התנהגות בני המיעוט הערבי במדינת ישראל באינתפאדת אל אקצא
אירועי אינתפאדת אל-אקצא
האינתפאדה התחילה בשביתה כללית במגזר הערבי שהוכרז עליה בשביתת חרום של ועד ראשי רשויות ערביות וראשי ועדת המעקב שהתכנסו עקב ביקורו של ח"כ, דאז, אריאל שרון במסגד אל-אקצא בסוף ספטמבר שנת 2000. במהלך הביקור הזה הופגנה אלימות מצד המשטרה וכתוצאה היו הרוגים מבני המיעוט. עקרון הכרזת השביתה הכללית היה מבוסס על ידע המנהיגים הערבים שהשביתה היא אמצעי ליגטימי במשטר דימוקראטי כדי להביע מחאה. שביתות המחאה של בני המיעוט הערבי בישראל, בכל הנסיבות, לא היו שביתות מלאות. אך, הפעם השביתה הייתה מלאה והורגשה בכל האיזורים הגיאוגרפיים שבהם ריכוזים דימוגרפיים של הערבים; הגליל, המשולש והנגב. ואצל כל סוגי האוכלוסייה מבחינת אורח חיים; עירוניים שבתו, כפריים ובדואים. בכל השתייכותיהם הדתיות; מוסלמים , נוצרים ודרוזים. בכל שכבות האוכלוסייה מבחינה חברתית; מבוססים, עשירים ועניים. בכל הגילים; זקנים, מבוגרים וצעירים. בכל מעמד השכלתי; אקדמאים, סטודנטים, משכילים בעלי מקצועות חופשיים, אנשי עסקים, מבוטלים, אמאמים ומטיפים וכו'... בכל השתייכותיהם הפוליטיות; אנשי התנועה האיסלאמית, המפלגה הדימוקראטית ערבית, אנשי תנועת חד"ש, תנועת בל"ד, בני הכפר, הכוחות הלאומניים ותומכי המפלגות הציוניות.
כך, שלושה ימים רצופי אלימות, הפגנות סוערות, חסימת כבישים ראשיים, זריקת אבנים וירי של שוטרים הסתיימו בקורבנות. ורק ההתגייסות של ההנהגה והציבור הערבי בישראל יחד עם מעורבות עמוקה של פוליטיקאים יהודיים הביאה לרגיעה יחסית, שהופרה שוב בערב יום הכיפורים בנצרת, לאחר תקיפה של השכונה המזרחית בעיר בידי המון יהודי משולהב שירד מנצרת עלית. באירועי נצרת נהרגו שני אזרחים ערבים מירי המשטרה, ובכך עלה מניין קורבנות האירועים ל-13 אזרחים ערבים שנהרגו מאש שוטרים ואזרח יהודי אחד שנהרג מפגיעת אבן ליד ג'יסר אל-זרקא. זאת, בנוסף לעשרות רבות של פצועים ומאות עצורים (גאנם, 2001).
ההשתתפות המלאה של כל אוכלוסיית בני המיעוט הערבי במדינת ישראל מעידה על מחאה ציבורית קולקטיבית גורפת (אל-קאסם, 2000; תמימי, 2000).
התנהגות בני המיעוט הערבי באינתפאדה הזאת עוררה תשומת לבי מיוחדת הראויה לעיון ולניתוח.
שיח חברתי ופוליטי
התנהגות בני המיעוט הערבי בישראל באינתפאדה מאופיינת כהתנהגות קולקטיבית, בדלנית ומופנה ליעד שהוא קריאת תגר נגד קבוצת הרוב היהודית. בשיח החברתי והפוליטי שוב עלו מושגי זהות קבוצתית, לאומיות, פלסטיניות וישראליות, אזרחות וכו'... מבלי להתיחס לתוכנם האמתי. המושגים הללו מבטאים את מצב בני המיעוט הערבי בישראל ומערכת היחסים בינם לבין הרוב היהודי.
יחס קובעי המדיניות בישראל להתנהגות בני המיעוט הערבי היה מוסבר בכל המקרים בצורה טועה ומטעה ומתנשאת. במקרים מעין אלה של שביתות מחאה והפגנות, האחראיים בממשלה נהגו להבחין בין המשתתפים והלא משתתפים, בין התומכים והלא תומכים ולהתיחס לפי המדד הזה. המשתתפים לרוב הוגדרו כקיצוניים, מפירי סדר ומסוכנים והלא משתתפים הוגדרו כנאמנים, תומכי שלטון ובעד ישראליזציה. עקב כל תקרית התקיימו ישיבות של אחראים ואנשי שלטון כדי לדון בנעשה ו"כאילו" לטפל בבעיה ולחפש פתרונות שתמיד היו פתרונות חומריים שאינם ענייניים ואינם לוקחים בחשבון את הצד הפסיכולוגי ואת התחושות הפנימיות של בני המיעוט הערבי בישראל.
