על מכחישי השואה 

אחת השאלות, שאנחנו עלולים לא למצוא להן תשובה בדור הזה, היא מהי שיטת הפעולה האחידה וההגיונית, שיש להפעיל נגד מכחישי השואה. האוסטרים כלאו את דייוויד אירווינג לשלוש שנים, אבל עונש דומה אינו מרחף מעל ראשיהם של תועמלני הכחשת השואה המסיבית בעולם הערבי בכלל והרשות הפלשתינית במיוחד. למען האמת, גם ישראל לא מצייצת בנושא הזה, במיוחד כשמדובר ברשות הפלשתינית.
יש דעות בעד ונגד הגבלות משפטיות על הכחשת השואה. קשה לגבש כאן דעה נחרצת אחת, כי כל הנימוקים צודקים בעיניי. מצד אחד, החופש האקדמי המוחלט הינו ערך כה חשוב, שאסור לפגוע בו אפילו כדי להעמיד במקומו איזה עכברוש שוכן ביבים אקדמיים, כדוגמת אירווינג. מצד שני - באיזו אקדמיה מדובר כאן, כאשר כל המטרה של הכחשת השואה היא טיפוח השנאה?

התופעה, שנתגלתה בשואה, כאשר צבא חזק ומאורגן היטב פעל בשיטתיות, על פי תוכנית ממשלתית, למען השמדת אומה מסוימת עד אחרון בניה ובנותיה - אין דומה לה, אבל טבח המוני בוודאי לא הומצא על ידי הנאצים; גם היהודים אינם הקורבנות הבלעדיים של מעשי הטבח.
במאה ה-16 צרפתים קתוליים טבחו בהוגנוטים. בליל ברתולומיאוס הקדוש התחיל בפריס והתפשט לערים אחרות טבח, שבו נרצחו על פי האומדן 70 אלף בני אדם, הרוצחים קיבלו חנינה מלאה והאפיפיור ערך חגיגה לכבוד "הניצחון". במשך המאה ה-17, כל ההוגנוטים, שחיו בצרפת, נהרגו או גורשו. רחוק מהמימדים של השואה, אבל חמור מאד בפני עצמו.
וראו איזה פלא - אין מכחישים! העדים הניצולים מתו מזמן, אין תצלומים וסרטים המנציחים הררי גופות, אין כמות מסמכים מקוריים כה גדולה, כמו שהשאירו הנאצים, לא הוקם מוזיאון מיוחד עם "היכל השמות" ומכון מחקר - ובכל זאת, איש אינו טוען, שטבח ליל ברתולומיאוס הקדוש הומצא על ידי ההוגנוטים כדי לסחוט כסף ולהשתלט על העולם.
צבאות ג'ינגיז-חאן הותירו בעוברם באסיה ערים חרבות וגלי עצמות אדם. כך היה גם באירופה, במקומות שבהם עבר צבאו של סוליימן "המפואר". כיבוש אמריקה על ידי האדם הלבן לווה בטבח העמים המקומיים. רק האצטקים לבדם איבדו תוך תקופה קצרה כשני מיליון איש תחת החרב הספרדית והחיידקים הספרדיים, שלא היה לאצטקים חיסון טבעי נגדם.
האם מישהו מנסה לנצל את החופש האקדמי כדי להכחיש את הזוועות האלה? לא הכל ברור ולא הכל סגור במדע ההיסטוריה; ישנם ויכוחים, תיאוריות חדשות, המאשרות או מכחישות מאורע זה או אחר, קמות, נעלמות ושוב קמות. אבל ישנם מאורעות מרכזיים, מוכחים ומאושרים.
כמה היסטוריונים מכחישים, שדוכס בורגונדי וילהלם כבש את אנגליה? האם מישהו טוען, שמעולם לא הייתה אינקוויזיציה ואנשים לא עונו ולא נשרפו חיים? הימצא היסטוריון, שיטען, שהעבדים השחורים באמריקה היו שכירים חברי הסתדרות? מדוע דווקא השואה מושכת אליה כל ערב-רב פסיאודו-אקדמי, שמנסה לתפוס עליה טרמפ אלי פרסום עולמי?
יש הכחשות בעולם. התורכים לא לקחו אחריות על הטבח בארמנים, היפנים לא אוהבים, שדורשים מהם להתנצל על מעשיהם בסינים ובקוריאנים, אבל אלא הכחשות פוליטיות, על ידי הממשלות, שאינן רוצות לשאת בעול האחריות למעשים של קודמיהם בשלטון. היכן הפרופסורים המנסים לשכנע, שהתורכים בסך הכל העבירו את הארמנים חיטוי נגד כנים או שהיפנים התנהגו ביבשת על פי אמנת הצופים? אין דבר כזה - הכחשות כאלה שמורות לשואת היהודים בלבד.
הכחשת השואה אינה מחקר אקדמי, אלא פועל יוצא של שחיתות. תמיד יימצאו טיפוסים מתוסכלים, שמאשימים את כל העולם באי-הצלחת הקריירה שלהם ומחפשים נואשות פרסום מהיר וזול. אירווינג יודע, שהכחשת אסונות של ארמנים, טיבטים, קוריאנים או אצטקים לא תביא לו עדת מעריצים. כמה פשיסטים בעולם שונאים דווקא את הארמנים או האצטקים?
לעומת זאת, השמצת היהודים משתלמת וכליאתו של אירווינג אינה אלא תקלה חד-פעמית בלתי צפויה. אחמדינג'אד יודע את מי הוא צריך לתקוף כדי להיראות גבר בקרב מעריציו וכדי להסיח את תשומת הלב משלטון העריצות כאילו-דמוקרטי, שבראשו הוא עומד. כשמדובר לא במחקר אקדמי אלא בזיוף מכוון ובתעמולה פוליטית נמוכה, לא יקרה שום רע אם לא נהיה עדינים עם אירווינגים ופשוט נסגור אותם בכלוב.
מאידך, המשמעות המעשית היא, שנצטרך להגדיר גבול, שבו מסתיים החופש האקדמי ומתחיל הניצול של האקדמיה לצרכים אפלים. הגדרה כזאת עלולה לקחת אותנו למחוזות רחוקים מדי. זכר השואה איננו התחום היחיד, בו מנוצל החופש האקדמי למטרות אפלות. הגדרה כמו: "עד פה החופש, מפה ואילך הכלא" - תנוצל על ידי אוליגרכיות נגד החופש האקדמי בכל מחקר, שפועל לרעתן. הסיפוק הקצר מהשתקת אירווינגים יגבה מחיר מתמשך וכבד.

