החום היה מעיק, ממש בלתי נסבל. עמדתי במים הרותחים חסר אונים וקיללתי את הרגע בו הסכמתי להתבשל בים המלח בסוף יוני. זיעה כיסתה את ראשי והחלה לטפטף לתוך עיני.
אישתי והחברים, טובה ושלמה, היו בהלם ולא ידעו אם להיכנס יותר עמוק או לצאת מהמים המבעבעים. הסתכלנו בקנאה בחבורת הקשישים שצפו לידינו וניסינו להבין מה גורם להם לצחוק ולהתנהג כאילו הם נמצאים ביום כיף בשפיים.
הבחנתי בסימני מצוקה אצל אשתו וניסיתי ללא הצלחה, לנגב לה את הזיעה שנכנסה לעיניה בעזרת הכובע שלי. אחזתי בידה וניסיתי להוביל אותנו החוצה לחוף. תוך כדי הסיבוב, הקשישה החביבה שצפה לידינו, חסמה את דרכנו ודרשה הסבר על הסימנים העגולים שעל גב אשתי. לא רצינו להתעכב, בתנאים הבלתי נסבלים, לכן סיננתי בלי הסבר מיוחד שאלו סימנים של כוסות רוח.
לא עברה יותר מדקה וכבר לא יכולנו לצאת מכיוון שנתיב המנוסה נחסם ע"י חבורת הגימלאים. הם ביקשו הסבר והמטירו שאלות רבות לעבר אשתי: למה עשית את זה? ממה סבלת? מי עשה לך כוסות רוח? האם הסימנים יעלמו? וכולם רצו לדעת אם זה בסל הבריאות.
לפתע מצאנו את עצמנו במסיבת עיתונאים מאולתרת ובמצבים כאלו אין לאשתי מתחרים.
תוך שניה היא קלטה, שזאת הזדמנות פז לפרסם ברבים את בנה, שהחל לאחרונה בטיפולים הומאופטים, אחרי סיום לימודיו.
כאמא פולניה גאה, התעלמה מהתנאים הבלתי אנושיים של מסיבת העיתונאים וענתה על כל השאלות בהרחבה רבה כאשר בכל משפט היא משרבבת את השם של בנה.
אחרי ההסבר על כוסות הרוח היא היללה את השיאצ'ו וסיפרה לנאספים איך השיאצ'ו פתר לה את בעיות השינה, ושיפר את תהליך חילוף החומרים. לעומת זאת הדיקור פתר אותה מכאבי הגב המציקים, שיפר במידה ניכרת את הריכוז והכי חשוב היא איבדה עשרים קילו ממשקלה בשלושה חודשים.
מעודדת מהענין שגילו מאזיניה, אשתי המשיכה להרצות בהתלהבות גם על מדיטציה ויוגה. בנקודה הזאת אני כבר לא עמדתי בזה יותר. בחסות המהומה שנוצרה בסביבה, זחלתי החוצה מהתופת ממש רגע לפני אובדן כושר הפוריות שלי.
את טובה ושלמה מצאתי ללא הכרה מתחת לאחת השמשיות ואחרי התאוששות קלה החלטנו להפסיק את הסיוט ולחזור למרכז הקריר.
ניסינו ליצור קשר עם אשתי אך לא היה לנו שום סיכוי.
הגורו החדש של הבריאות ההומאופטית אספה סביבה עשרות מעריצים ומעריצות שבידדו אותה ויצרו חיץ בינה ובין הסביבה.
הסימנים העגולים שעל גבה הזכירות כנראה למאמיני הכת את העיגולים המסתוריים בשדה החיטה, שנתגלו בבריטניה ויצרו מעין הילה. חבורת הגימלאים שבאו בארגון מועצת פועלי פתח-תקוה, שתו בצמא את דברי הגורו, שנתנה להם טיפים רבים לחיי נצח שלווים ובריאים.
גם בארוחת הערב לא יכולת להתקרב לאשתי. תור ארוך השתרך מאחוריה, כשהלכה עם המגש לאורך נקודות החלוקה ועשרות זוגות עיניים עקבו אחרי התפריט שבחרה. את זמן הארוחה היא ניצלה לחלוקת כרטיסי ביקור של בנה - המטפל המוסמך.
כעבור שלושה ימים אינטנסיביים של הרצאות ויעוץ אישי, הצלחתי לסדר פגישה עם אשתי בעזרתה האדיבה של העוזרת שלה.
גברת שושנה ביקשה ממני לקצר ולגשת ישר לענין כדי לא לשבש את לוח הזמנים הצפוף. תימצתתי כמה שיכולתי ובקול נרגש אמרתי לאשתי: "אנא, שובי הביתה". גברת שושנה לא אהבה את המסר שלי והחלה להדוף אותי בברוטליות לכיוון הדלת.
ברקע עוד הספקתי לשמוע את אשתי מסבירה לי שהיא כרגע בשליחות חשובה וזה לא נורא אם לא נתראה מספר ימים.
בשעת לילה מאוחרת צלצל מנהל המלון לחדר וביקש פגישה דחופה איתי היות ואת אשתי לא ניתן היה להשיג. הצוות הבכיר של המלון, שם לב לשינוי בהרגלי הצריכה של האורחים. הם נראו אובדי עצות ולא ידעו מה לעשות עם עשרות העוגות והגלידות שהוחרמו ע"י אנשי הכת. היינות, הבירות והשתייה המוגזת נותרו מיותמים. האורחים, מסתבר, שתו רק מים מינרלים שזרמו חינם מהקולרים. בלובי המלצריות לא יכלו לספק לאורחים עוגות דיאטטיות ואבטיחי דייט, צוות הבידור של המלון ישב מתוסכל וחסר מעש מכיוון שאנשי פתח תקוה עולים על משכבם לא יאוחר מעשר בערב על מנת שיוכלו להגיע לשיעור היוגה עם הזריחה. לפי ההערכה של החשב הכללי, המלון ספג הפסד בלתי נסבל מ"שגעון הבריאות" של האורחים. לכן ההנהלה ביקשה לדעת במה הם יכולים לעזור לנו כדי שנקבל החלטה להעביר את הפעילות שלנו למלון המתחרה שממול. הסברתי להם שאני לא מוסמך לקבל החלטות בסדר גודל בזה ושיתנו לי עשרים וארבע שעות כדי שאוכל ליצור קשר עם אשתי.
דקה אחרי שהמשלחת עזבה את החדר הנייד של אשתי החל לגלות סימני חיים. פתחתי ואז ראיתי הודעת sms שהדהימה אותי לחלוטין. בהודעה כתב בני: "אמא, את יכולה כבר להוריד את המדבקה עם העיגולים מהגב, מאחר ואני נמצא כבר ב- over booking לפחות לשלושת החודשים הקרובים".
גבי רמני