פרספקטיבה של תיאוריות הזהות החברתית
ההתנהגות בני המיעוט הערבי באינתפאדת אל-אקצא אינה ספונטאנית והיא תולדה של תחושת קיפוח אצל בני המיעוט מצד קבוצות הרוב היהודית כתוצאה של הנהגת מדיניות מפלה כלפיהם. תחושת הקיפוח של בני המיעוט הערבי ויחס קבוצת הרוב היהודית אליו יוצרים הזדהות קבוצתית פנימית גבוהה. הקיפוח מוביל להתחזקות תחושת השייכות והשותפות עם חברי הקבוצה (Dion, 1989), לכן, בני המיעוט הערבי התהנגו כקבוצה מלוכדת ומאוחדת למרות הרב-גוניות בתת-הקבוצות שנמצאות בתוכה.
מודל הזהות החברתית יכול להסביר את התנהגות בני המיעוט הערבי בנקודת זמן מסוימת כמו אינתפאדת אל-אקצא שהיא שלב במערכת היחסים בין בני המיעוט הערבי לבין היהודים. תאוריית הזהות החברתית וההשערות של הקטיגוריזציה העצמית מאפשרות מסגרת פסיכולוגית חברתית להבנת יחסי הגומלין בין הרמה החברתית פוליטית לבין הרמה הפסיכולוגית של תהליכים קבוצתיים ובין קבוצתיים (סלימאן, 1999).
לפי גישתו של תצ'פל (Tajfil) וחבריו קיימת נטייה טבעית לקטיגוריזציה עצמית אצל בני אדם, ולכן תמיד קיימת אצלם חלוקה לקבוצת ה"אנחנו" וקבוצת ה"הם" (האחרים). החלוקה הזאת אפילו בתנאי מעבדה גורמת להעדפת חברי קבוצת הפנים ולאפליית חברי קבוצת החוץ (למשל: ניסויי הקבוצה המינימאלית של תצ'פל בשנת 1970).
בני המיעוט הערבי הם קבוצה שהחברים בה רואים את חברי קבוצתם כדומים להם מבחינת מטרות ותחומי התעניינות. האנטראקציה הנרחבת בין חברי קבוצת המיעוט הערבי מספקת ידע על המאפיינים והתכונות האישיות הייחודיות והשונות שלהם. נגישות החברות בקבוצת המיעוט היא אספקט של הזהות החברתית שקושרת את הפרט לאחרים ומשפיעה על מחשבותיו, רגשותיו ופעילותיו כלפי אחרים חברי אותה קבוצה.
קבוצת היהודים במדינה, למרות הרב גוניות בתוכה, היא קבוצת פרטים אחידה והומוגנית בעיני האחרים ובמיוחד הערבים החיים אתם בתוך אותה מדינה. מידת האיום של חברי הקבוצה הזאת על חברי קבוצת המיעוט הערבי יוצרת סלידה, חוסר הערכה והפלייה נגדם. בזמן שקבוצת החוץ היהודית נראית מאיימת באופן חמור זה יוצר פשע, הפלייה גזעית, אלימות וסטייה.
בקשר ליחס בין ובתוך הקבוצות המחקרים מראים כי תמיד קיימת הערכה לקבוצת הפנים והעדפתה על קבוצת החוץ (Smith & Mackie, 1995).
הקטיגורזציה העצמית היא תפיסת הפרט את עצמו כחבר בקבוצה, ממקמת אותו בתוך הקבוצה או ממקמת את הקבוצה "בראשו". לכן היא תהליך של המרת הפרטים לקבוצות (Hogg, 1998; Xenia, 1996; Smith & Mackie, 1995). טצ'פל (Tajfil) הדגיש לצד תפיסת השיוך הזאת את החשיבות הרגשית והערכית של החברות וקרא לתוכן הזה זהות חברתית וטען שהפרט ישתדל תמיד להשיג זהות חברתית חיובית (Tajfil, 1982). הזהות החברתית החיובית או המובחנות החיובית תושג באמצעות העדפת חברי קבוצת הפנים ואפליית חברי קבוצת החוץ. וכאן נוצרת השוואה בין הקבוצות שהיא צורה של נגישות או הדגשה של הקבוצה.
בני המיעוט הערבי ידאגו תמיד שקבוצתם תהיה נגישה ומתופעלת לכן ישתדלו לתפעל אותה על מנת להשיג את המובחנות החיובית. תפעול קבוצת בני המיעוט הערבי גורם לחידוד הגבולות בינם לבין היהודים ולאפליית קבוצת החוץ היהודית. המובחנות החיובית שבני המיעוט הערבי ישאפו אליה מובילה להערכה עצמית גבוהה. תיאוריית הזהות החברתית מתייחסת לשני תהליכים הקשורים זה לזה ביחסים בין קבוצתיים: קטיגוריזציה והשוואה (סלימאן, 1999).
