המילה יציבה אינה מופיעה רבות בשפת היום יום ובעצם היא נדירה למדי. גם בספרים אינה מרבה להופיע, או בשפת המדיה והתקשורת. לעומתה, המילה יציבות תניב מאות אלפי תוצאות בגוגל, והיא שכיחה מאוד בדיבור ובמחשבה, ובעצם כל דבר בחיינו נבחן על פי יציבותו.
האם העדרה של מילה כלשהיא מן השפה מעיד על הדוברים אותה שאינם עושים שימוש מרובה ביציבה של עצמם? אינם נזקקים לה בחיי היום יום?
התשובה היא מן הסתם כן. אם המילה יציבה אינה בשימוש, משמע אין האנשים נזקקים ליציבתם. ואם המילה יציבות דווקא כל כך שכיחה, מן הסתם הם זקוקים מאוד ליציבות.
אלא שבטבע לכל דבר חי או דומם יש יציבה, והכוונה היא שאין מודעות לשונית או מחשבתית ליציבה. או שהמודעות היא חלקית , לוקה בחסר, ואפשר שגם קלה או קשה לתיקון.
היציבה היא תהליך אוטומאטי בחלקו הגדול של אובדן וחידוש היציבות .היציבה היא גם תהליך מתמיד של התנגדות לכבידה.
האם אפשר שמי שהמודעות שלו ליציבתו היא חלקית, נפגמת יכולתו להתנגד לכבידה, ותוחלת החיים שלו מתקצרת? האם שני הדברים כרוכים זה בזה: מודעות חלקית משמעה מסוגלות חלקית?
התשובה היא מן הסתם כן. כי יש לו מודעות עצמית, וזו מבקשת אחר יציבות כמו אחרי שלום.
שלום בר קיימא משמעו יציבות. ניתן להמשיך את שיגרת היום אל המחר. ניתן לתכנן תכניות, לרקום חלומות ולהתפתח.
שלום תוצאה של תהליך, שאולי כרוך בלחימה, אך זו תמיד מטרתה אחת: להשיג שוב יציבות.
האם אפשר שאנשים אשר אינם מרבים להשתמש במילה יציבה יוכלו להשיג יציבות?
התשובה היא מן הסתם לא. אם אתה אדם מודע אך אינך מבין שהיציבה היא תהליך, ויציבות כמו שלום הנם תוצאה, לא יתגשמו מאוויך. לא תושג המטרה.
בעלי מודעות המבקשים אחר שלום ויציבות אך אינם מודעים או מודעים חלקית לעצמם בכל הקשור ליציבה, או שהרגלי חיים הביאו אותם לקיים יציבה טיפוסית אך פגומה בכושר התנגדותה לכבידה, מודעותם מניבה רעיונות וגישות , פתרונות ודרכי מחשבה שאין בהם מעשיות כדי לקיים יציבות. כלומר, מרחפים, מנותקים מן האדמה.חיים בבועה.
הניתוק מן האדמה הוא קודם לכל גשמי, נראה לעין ומוחש. בעלי מודעות, שרוב יומם עובר עליהם בישיבה בכיסא, בין שלצרכי למידה, פנאי, עבודה ותעבורה, מנותקים מן המאמץ הטבעי של הגוף להתנגד לכבידה ללא סיוע של כסא ומשענת. כלומר, בעלי מודעות בסביבה תעשייתית,עירונית , ובכל מקום שבו חוק המדינה מחייב כל אדם לשבת שנים רבות בכיסא. הניתוק מן התהליך הטבעי של התנגדות החומר לכבידה הוא במחשבה, בדיבור, בעשייה.
גוף האדם לא נוצר ואינו מתאים לשהייה ממושכת או קצרה בתנוחת ישיבה בכיסא. הכיסא הוא פרי מחשבתו של האדם, תצורה הנדסית שמאחוריה אלפי שנות ידע אנושי, טכנולוגיה, כלים ובתי חרושת.
הדרישה הטבעית לכאורה של המבוגר מן הילד ללכת כל יום לבית הספר ולשבת בכיסא על פי זמן אינה טבעית. לא לגופו של הילד, טבעו ודרישותיו להתפתחות תקינה.
הדרישה הזאת היא תועלתית בטווח הקצר: לדעת לקרוא ולכתוב, להשיג ידע, הכרה מקצועית ומעמד. אלא שהמחיר הוא הסכמה לתכנות עצמי מחדש. הסכמה לוויתור על מודעות שלמה ומלאה של עצמך. הסכמה שבדיעבד לשינוי שיוטל ביציבתך. לקבל את תוחלת החיים המוקצבת לך או להילחם עליה ממקום נמוך באמצעים רפואיים, כספיים,תבוניים ורגשיים.
השימוש בכיסא משפיע על היציבה בעיקר בשנתיים הראשונות של הישיבה בבית הספר.
