כשהילד מתבקש על ידי אמו לקחת את
הכביסה. בדרכו הוא מסבך חבר שבסופו של דבר הדאבורים
עטים עליו ועוקצים את כל חלקי גופו. הוא מציע שהחבר
יוכנס לתוך ציפה מתוך מגמה שהדאבורים לא יצליחו להגיע
אליו. והדאבורים הפקחים מגיעים אליו.
בן דודי, כלומר הבן של הדודה העיוורת, קראו לו ראובן
אשכול. שמו הקודם היה ינוקא. במשך הזמן עבר לאזור
המרכז ועסק באומנות.
אני מקבל חוזר מיו"ר עמותת 8200 (ש.מ.2) - ניר למפרט.
אני משאיר לו הודעה והוא שב אליי לאחר כמה שבועות
תוך התנצלות על שהיה בחו"ל.
מגמת ההתקשרות הייתה להכניס את האתר שנבנה בעבורי
לביטאון ש.מ.2 "מגדלור".
מזכירתו שואלת אם היא יכולה להעביר את השיחה ואני
עונה בחיוב.
ניר למפרט על הקו.
ואני מתחיל כך:
"מצטער על שלא יצא לנו לעבוד ביחד ולהכיר אחד את
השני..."

ניר קוטע אותי ואומר לי:
"מה זאת אומרת אנחנו לא מכירים. ועוד איך אנו מכירים,
שכן אתה הקדשת לי ספר כשהייתי סגן מפקד היחידה."
וניר מוסף. "להזכירך שדברנו על ראובן אשכול."
"איזו פאשלה" אני משיב.
ואכן בושתי ונכלמתי. ואז ניר מעביר לי את האימייל
שלו וגם את הטלפון הנייד בתקווה שיפרסם את האתר שלי.
אגב, ניר קבל את שרביט היו"ר של העמותה מאפרים לפיד
שהחליף אותי לאחר קדנציה של 4 שנים. אני קבלתי את
התפקיד מיואל בן-פורת, מייסד העמותה.
אם כן, מה שסגר הפעם את המעגל היו סיפור "הדאבורים"
שדודתי העיוורת קשורה אליו ובנה ראובן אשכול שניר
למפרט הכירו.
לצערי ראובן אשכול נפטר . יהי זכרו ברוך.