בהקשר של מדינת ישראל שתי הקבוצות; קבוצת הרוב היהודית ובני המיעוט הערבי חיות ביחד ושתיהן בעלות רקע היסטורי ארוך יומין. הקטיגורזציה של הקבוצות בהקשר זה נעשית על בסיס דת, לאום, גזע שיוך אתני, וכו'... לכן התהליך שנשאר בעל חשיבות הוא תהליך ההשוואה בין הקבוצות שגורם לאפקט ההדגשה.
חברי קבוצת המיעוט הערבי ידאגו תמיד כחברי קבוצת הפנים לתפעל קבוצתם ולחדד את הגבולות בינם לבין קבוצת הרוב היהודית, על מנת להשיג זהות חברתית חיובית. הזהות החברתית, בהקשר זה, מבוססת רק על ההשוואה בין הקבוצות. ההשוואה משתנית בהתאם לשינויים בסטטוס וביחס הכוחות בין הקבוצות. במערכת יחסים איסמטרית-יחסי יהודים וערבים-החברות בקבוצת הרוב היהודית תורמת תרומה חיובית לזהות החברתית של הקבוצה ולעומת זאת החברות בקבוצת המיעוט הערבי נחותת סטטוס משפיעה על הערך העצמי של הפרט הערבי כפרט ועל בני המיעוט כקבוצה.
חברי בני המיעוט הערבי תמיד יתנהגו באופן שגורם לקבוצתם להתבדל בצורה חיובית ביחס ליהודים ואם זה בלתי אפשרי ישנו קבוצותם וינסו לעבור לקבוצת היהודים גבוהת הסטטוס ואם גם זה בלתי אפשרי ינסו מחדש להגדיר את המצב החברתי הנוכחי של קבוצתם.
תצ'פל (Tajfil ) טוען שהשינויים הללו גורמים לשינויים במערכת היחסים בין הערבים והיהודים. שינויים בזהות הקבוצה קיימים במצב שמעמד הקבוצות אינו יציב או שמעמד הקבוצה השלטת אינו צודק (Tajfil, 1982).
המיעוט הערבי כקבוצה בעלת מעמד נחות ביחס לרוב היהודי השולט היא קבוצה בעלת זהות חברתית שלילית. ניבוי מערכת היחסים בינה לבין הרוב היהודי במדינת ישראל לפי תיאוריית הזהות החברתית של טצ'פל (Tajfil) אומר שבני המיעוט הערבי על מנת להשיג זהות חברתית ומובחנות חיובית ינקטו באסטרטגיה של שאיפה לניתוק מקבוצתם נמוכת הסטטוס והגברת המאמץ להצטרף לקבוצת החוץ היהודית גבוהת הסטטוס. השאיפה הזאת עיקרה כדי לשפר את המעמד האישי על ידי המעבר לקבוצה בעלת הסטטוס המועדף. הזדהות בני המיעוט הערבי עם חברי קבוצתם הופכת להזדהות נמוכה ולפעמים הזדהות עם חברי קבוצת החוץ היהודית. בני המיעוט הערבי נקטו באסטרטגיה הזאת כבר הרבה שנים. עד לשנת 1976 הביעו סימני התבוללות חברתית ופוליטית. מבחינה חברתית, קבוצת הרוב היהודית היוותה קבוצת חיקוי מערבית שאיתה רצו להזדהות כי ראו בחיקויה ביטוי למודרניזציה וקידמה. דפוסי חיים קלסיים השתנו והפכו למודרניים, כך, למשל, בחירת שמות אישיים הפכה להיות מהלכסיקון המודרני המערבי ולרוב היהודי. השמות הערביים הקלסיים נעלמו לתקופת זמן. צורות ליבוש, גם, השתנו ולאט לאט צעיריהם שינו את צורת ליבושם המסורתית וחיקו את החברה המערבית והופיעו כל סוגי אופנה מערבית מודרנית, הן לגברים והן לנשים. הבתים וצורות הבנייה גם השתנו והופיעו בישובים הערביים וילות מערביות עם גגות רעפים אדומים. בני המיעוט הערבי משנים את אורח חייהם המסורתי, כך, רובם שחיו מרעייה וחקלאות עברו לעבודות בתעשייה ושירותים בישובים היהודים הסמוכים. אמנם, היו הרבה סיבות למעבר אבל בין היתר היה בזה מעין ניסיון התבוללות בקבוצת הרוב.