יכולתו הטבעית של השלד הרך לפעום כלפי מעלה נפגמת מאוד, וההישענות היא פיצוי מבורך להעדר יכולת התנגדות. ההישענות הופכת להרגל שבחומר וברוח. היא מולידה מחלות כפי שכל חומר אורגני משותק וחסר התנגדות לכבידה מוליד רקב וניוון. היא מולידה כפיפות גו כמו נמיכות רוח של קבלת הדין ודיכאוניות או פרצים של הזדקפות קיצונית.
הכיסא הנו מוצר טכנולוגי, והעדר לימוד של השימוש במוצר הזה כמוהו כשימוש לא נכון בכל טכנולוגיה: מסוכן למשתמש.
היציבה האופיינית של משתמשים בכיסא ללא הדרכה, חינוך ולימוד הינה ברורה לעין, קלה לאבחון חזותי, ומאופיינת מבחינה אתנית. יציבה קטגוריאלית ומשוכפלת.
בהעדר מודעות להשפעת הכיסא על גוף האדם, ידע וכלים שיקומיים, מתדרדרת היציבה לאורך דורות של שימוש בכיסא באופן שמשפיע על כל תחומי החיים. תוחלת החיים, שמחת חיים, והרצון לחיות.
הפגיעה הראשונית בכושר ההתנגדות לכבידה כמוה כפגיעה ברצון לחיות. הפגיעה המצטברת היא העדר יכולת לומר " הכיסא השפיע עלי בכל שלבי ההתפתחות. השימוש בכיסא עדיין משפיע עלי. על מי שאני, והכיצד אני מתנהג, חושב ומרגיש".
כלומר, העדר מודעות. העדר יכולת תיקון ושיקום עצמי.
הפתרון הוא קל. כל כולו תיקון קל בחוק לימודי חובה בכל מדינה בו הוא מיושם:
מדינה ששולחת את ילדיה לחבוש את ספסלי בית הספר חייבת ללמד אותם הכיצד לעשות זאת. ליצור מקצוע ששמו חינוך יציבה ולהכשיר מורים ובעלי מקצוע שיוכלו ללמד כלים פשוטים של שמירה והיגיינה של הישיבה כעמדת עבודה למידה ונהיגה.
ללמד תלמידי חובה הכיצד לעשות זאת נכון. להקנות להם חינוך יציבה מקצועי ואמין שיכשיר אותם לחיים שמתנהלים בעיקר בישיבה ולא על הרצפה. להקנות להם היגיינה של היציבה השכיחה ביותר והפחות טבעית.
הפיתרון הוא קל משום שהוא קודם כל מוסרי.
חוק חינוך יציבה ממלכתי הוא ענינו של כל אדם המסוגל להגיד לעצמו ולאחרים: צריך ללמוד לשבת בכיסא. לא למדתי, לא הצליח לי , אני צריך לתקן. גם אם המדינה אינה רוצה בכך, או אינה עושה זאת. אני זה המדינה. החיים האלה ניתנו לי כדי לחיות אותם. אני רוצה לחיות,גם אם החיים הם בעיקר בישיבה.
חוק חינוך יציבה ממלכתי:
יקבל כל תלמיד חובה הדרכה יומית לישיבה בכיסא כעמדת עבודה ולמידה
מכיתה א' ועד בגרות.
בדיקת גב שנתית ואחריות ביטוחית של שיקום.
הכשרת מורים לחינוך יציבה.מחקר ומיפוי העקמת.
לחתימה על עצומה למען חוק חינוך יציבה:
http://www.atzuma.co.il/petition/yetsiva/1/
אודות המחבר
צפריר יצחק רובין מורה לחינוך יציבה באומנות, אומנויות לחימה ושיטת אלכסנדר.
מדריך טיול טאי צ'י יציבה במצפה רמון.
יוזם חוק חינוך יציבה,
וקידום הנושא באמצעים תיירותיים : אהל דיוואן יציבה, אירוח בדואי וסדנאות בהר הנגב.
מחבר " נוהל יש 8* דקות לאימון קימה וישיבה בכיסא כעמדת עבודה למידה ונהיגה"
אלא שבחיים אין מתנות חינם. היציבה היא מתנתו של הטבע לאדם, לחיה, לצומח.
היציבה היא תהליך מתמשך של התנגדות החומר החי לכבידה.
על כוכב זה ובכל כוכב אחר שביקום, מתקיימים חיים בתנאי שיש להם יציבה המותאמת באופן מושלם להתנגדות לכבידה. תוחלת החיים של כל יצור חי נמדדת על פי יכולתו להתנגד לכבידה. וזו, לעולם אינה משתנה.