"קורבנות הפשיזם"
הצבא האדום היה זה, ששחרר מהנאצים את מחנה אושוויץ. מאותו רגע ואילך, משך עשרות שנים, מכונת התעמולה הסובייטית לימדה את נתיניה על פשעי הפשיסטים נגד "האוכלוסייה השלווה". בחלק ממקומות הטבח, שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים, באזורים שהיו תחת הכיבוש הנאצי, הוצבו לזכר הנרצחים אבנים מגושמות, צבועות בצבע שמן אדום או טורקיז, נושאות כתובת סתמית "פטריוטים סובייטים קורבנות הפשיזם".
מי היו הקורבנות האלה ומדוע נרצחו? על זה פשוט לא דיברו. הזכרת היהודים בכל נושא, גם פחות רגיש, נשאה גוון חתרני. מספר הנרצחים הבלתי-יאמן עבר בין היהודים מפה לאוזן, כך גם הסיפורים המעטים, שאנשים העזו לספר לקרובים. התעמולה אהבה להתרכז באויב, אבל לא בקורבנותיו. האויב מביא תועלת, אפשר בקלות לחנך את העם לאמונה, שהמערב - זה כמו אותם הפשיסטים הגרמניים, הסכנה לא פגה, לכן חשוב להתלכד סביב "ההנהגה הנבונה" של המפלגה.
בקיץ 1941 הצבא האדום ברח מזרחה בקצב שהגרמנים בקושי יכלו להדביק. ברווח הזמן שבין מנוסת השלטון האדום לבין ביאת השלטון השחור, השכנים האוקראינים היו אלה, שביצעו את טיהור העיירות מהנוכחות היהודית. אפילו החסד של מוות מהיר לא ניתן להם. המציאו להם שיטות מיתה כאלה, שהרוצחים יוכלו ליהנות מייסורי הקורבנות...
חלק מהיהודים הכירו את הגרמנים מפלישתם הקודמת לאוקראינה ב- 1918, כאשר הם היו אדיבים ואפילו מזון לחיילים ולסוסים היו קונים בכסף. המידע על התמורה שחלה בגרמניה בתקופה שבין המלחמות נמנע מהם, אף אחד לא טרח ליידע אותם, שאין להם סיכוי לשרוד את הגרמניים החדשים. הם לא יכולים היו לדעת שעליהם לנוס על נפשם.
גורל המלחמה התהפך, משתפי הפעולה עם הנאצים חוסלו או ברחו. במקום העיירה, שבה חיו סבא וסבתא רבא שלי, נבנה מאגר מים. כל המתים תויגו "קורבנות הכובשים הגרמנו-פשיסטיים", ללא שם, זהות ופרטים על נסיבות מותם וללא ציון מספר הקורבנות.
עשרים שנה לאחר תום המלחמה, יצירת זהות בין האויב הנאצי לבין האויב הציוני הייתה קלה והתקבלה בציבור הסובייטי בשיא הטבעיות. האנטישמיות בלאו הכי הייתה חלק אינטגראלי מההתנהגות הקומוניסטית התקינה.
מזעור מימדי השואה בעבודת המאסטר המפורסמת של אבו-מאזן באוניברסיטת מוסקבה, הייתה דבר שבשגרה. הזעם שהיא מעוררת בקרב מבקריו של אבו-מאזן, מסתיר, למרבה הצער, דברים חמורים הרבה יותר: מאז היווסדה של הרשות הפלשתינית ועד היום, מאזינים נתיניה להכחשת השואה כחלק משגרת היום. כל מה שאומר היום אחמדינג'אד מושמע ברשות השידור הפלשתינית כבר 12 שנה ברציפות.