בדברים אחרים היו סימני חיקוי והתבוללות. כמו: חינוך בנים, ארגון משפחה, קשרים עם הבנקים וחברות הלוואת ועוד. מבחינה פוליטית, בני המיעוט הערבי קבלו את שלטון המדינה וצייתו לחוקיה השונים, בין היתר בגלל הנהגת ממשל צבאי בישובים הערביים לתקופת עשרים שנה והפרדתם משאר הערבים למשך אותה תקופה. ניתוקם מהאומה הערבית במדינות השכנות ומעמם הפלסטיני בשטחים ובפזורה לא הפריעו לנאמנותם לחוקי מדינת ישראל. הם השתתפו בבחירות לכנסת באחוזי השתתפות גבוהים, העמידו מועמדים לכנסת ורבים מביניהם הצביעו עבור מפלגות ציוניות. תגובתם בשנת 1987, לאנתפאדה בשטחים המוחזקים היתה מתונה ביותר למרות העימותים האלימים בין כוחות המשטרה ומשמר הגבול ובין קבוצות מקומיות של צעירים פלסטיניים כמעט בכל עיר וכפר ערבי. בשנים האחרונות יותר ויותר מנסים לקבל זכויותיהם הלגטימיות באמצעים פרלמנטריים, חוקיים וחוץ פרלמנטריים שמקובלים במשטר דימוקרטי.
בתמורה המדינה שהיא עבורם קבוצת הרוב השלטת עדיין שומרת על האופי היהודי-ציוני ואינה מוכנה בשום אופן להתפשר על אפשרות שינוי המעמד הזה, כי המדינה רואה באופי הזה ייחוד שמעניק לה מעמד מיוחד. כאמור, 73% מן היהודים תומכים בהמשך קיום הגדרת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי בלבד בלי לכלול את אזרחיה הערבים בהגדרה זו (סמוחה, 1998).
המדינה מתנגדת לשיבת הפליטים הפלסטינים ממדינות ערב שהם חלק מן הפלסטינים בישראל ומתירה לעומת זאת עליית היהודים מכל מקום שבעולם, הדבר הזה מעוגן בחוק השבות משנת 1950.
המעמד האזרחי של בני המיעוט הערבי כמיעוט הוא מעמד שנוי במחלוקת. המדינה לא מכירה בהם כמיעוט לאומי תרבותי. לאורך חמשים שנה, רק חלק קטן מאוד הצליח ל"התקדם" ולהתבולל בקבוצת הרוב אבל יש לציין גם שההתבוללות הזאת אינה היטמעות כי גבולות קבוצת הרוב היהודית אינם חדירים בכלל. הדברים האלה יוצרים תחושת קיפוח וחוסר מקובלות של המצב הקיים ומטילים ספק בהתנהגות קבוצת הרוב היהודית כלפי המיעוט הערבי. הערבים בישראל שמאז הקמת המדינה תלו תקוות בשינוי מעמדם האזרחי ושינוי מדיניות הממשלות כלפיהם התאכזבו כשהשינוי לא בא ומעמדם האזרחי לא השתנה משך חמשים שנות המדינה.
תאוריית הזהות החברתית מניחה שבמקרה מעין זה, בני המיעוט הערבי יבחרו באסטרטגיה של קריאת תיגר על הסטטוס קוו שבו הם מרגישים את הקיפוח מצד היהודים ומטילים ספק במעמדם של היהודים. תחושות הקיפוח, האפלייה והדחייה התרבו והצטברו ומדיניות היד הקשה עוד ועוד הוכיחה את כשלונה ואוזלת ידה.
רשימת מקורות
1. אל-קאסם, מ. 2000. אינתפאדת אל-אקצא ותחזיות העתיד. י"ם.
2. גאנם א. 2001. אינתפאדת אל אקצא בקרב האזרחים הפלסטינים בישראל: סיבות ותוצאות. גבעת חביבה: המכון לחקר השלום. (סקירות על הערבים בישראל, מס' 27)
2. סמוחה ס., (1998). "הישראלזציה של הזהות הקביבוצית והאורינטציה הפוליטית של הפלסטינים אזרחי ישראל-בחינה מחדש" אצל: א. רכס, הערבים בפוליטקה הישראלית ודילמה של זהות, מרכז משה דיין-אוניבירסיטת תל-אביב.
3. סלימאן ר., (1999). "על זהותם הקולקטיבית של הפלסטינים בישראל", עיונים בחינוך, 4-1, 171-187.
4. תמימי, ב. 2000. אינתפאדת אל-אקצא בין התקפות ישראל לבין הפסגה הערבית. פלסטין.
מקורות באנגלית
1. Hogg M. A., Abrams D., (1998) Social Identifications: A social psychology of intergroup relations and group processes. Routledge, London, U.K.
2. Smith E. R., Mackie D. M., (1995) Social Psychology, chapter 6, ?Social Identity?, New York: Worth Publishers.
3. Tajfil H., (1982), Social Identity and Intergroup Relations, Chambridge University Press, U. K.
4. Xenia C., (1996) ?How Group Membership is Formed: Self Categorisation or Group Beliefs? The Construction of a European Identity in France and Greece?, In: Breakwell G., (1996), Changing European Identities, U.K.