האדם הוא יצור מושלם על פי יכולתו להתנגד לכבידה באופן שונה מכל חי אחר: השלד והשרירים מותאמים לתפקוד מושלם כאשר הוא זקוף, משתמש בידיים באופן המשוכלל ביותר, מסוגל להגיד " אני מדבר, אני עושה, אני חושב".
האם העדרה של מילה כלשהיא מן השפה מעיד על הדוברים אותה שאינם עושים שימוש מרובה ביציבה של עצמם? אינם נזקקים לה בחיי היום יום?
התשובה היא מן הסתם כן. אם המילה יציבה אינה בשימוש, משמע אין האנשים נזקקים ליציבתם. ואם המילה יציבות דווקא כל כך שכיחה, מן הסתם הם זקוקים מאוד ליציבות.
אלא שבטבע לכל דבר חי או דומם יש יציבה, והכוונה היא שאין מודעות לשונית או מחשבתית ליציבה. או שהמודעות היא חלקית , לוקה בחסר, ואפשר שגם קלה או קשה לתיקון.
היציבה היא תהליך אוטומאטי בחלקו הגדול של אובדן וחידוש היציבות .היציבה היא גם תהליך מתמיד של התנגדות לכבידה.
האם אפשר שמי שהמודעות שלו ליציבתו היא חלקית, נפגמת יכולתו להתנגד לכבידה, ותוחלת החיים שלו מתקצרת? האם שני הדברים כרוכים זה בזה: מודעות חלקית משמעה מסוגלות חלקית?
התשובה היא מן הסתם כן. כי יש לו מודעות עצמית, וזו מבקשת אחר יציבות כמו אחרי שלום.
שלום בר קיימא משמעו יציבות. ניתן להמשיך את שיגרת היום אל המחר. ניתן לתכנן תכניות, לרקום חלומות ולהתפתח.
שלום תוצאה של תהליך, שאולי כרוך בלחימה, אך זו תמיד מטרתה אחת: להשיג שוב יציבות.
האם אפשר שאנשים אשר אינם מרבים להשתמש במילה יציבה יוכלו להשיג יציבות?
התשובה היא מן הסתם לא. אם אתה אדם מודע אך אינך מבין שהיציבה היא תהליך, ויציבות כמו שלום הנם תוצאה, לא יתגשמו מאוויך. לא תושג המטרה.
בעלי מודעות המבקשים אחר שלום ויציבות אך אינם מודעים או מודעים חלקית לעצמם בכל הקשור ליציבה, או שהרגלי חיים הביאו אותם לקיים יציבה טיפוסית אך פגומה בכושר התנגדותה לכבידה, מודעותם מניבה רעיונות וגישות , פתרונות ודרכי מחשבה שאין בהם מעשיות כדי לקיים יציבות. כלומר, מרחפים, מנותקים מן האדמה.חיים בבועה.
הניתוק מן האדמה הוא קודם לכל גשמי, נראה לעין ומוחש. בעלי מודעות, שרוב יומם עובר עליהם בישיבה בכיסא, בין שלצרכי למידה, פנאי, עבודה ותעבורה, מנותקים מן המאמץ הטבעי של הגוף להתנגד לכבידה ללא סיוע של כסא ומשענת. כלומר, בעלי מודעות בסביבה תעשייתית,עירונית , ובכל מקום שבו חוק המדינה מחייב כל אדם לשבת שנים רבות בכיסא. הניתוק מן התהליך הטבעי של התנגדות החומר לכבידה הוא במחשבה, בדיבור, בעשייה.
גוף האדם לא נוצר ואינו מתאים לשהייה ממושכת או קצרה בתנוחת ישיבה בכיסא. הכיסא הוא פרי מחשבתו של האדם, תצורה הנדסית שמאחוריה אלפי שנות ידע אנושי, טכנולוגיה, כלים ובתי חרושת.
הדרישה הטבעית לכאורה של המבוגר מן הילד ללכת כל יום לבית הספר ולשבת בכיסא על פי זמן אינה טבעית. לא לגופו של הילד, טבעו ודרישותיו להתפתחות תקינה.
הדרישה הזאת היא תועלתית בטווח הקצר: לדעת לקרוא ולכתוב, להשיג ידע, הכרה מקצועית ומעמד. אלא שהמחיר הוא הסכמה לתכנות עצמי מחדש. הסכמה לוויתור על מודעות שלמה ומלאה של עצמך. הסכמה שבדיעבד לשינוי שיוטל ביציבתך. לקבל את תוחלת החיים המוקצבת לך או להילחם עליה ממקום נמוך באמצעים רפואיים, כספיים,תבוניים ורגשיים.
השימוש בכיסא משפיע על היציבה בעיקר בשנתיים הראשונות של הישיבה בבית הספר.