"העשירים" משלמים את המחיר
הראשונים, שציירו את הקריקטורות על מוחמד, היו אמנים דניים, אחר כך הצטרפו אליהם ופרסמו את הקריקטורות נציגים של מספר אומות נוצריות נוספות. אך כאשר פרץ גל המהומות, "התשובה" המוסלמית כנגד "העלבת הנביא" הייתה פרסום קריקטורות על... "מיתוס השואה". שרפו ורמסו דגלים דניים, אבל קיללו וגידפו את היהודים.
העולם לא שם לב לרמת הנלעגות של התופעה. לשאלה, מדוע קיימת האגדה על העושר היהודי, ישנה תשובה ישנה: "כי היהודים הם אלה, שמשלמים את המחיר". מין בדיחה כזאת.

כמה זמן יזכרו את השואה? אני לא מאזין לנאומי יום הזיכרון ולו כדי לא לשמוע את ההבטחות על "זיכרון עד". האנושות אינה מסוגלת לזכור שום דבר משך זמן ארוך. יותר מדי זוועות מעשה ידי אדם נגד אדם, נשכחו כלא היו או אינן נתפשות עוד כזוועות. הדור השלישי מכיר את הסבים והסבתות שהיו שם; הדור החמישי יכיר את סבא, שסבא שלו היה במחנה ריכוז. מה יהיה בדור השביעי? יותר אנשים יתייחסו בספקנות למספר "שישה מיליון" ויבקשו לצמצם את האירועים.
יבוא יום, שדפי העד, עדויות הניצולים המוקלטות, סרטים, המסמכים והתצלומים ישכבו בארכיונים כחומר לעיון על ידי קבוצות של חוקרים מומחים וסטודנטים יכתבו עבודות על "התעלמות ממשלת ישראל מהכחשת השואה ברשות הפלשתינית כהודאה בהעדר בסיס עובדתי מוצק לנרטיב השואה".
הזיכרון הקולקטיבי של החברה האנושית הוא דבר מורכב ולא כל כך יעיל. כדי שהוא ימשיך להתקיים, הוא זקוק להזנה, הזעזוע צריך להתחדש, הלקח צריך לחיות. הלקח המקובל מן השואה, שאסור לרצוח עם וחייבים לקיים את מדינת ישראל, הוא לקח מצומצם ופשטני מדי. זהו לקח כדי לצאת ידי חובה בזול.
העולם לא השתנה מספיק לאחר מלחמת העולם השנייה. הזעזוע היה גדול מדי להכלה בתפישה האנושית, הרצון לחזור לשגרה היה חזק מדי. עם החזרה לשגרה, חזר העולם גם לשגרת הדיכוי, הגזל, הצביעות, המלחמות והטבח.
חברה מושתתת על חרות האדם וחוסר סובלנות מוחלט כלפי רוע ואלימות תציל אתhomo sapiens מנטיותיו ההתאבדותיות, תסיים את מלחמותיו ותנחיל לו כבוד לזיכרון ההיסטורי. זהו הלקח, שעדיין הוא מנסה ללמוד ומי יודע כמה אסונות עוד יקרו עד שיצליח!?