אירועי אינתפאדת אל-אקצא
האינתפאדה התחילה בשביתה כללית במגזר הערבי שהוכרז עליה בשביתת חרום של ועד ראשי רשויות ערביות וראשי ועדת המעקב שהתכנסו עקב ביקורו של ח"כ, דאז, אריאל שרון במסגד אל-אקצא בסוף ספטמבר שנת 2000. במהלך הביקור הזה הופגנה אלימות מצד המשטרה וכתוצאה היו הרוגים מבני המיעוט. עקרון הכרזת השביתה הכללית היה מבוסס על ידע המנהיגים הערבים שהשביתה היא אמצעי ליגטימי במשטר דימוקראטי כדי להביע מחאה. שביתות המחאה של בני המיעוט הערבי בישראל, בכל הנסיבות, לא היו שביתות מלאות. אך, הפעם השביתה הייתה מלאה והורגשה בכל האיזורים הגיאוגרפיים שבהם ריכוזים דימוגרפיים של הערבים; הגליל, המשולש והנגב. ואצל כל סוגי האוכלוסייה מבחינת אורח חיים; עירוניים שבתו, כפריים ובדואים. בכל השתייכותיהם הדתיות; מוסלמים , נוצרים ודרוזים. בכל שכבות האוכלוסייה מבחינה חברתית; מבוססים, עשירים ועניים. בכל הגילים; זקנים, מבוגרים וצעירים. בכל מעמד השכלתי; אקדמאים, סטודנטים, משכילים בעלי מקצועות חופשיים, אנשי עסקים, מבוטלים, אמאמים ומטיפים וכו'... בכל השתייכותיהם הפוליטיות; אנשי התנועה האיסלאמית, המפלגה הדימוקראטית ערבית, אנשי תנועת חד"ש, תנועת בל"ד, בני הכפר, הכוחות הלאומניים ותומכי המפלגות הציוניות.
כך, שלושה ימים רצופי אלימות, הפגנות סוערות, חסימת כבישים ראשיים, זריקת אבנים וירי של שוטרים הסתיימו בקורבנות. ורק ההתגייסות של ההנהגה והציבור הערבי בישראל יחד עם מעורבות עמוקה של פוליטיקאים יהודיים הביאה לרגיעה יחסית, שהופרה שוב בערב יום הכיפורים בנצרת, לאחר תקיפה של השכונה המזרחית בעיר בידי המון יהודי משולהב שירד מנצרת עלית. באירועי נצרת נהרגו שני אזרחים ערבים מירי המשטרה, ובכך עלה מניין קורבנות האירועים ל-13 אזרחים ערבים שנהרגו מאש שוטרים ואזרח יהודי אחד שנהרג מפגיעת אבן ליד ג'יסר אל-זרקא. זאת, בנוסף לעשרות רבות של פצועים ומאות עצורים (גאנם, 2001).
ההשתתפות המלאה של כל אוכלוסיית בני המיעוט הערבי במדינת ישראל מעידה על מחאה ציבורית קולקטיבית גורפת (אל-קאסם, 2000; תמימי, 2000).
התנהגות בני המיעוט הערבי באינתפאדה הזאת עוררה תשומת לבי מיוחדת הראויה לעיון ולניתוח.
שיח חברתי ופוליטי
התנהגות בני המיעוט הערבי בישראל באינתפאדה מאופיינת כהתנהגות קולקטיבית, בדלנית ומופנה ליעד שהוא קריאת תגר נגד קבוצת הרוב היהודית. בשיח החברתי והפוליטי שוב עלו מושגי זהות קבוצתית, לאומיות, פלסטיניות וישראליות, אזרחות וכו'... מבלי להתיחס לתוכנם האמתי. המושגים הללו מבטאים את מצב בני המיעוט הערבי בישראל ומערכת היחסים בינם לבין הרוב היהודי.
יחס קובעי המדיניות בישראל להתנהגות בני המיעוט הערבי היה מוסבר בכל המקרים בצורה טועה ומטעה ומתנשאת. במקרים מעין אלה של שביתות מחאה והפגנות, האחראיים בממשלה נהגו להבחין בין המשתתפים והלא משתתפים, בין התומכים והלא תומכים ולהתיחס לפי המדד הזה. המשתתפים לרוב הוגדרו כקיצוניים, מפירי סדר ומסוכנים והלא משתתפים הוגדרו כנאמנים, תומכי שלטון ובעד ישראליזציה. עקב כל תקרית התקיימו ישיבות של אחראים ואנשי שלטון כדי לדון בנעשה ו"כאילו" לטפל בבעיה ולחפש פתרונות שתמיד היו פתרונות חומריים שאינם ענייניים ואינם לוקחים בחשבון את הצד הפסיכולוגי ואת התחושות הפנימיות של בני המיעוט הערבי בישראל.
