למידה מוגדרת בפסיכולוגיה כשינוי קבוע בהתנהגות או בפוטנציאל ההתנהגותי שמקורו בניסיון. במהלך השנים פותחו תיאוריות רבות במטרה להסביר את תהליך הלמידה. בסיס טיעוניהם הוא שהאדם נולד כלוח חלק (טבולה ראסה) ולכן ניתן ללמד אותו הכול. שתי התיאוריות המרכזיות שהתפתחו במסגרת הגישה ההתנהגותית שבאו להסביר כיצד האורגניזם לומד הן: ההתניה הקלאסית של פבלוב וההתניה האופרנטית של סקינר ותורנדייט. התניה קלאסית פירושה אסוציאציה בין אירועים. פבלוב ממייסדי התיאוריה של ההתניה הקלאסית תופס את הרפלקס כנקודת מוצא המהווה אבן יסוד בהתנהגות האנושית, וזה מכיוון שבכדי ללמוד חייב האורגניזם להגיב. לכל רפלקס שני מרכיבים: א. גירוי חיצוני מסוים ב. תגובה מסוימת. הן הגירוי והן התגובה יכולים להיות מותנים או בלתי מותנים, כאשר גירוי או תגובה מותנים מתקיים תהליך למידה ושהגירוי והתגובה בלתי מותנים מתקיים תהליך אוטומטי ולא מתקיים תהליך למידה. ההתניה הקלאסית מורכבת ממספר שלבים. בשלב הראשון, הנקרא מבחן מוקדם, בו בודקים שהגירוי מותנה אינו מעורר תגובה והגירוי בלתי מותנה מעורר תגובה. השלב השני, הנקרא רכישה, שלב בו בעל החיים רוכש את התגובה המותנית. בשלב זה ישנה חזרה על הצגת שני הגירויים במקביל. השלב השלישי, הוא המבחן, שלב בו הנסיין בודק את יעילות תהליך הרכישה בכך שהוא מציג רק את הגירוי הבלתי מותנה. הוא בודק אם הגירוי הבלתי מותנה מעורר את התגובה המתבקשת. בכדי שתתקיים ההתניה צריך מרווח זמן מינימאלי בין הגירוי לתגובה. תהליך ההתניה הקלאסית מלווה בשתי תופעות מרכזיות. אחת היא, הכחדה והחלמה ספונטאנית, כאשר הכחדה היא מצב בו מנותר הקשר שהיה בין הגירויים על ידי הצגת הגירוי המותנה לבדו. החלמה ספונטאנית היא תופעה של התחדשות התגובה המותנית שהוכחדה לאחר תקופת מנוחה. התופעה השנייה היא הכללה והבחנה, כאשר הכללה היא תופעה בה התגובה המותנית מופיעה גם לנוכח גירוי הדומה לגירוי המותנה המקורי בניסוי והבחנה נדרשת על מנת שלא תבוצע הכללה בכל המקרים. בסיס התיאוריה של ההתניה האופרנטית עומד חוק האפקט של תורנדייק. לדבריו הן מתאם בין הגירוי לתגובה ולא תמיד גירוי מסוים יביא לתגובה מסוימת. לדעתו, אדם יבחר מתוך מגוון תגובות אקראיות רק בתגובה שהצליחה בעבר. סקינר הוסיף על כך שהסביבה היא זו ששולטת בהתנהגותו של היצור החי דרך החיזוקים שהיא מספקת. בבסיס שיטתו של סקינר עומדים החיזוקים והעונשים, כאשר חיזוק הוא אירוע המעלה הסתברות לפעילות אחרת ועונש מקטין את ההסתברות לפעילות זו. תהליך ההתניה האופרנטית בנוי משלושה שלבים. בשלב הראשון בודקים את הרמה הבסיסית של התגובה. בשלב השני, בשלב הרכישה, נותנים תמול על פעילות מסוימת עובדה הגורמת להגברת אותה פעילות. השלב השלישי, שלב ההכחדה, דומה במהותו לשלב ההכחדה בהתניה הקלאסית. שתי התיאוריות בודקות את תהליך הלמידה מההיבט ההתנהגותי אולם בהשוואה בין שתי התיאוריות נמצא שוני במספר פרמטרים. ראשית, בהתניה קלאסית נלמדת תגובה רפלקסיבית לא רצונית הנשלטת ע"י מערכת העצבים האוטונומית בעוד בהתניה אופרנטית נלמדת תגובה מוטורית רצונית הנשלטת ע"י מערכת העצבים הסומאטית והשרירים הרצוניים. שנית, התגובה בהתניה קלאסית היא פועל יוצא מהצגת הגירוי המותנה ששאב את כוחו המחזק מהגירוי הבלתי מותנה. לעומת זאת, בהתניה אופרנטית התגובה נשלטת ע"י מאורעות סביבתיים מן העבר. שלישית, בהתניה קלאסית לאורגניזם אין השפעה על הנסיבתיות שבהן ניתן החיזוק בעוד בהתניה אופרנטית, החיזוק תלוי בביצוע התגובה הרצויה. רביעית, בעוד בהתניה קלאסית לא נלמדת תגובה חדשה, הרי שבהתניה אופרנטית נלמדת תגובה מורכבת, שלא ביצע עד כה. אומנם מבוססת על מרכיבים קיימים אך בהרכבה החדש לא בוצעה קודם ללמידה.
המחבר הינו בוגר תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון ולימודי מידע, וכרגע נמצא בשלבי סיום של התואר השני בלימודי מידע.