יכולתו הטבעית של השלד הרך לפעום כלפי מעלה נפגמת מאוד, וההישענות היא פיצוי מבורך להעדר יכולת התנגדות. ההישענות הופכת להרגל שבחומר וברוח. היא מולידה מחלות כפי שכל חומר אורגני משותק וחסר התנגדות לכבידה מוליד רקב וניוון. היא מולידה כפיפות גו כמו נמיכות רוח של קבלת הדין ודיכאוניות או פרצים של הזדקפות קיצונית.
הכיסא הנו מוצר טכנולוגי, והעדר לימוד של השימוש במוצר הזה כמוהו כשימוש לא נכון בכל טכנולוגיה: מסוכן למשתמש.
היציבה האופיינית של משתמשים בכיסא ללא הדרכה, חינוך ולימוד הינה ברורה לעין, קלה לאבחון חזותי, ומאופיינת מבחינה אתנית. יציבה קטגוריאלית ומשוכפלת.
בהעדר מודעות להשפעת הכיסא על גוף האדם, ידע וכלים שיקומיים, מתדרדרת היציבה לאורך דורות של שימוש בכיסא באופן שמשפיע על כל תחומי החיים. תוחלת החיים, שמחת חיים, והרצון לחיות.
הפגיעה הראשונית בכושר ההתנגדות לכבידה כמוה כפגיעה ברצון לחיות. הפגיעה המצטברת היא העדר יכולת לומר " הכיסא השפיע עלי בכל שלבי ההתפתחות. השימוש בכיסא עדיין משפיע עלי. על מי שאני, והכיצד אני מתנהג, חושב ומרגיש".
כלומר, העדר מודעות. העדר יכולת תיקון ושיקום עצמי.
הפתרון הוא קל. כל כולו תיקון קל בחוק לימודי חובה בכל מדינה בו הוא מיושם:
מדינה ששולחת את ילדיה לחבוש את ספסלי בית הספר חייבת ללמד אותם הכיצד לעשות זאת. ליצור מקצוע ששמו חינוך יציבה ולהכשיר מורים ובעלי מקצוע שיוכלו ללמד כלים פשוטים של שמירה והיגיינה של הישיבה כעמדת עבודה למידה ונהיגה.
ללמד תלמידי חובה הכיצד לעשות זאת נכון. להקנות להם חינוך יציבה מקצועי ואמין שיכשיר אותם לחיים שמתנהלים בעיקר בישיבה ולא על הרצפה. להקנות להם היגיינה של היציבה השכיחה ביותר והפחות טבעית.
הפיתרון הוא קל משום שהוא קודם כל מוסרי.
חוק חינוך יציבה ממלכתי הוא ענינו של כל אדם המסוגל להגיד לעצמו ולאחרים: צריך ללמוד לשבת בכיסא. לא למדתי, לא הצליח לי , אני צריך לתקן. גם אם המדינה אינה רוצה בכך, או אינה עושה זאת. אני זה המדינה. החיים האלה ניתנו לי כדי לחיות אותם. אני רוצה לחיות,גם אם החיים הם בעיקר בישיבה.
חוק חינוך יציבה ממלכתי:
יקבל כל תלמיד חובה הדרכה יומית לישיבה בכיסא כעמדת עבודה ולמידה
מכיתה א' ועד בגרות.
בדיקת גב שנתית ואחריות ביטוחית של שיקום.
הכשרת מורים לחינוך יציבה.מחקר ומיפוי העקמת.
לחתימה על עצומה למען חוק חינוך יציבה:
http://www.atzuma.co.il/petition/yetsiva/1/
אודות המחבר
צפריר יצחק רובין מורה לחינוך יציבה באומנות, אומנויות לחימה ושיטת אלכסנדר.
מדריך טיול טאי צ'י יציבה במצפה רמון.
יוזם חוק חינוך יציבה,
וקידום הנושא באמצעים תיירותיים : אהל דיוואן יציבה, אירוח בדואי וסדנאות בהר הנגב.
מחבר " נוהל יש 8* דקות לאימון קימה וישיבה בכיסא כעמדת עבודה למידה ונהיגה"
אלא שבחיים אין מתנות חינם. היציבה היא מתנתו של הטבע לאדם, לחיה, לצומח.
היציבה היא תהליך מתמשך של התנגדות החומר החי לכבידה.
על כוכב זה ובכל כוכב אחר שביקום, מתקיימים חיים בתנאי שיש להם יציבה המותאמת באופן מושלם להתנגדות לכבידה. תוחלת החיים של כל יצור חי נמדדת על פי יכולתו להתנגד לכבידה. וזו, לעולם אינה משתנה.
האדם הוא יצור מושלם על פי יכולתו להתנגד לכבידה באופן שונה מכל חי אחר: השלד והשרירים מותאמים לתפקוד מושלם כאשר הוא זקוף, משתמש בידיים באופן המשוכלל ביותר, מסוגל להגיד " אני מדבר, אני עושה, אני חושב".