פרספקטיבה של תיאוריות הזהות החברתית
ההתנהגות בני המיעוט הערבי באינתפאדת אל-אקצא אינה ספונטאנית והיא תולדה של תחושת קיפוח אצל בני המיעוט מצד קבוצות הרוב היהודית כתוצאה של הנהגת מדיניות מפלה כלפיהם. תחושת הקיפוח של בני המיעוט הערבי ויחס קבוצת הרוב היהודית אליו יוצרים הזדהות קבוצתית פנימית גבוהה. הקיפוח מוביל להתחזקות תחושת השייכות והשותפות עם חברי הקבוצה (Dion, 1989), לכן, בני המיעוט הערבי התהנגו כקבוצה מלוכדת ומאוחדת למרות הרב-גוניות בתת-הקבוצות שנמצאות בתוכה.
מודל הזהות החברתית יכול להסביר את התנהגות בני המיעוט הערבי בנקודת זמן מסוימת כמו אינתפאדת אל-אקצא שהיא שלב במערכת היחסים בין בני המיעוט הערבי לבין היהודים. תאוריית הזהות החברתית וההשערות של הקטיגוריזציה העצמית מאפשרות מסגרת פסיכולוגית חברתית להבנת יחסי הגומלין בין הרמה החברתית פוליטית לבין הרמה הפסיכולוגית של תהליכים קבוצתיים ובין קבוצתיים (סלימאן, 1999).
לפי גישתו של תצ'פל (Tajfil) וחבריו קיימת נטייה טבעית לקטיגוריזציה עצמית אצל בני אדם, ולכן תמיד קיימת אצלם חלוקה לקבוצת ה"אנחנו" וקבוצת ה"הם" (האחרים). החלוקה הזאת אפילו בתנאי מעבדה גורמת להעדפת חברי קבוצת הפנים ולאפליית חברי קבוצת החוץ (למשל: ניסויי הקבוצה המינימאלית של תצ'פל בשנת 1970).
בני המיעוט הערבי הם קבוצה שהחברים בה רואים את חברי קבוצתם כדומים להם מבחינת מטרות ותחומי התעניינות. האנטראקציה הנרחבת בין חברי קבוצת המיעוט הערבי מספקת ידע על המאפיינים והתכונות האישיות הייחודיות והשונות שלהם. נגישות החברות בקבוצת המיעוט היא אספקט של הזהות החברתית שקושרת את הפרט לאחרים ומשפיעה על מחשבותיו, רגשותיו ופעילותיו כלפי אחרים חברי אותה קבוצה.
קבוצת היהודים במדינה, למרות הרב גוניות בתוכה, היא קבוצת פרטים אחידה והומוגנית בעיני האחרים ובמיוחד הערבים החיים אתם בתוך אותה מדינה. מידת האיום של חברי הקבוצה הזאת על חברי קבוצת המיעוט הערבי יוצרת סלידה, חוסר הערכה והפלייה נגדם. בזמן שקבוצת החוץ היהודית נראית מאיימת באופן חמור זה יוצר פשע, הפלייה גזעית, אלימות וסטייה.
בקשר ליחס בין ובתוך הקבוצות המחקרים מראים כי תמיד קיימת הערכה לקבוצת הפנים והעדפתה על קבוצת החוץ (Smith & Mackie, 1995).
הקטיגורזציה העצמית היא תפיסת הפרט את עצמו כחבר בקבוצה, ממקמת אותו בתוך הקבוצה או ממקמת את הקבוצה "בראשו". לכן היא תהליך של המרת הפרטים לקבוצות (Hogg, 1998; Xenia, 1996; Smith & Mackie, 1995). טצ'פל (Tajfil) הדגיש לצד תפיסת השיוך הזאת את החשיבות הרגשית והערכית של החברות וקרא לתוכן הזה זהות חברתית וטען שהפרט ישתדל תמיד להשיג זהות חברתית חיובית (Tajfil, 1982). הזהות החברתית החיובית או המובחנות החיובית תושג באמצעות העדפת חברי קבוצת הפנים ואפליית חברי קבוצת החוץ. וכאן נוצרת השוואה בין הקבוצות שהיא צורה של נגישות או הדגשה של הקבוצה.
בני המיעוט הערבי ידאגו תמיד שקבוצתם תהיה נגישה ומתופעלת לכן ישתדלו לתפעל אותה על מנת להשיג את המובחנות החיובית. תפעול קבוצת בני המיעוט הערבי גורם לחידוד הגבולות בינם לבין היהודים ולאפליית קבוצת החוץ היהודית. המובחנות החיובית שבני המיעוט הערבי ישאפו אליה מובילה להערכה עצמית גבוהה. תיאוריית הזהות החברתית מתייחסת לשני תהליכים הקשורים זה לזה ביחסים בין קבוצתיים: קטיגוריזציה והשוואה (סלימאן, 1999).
בהקשר של מדינת ישראל שתי הקבוצות; קבוצת הרוב היהודית ובני המיעוט הערבי חיות ביחד ושתיהן בעלות רקע היסטורי ארוך יומין. הקטיגורזציה של הקבוצות בהקשר זה נעשית על בסיס דת, לאום, גזע שיוך אתני, וכו'... לכן התהליך שנשאר בעל חשיבות הוא תהליך ההשוואה בין הקבוצות שגורם לאפקט ההדגשה.
חברי קבוצת המיעוט הערבי ידאגו תמיד כחברי קבוצת הפנים לתפעל קבוצתם ולחדד את הגבולות בינם לבין קבוצת הרוב היהודית, על מנת להשיג זהות חברתית חיובית. הזהות החברתית, בהקשר זה, מבוססת רק על ההשוואה בין הקבוצות. ההשוואה משתנית בהתאם לשינויים בסטטוס וביחס הכוחות בין הקבוצות. במערכת יחסים איסמטרית-יחסי יהודים וערבים-החברות בקבוצת הרוב היהודית תורמת תרומה חיובית לזהות החברתית של הקבוצה ולעומת זאת החברות בקבוצת המיעוט הערבי נחותת סטטוס משפיעה על הערך העצמי של הפרט הערבי כפרט ועל בני המיעוט כקבוצה.
חברי בני המיעוט הערבי תמיד יתנהגו באופן שגורם לקבוצתם להתבדל בצורה חיובית ביחס ליהודים ואם זה בלתי אפשרי ישנו קבוצותם וינסו לעבור לקבוצת היהודים גבוהת הסטטוס ואם גם זה בלתי אפשרי ינסו מחדש להגדיר את המצב החברתי הנוכחי של קבוצתם.
תצ'פל (Tajfil ) טוען שהשינויים הללו גורמים לשינויים במערכת היחסים בין הערבים והיהודים. שינויים בזהות הקבוצה קיימים במצב שמעמד הקבוצות אינו יציב או שמעמד הקבוצה השלטת אינו צודק (Tajfil, 1982).
המיעוט הערבי כקבוצה בעלת מעמד נחות ביחס לרוב היהודי השולט היא קבוצה בעלת זהות חברתית שלילית. ניבוי מערכת היחסים בינה לבין הרוב היהודי במדינת ישראל לפי תיאוריית הזהות החברתית של טצ'פל (Tajfil) אומר שבני המיעוט הערבי על מנת להשיג זהות חברתית ומובחנות חיובית ינקטו באסטרטגיה של שאיפה לניתוק מקבוצתם נמוכת הסטטוס והגברת המאמץ להצטרף לקבוצת החוץ היהודית גבוהת הסטטוס. השאיפה הזאת עיקרה כדי לשפר את המעמד האישי על ידי המעבר לקבוצה בעלת הסטטוס המועדף. הזדהות בני המיעוט הערבי עם חברי קבוצתם הופכת להזדהות נמוכה ולפעמים הזדהות עם חברי קבוצת החוץ היהודית. בני המיעוט הערבי נקטו באסטרטגיה הזאת כבר הרבה שנים. עד לשנת 1976 הביעו סימני התבוללות חברתית ופוליטית. מבחינה חברתית, קבוצת הרוב היהודית היוותה קבוצת חיקוי מערבית שאיתה רצו להזדהות כי ראו בחיקויה ביטוי למודרניזציה וקידמה. דפוסי חיים קלסיים השתנו והפכו למודרניים, כך, למשל, בחירת שמות אישיים הפכה להיות מהלכסיקון המודרני המערבי ולרוב היהודי. השמות הערביים הקלסיים נעלמו לתקופת זמן. צורות ליבוש, גם, השתנו ולאט לאט צעיריהם שינו את צורת ליבושם המסורתית וחיקו את החברה המערבית והופיעו כל סוגי אופנה מערבית מודרנית, הן לגברים והן לנשים. הבתים וצורות הבנייה גם השתנו והופיעו בישובים הערביים וילות מערביות עם גגות רעפים אדומים. בני המיעוט הערבי משנים את אורח חייהם המסורתי, כך, רובם שחיו מרעייה וחקלאות עברו לעבודות בתעשייה ושירותים בישובים היהודים הסמוכים. אמנם, היו הרבה סיבות למעבר אבל בין היתר היה בזה מעין ניסיון התבוללות בקבוצת הרוב.
בדברים אחרים היו סימני חיקוי והתבוללות. כמו: חינוך בנים, ארגון משפחה, קשרים עם הבנקים וחברות הלוואת ועוד. מבחינה פוליטית, בני המיעוט הערבי קבלו את שלטון המדינה וצייתו לחוקיה השונים, בין היתר בגלל הנהגת ממשל צבאי בישובים הערביים לתקופת עשרים שנה והפרדתם משאר הערבים למשך אותה תקופה. ניתוקם מהאומה הערבית במדינות השכנות ומעמם הפלסטיני בשטחים ובפזורה לא הפריעו לנאמנותם לחוקי מדינת ישראל. הם השתתפו בבחירות לכנסת באחוזי השתתפות גבוהים, העמידו מועמדים לכנסת ורבים מביניהם הצביעו עבור מפלגות ציוניות. תגובתם בשנת 1987, לאנתפאדה בשטחים המוחזקים היתה מתונה ביותר למרות העימותים האלימים בין כוחות המשטרה ומשמר הגבול ובין קבוצות מקומיות של צעירים פלסטיניים כמעט בכל עיר וכפר ערבי. בשנים האחרונות יותר ויותר מנסים לקבל זכויותיהם הלגטימיות באמצעים פרלמנטריים, חוקיים וחוץ פרלמנטריים שמקובלים במשטר דימוקרטי.
בתמורה המדינה שהיא עבורם קבוצת הרוב השלטת עדיין שומרת על האופי היהודי-ציוני ואינה מוכנה בשום אופן להתפשר על אפשרות שינוי המעמד הזה, כי המדינה רואה באופי הזה ייחוד שמעניק לה מעמד מיוחד. כאמור, 73% מן היהודים תומכים בהמשך קיום הגדרת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי בלבד בלי לכלול את אזרחיה הערבים בהגדרה זו (סמוחה, 1998).
המדינה מתנגדת לשיבת הפליטים הפלסטינים ממדינות ערב שהם חלק מן הפלסטינים בישראל ומתירה לעומת זאת עליית היהודים מכל מקום שבעולם, הדבר הזה מעוגן בחוק השבות משנת 1950.
המעמד האזרחי של בני המיעוט הערבי כמיעוט הוא מעמד שנוי במחלוקת. המדינה לא מכירה בהם כמיעוט לאומי תרבותי. לאורך חמשים שנה, רק חלק קטן מאוד הצליח ל"התקדם" ולהתבולל בקבוצת הרוב אבל יש לציין גם שההתבוללות הזאת אינה היטמעות כי גבולות קבוצת הרוב היהודית אינם חדירים בכלל. הדברים האלה יוצרים תחושת קיפוח וחוסר מקובלות של המצב הקיים ומטילים ספק בהתנהגות קבוצת הרוב היהודית כלפי המיעוט הערבי. הערבים בישראל שמאז הקמת המדינה תלו תקוות בשינוי מעמדם האזרחי ושינוי מדיניות הממשלות כלפיהם התאכזבו כשהשינוי לא בא ומעמדם האזרחי לא השתנה משך חמשים שנות המדינה.
תאוריית הזהות החברתית מניחה שבמקרה מעין זה, בני המיעוט הערבי יבחרו באסטרטגיה של קריאת תיגר על הסטטוס קוו שבו הם מרגישים את הקיפוח מצד היהודים ומטילים ספק במעמדם של היהודים. תחושות הקיפוח, האפלייה והדחייה התרבו והצטברו ומדיניות היד הקשה עוד ועוד הוכיחה את כשלונה ואוזלת ידה.
רשימת מקורות
1. אל-קאסם, מ. 2000. אינתפאדת אל-אקצא ותחזיות העתיד. י"ם.
2. גאנם א. 2001. אינתפאדת אל אקצא בקרב האזרחים הפלסטינים בישראל: סיבות ותוצאות. גבעת חביבה: המכון לחקר השלום. (סקירות על הערבים בישראל, מס' 27)
2. סמוחה ס., (1998). "הישראלזציה של הזהות הקביבוצית והאורינטציה הפוליטית של הפלסטינים אזרחי ישראל-בחינה מחדש" אצל: א. רכס, הערבים בפוליטקה הישראלית ודילמה של זהות, מרכז משה דיין-אוניבירסיטת תל-אביב.
3. סלימאן ר., (1999). "על זהותם הקולקטיבית של הפלסטינים בישראל", עיונים בחינוך, 4-1, 171-187.
4. תמימי, ב. 2000. אינתפאדת אל-אקצא בין התקפות ישראל לבין הפסגה הערבית. פלסטין.
מקורות באנגלית
1. Hogg M. A., Abrams D., (1998) Social Identifications: A social psychology of intergroup relations and group processes. Routledge, London, U.K.
2. Smith E. R., Mackie D. M., (1995) Social Psychology, chapter 6, ?Social Identity?, New York: Worth Publishers.
3. Tajfil H., (1982), Social Identity and Intergroup Relations, Chambridge University Press, U. K.
4. Xenia C., (1996) ?How Group Membership is Formed: Self Categorisation or Group Beliefs? The Construction of a European Identity in France and Greece?, In: Breakwell G., (1996), Changing European Identities, U.K.
ד"ר מוסא חוג'יראת
תחום התמחות: פסיכולוגיה חברתית
תחום התעניינות: זהות, חברה, ערכים
תחום עיסוק: הוראה והרצאות
תחום התמחות: פסיכולוגיה חברתית
תחום התעניינות: זהות, חברה, ערכים
תחום עיסוק: הוראה והרצאות
