כמו רוב אזרחי המדינה, גם אני חושש לגשת לתיבת הדואר שלי. פעם שלחו כרטיסי ברכה לשנה החדשה במעטפות מהודרות או גלויות מחו"ל בזמנים שרק מתי מעט נסעו מעבר לים. היום אפשר למצוא בתיבה רק חשבונות כגון: ארנונה, חשמל, טלפון וקנסות לרוב. אך הדבר שהכי מפחיד את האזרח הקטן הוא הזמנה לחתונה.
מעבר לקנס הכספי הכבד, אתה צריך להתכונן למסע ניווטים בתוך פרדסים ומטעים בחושך מוחלט בחבלי ארץ שעוד לא היית בהם.
לא כולם מגיעים לחתונות האלו, חלק מאבד כיוון בשבילים חקלאיים ומתחפר בבוץ במטע אבוקדו של המושב. יש כאלו שכוחות התיאום הישראלית פלסטינית מחלצים אותם ברגע האחרון ויש אנשים כמוני שמצלצלים שעתיים לפני החופה ומספרים בקול שבור על כאבי גב קשים ביותר שמונעים מהם להגיע.
לצערי הרב, להזמנה הספציפית הזאת אי אפשר היה לסרב היות ומדובר בלקוח הגדול והחשוב ביותר שלי. שלוש פעמים התקשר אלי ויקטור מעפולה במהלך השבוע האחרון, כדי לוודא שאגיע. להזמנה הייתה מצורפת מפה המסבירה לבאים ממרכז הארץ איך להגיע לאחד המושבים הסמוכים לעפולה.
כדי למנוע תקלות התקנתי באוטו G.P.S והצטיידתי, ליתר בטחון, במפה טופוגרפית מפורטת ביותר של חבל אתאנח. הערכתי שהמרחק מהמושב לג'נין הוא לכל היותר שבעה קילומטר, לכן צלצלתי לכל יקירי, לאחל להם שנה טובה חודשיים מראש. על כל מקרה, שמתי בכיס החולצה שקית ניילון, בה היו פנקס השבי והדיסקט שקבלתי בטירונות לפני כארבעים שנה.
בדרך הארוכה הסברתי לאשתי את החשיבות של היחסים המיוחדים שאני רוצה לבנות עם ויקטור, דבר שיקל מאד בעתיד על פיתוח עסקיי בצפון.
אחרי כשעתיים של שוטטות בשבילי ארצנו, מצאתי את המקום באמצעות הלווין.
קבלת הפנים הייתה מרשימה ביותר. חברי הלהקה המזרחית ורקדניות הבטן תקפו כל אורח שהגיע בתופים וחצוצרות. פרוז'קטורים רבי עוצמה סנוורו את האורחים, תיעדו בוודאות את הרגע הכי כואב של הערב והוא הכנסת המעטפה לכספת. באיחור קל של שעתיים החלה החופה. האורחים הרבים שבאו ממרכז הארץ ושעזבו את בתיהם כארבע שעות קודם לכן, היו כבר די רעבים אבל את המארחים זה לא הדאיג במיוחד. הרב המכובד ערך את החופה כהלכתו והקפיד לתרגם הכול למרוקאית ולספרדית, היות ורוב האורחים מצד החתן הגיעו במיוחד מספרד. כולם חיכו בקוצר רוח לסיומו של הטכס הארוך והמייגע. ואכן בתום שבירת הכוס, נהרו כולם לתפוס מקום ליד השולחנות. כל העיניים הופנו לכיוון נקודות חלוקת האוכל אך לא נראתה כל תכונה באזור. הלהקה החלה במחרוזת שירי שרית חדד וברקע החלו בהקרנת שקופיות על מסך ענק. המוזמנים הרבים שגילו איפוק ראוי לציון עד עכשיו, החלו להתנועע בחוסר סבלנות. השקופיות שהוקרנו עסקו בעברם המפואר של החתן והכלה, החל מהישיבה הראשונה על הסיר, תקופת הגן, כל ימי ההולדת, תמונות מהטיול השנתי של כתה ג'2 ול"ג בעומר בשכונה. במקביל תמונות מילדות החתן במדריד. תולדות חייהם של הזוג הצעיר היו מרתקים ביותר אבל כעבור חצי שעה, חלק מהאורחים איבדו שליטה עצמית. אחד האורחים מספרד שישב לידי החל לאכול פרחים מהאגרטל. אשתי גססה לנגד עיני והתחננה שאלך למכונית לחפש סוכרייה או פרורי ביסקוויט. בדרך למכונית שמעתי מישהו מזמין בנייד כמה מגשים של פיצה מעפולה.
קלטתי מיד שיש פה הזדמנות עסקית יוצאת מהכלל ועם קצת תושייה אוכל לכסות חלק מההוצאות. נכנסתי למכונית וטסתי לעפולה להביא שלושים מנות פלאפל לפני שיגיע שליח הפיצה. בדרך חזרה גמרתי שתי מנות. את הלפידים הבוערים מתחת לשלטים שכיוונו את האורחים כיביתי כדי ששליח הפיצה יסתובב במעגלים.
ההתנפלות על הפלאפל הייתה חייתית ממש. תוך דקה חטפו לי את הסחורה ובקושי רב הצלחתי לחלץ מספר כדורים לאשתי.
בינתיים החיזיון האורקולי עם השקופיות נמשך והזוג הצעיר נראה בתמונות כבר יחד בטיול על החומה הסינית, מה שמרמז על סיום קרוב, לכן גנזתי את הרעיון להביא נגלה נוספת, אך מסתבר שטעיתי. בתום הקרנת השקופיות החתן הנרגש ניגש למיקרופון וסיפר בספרדית לכולם שהוא כתב שיר מיוחד לאשתו האהובה. השיר היה חלומי כי כולם חלמו על אוכל וארוך יותר מבאגט פריזאי. בסוף הבית שלישי, לפני הפזמון החוזר, האדם שישב לידי גמר לאכול את כל הפרחים ועבר לשבת ליד אגרטל אחר. אשתו שאלה אותי בספרדית כמה מנות פלאפל אוכל להביא תמורת חמישים יורו שהיו עליה ואילו אשתי לחצה עלי לנסוע הביתה. הסברתי לה פעם נוספת כמה חשובים היחסים עם ויקטור כדי להרגיע אותה במקצת.
בתום התוכנית האמנותית ויקטור השתלט על המיקרופון וקרא מהכתב דברים מרגשים ביותר אלא שלרוע מזלו באותו רגע ממש שליח הפיצה הגיע. המהומה שנוצרה סביבו הזכירה לי את הגעת מדונה לארץ. הקהל המורעב התנפל על המסכן ותלש מידיו את מגשי הפיצה.
אחרי שוך הקרבות, אביו של החתן ניסה לדבר אל אורחיו בספרדית אך עם תחילת הנאום האורחים איבדו שליטה והסתערו על דוכני האוכל. הלהקה ניסתה, ככל שיכלה, להנעים את הערב, רקדניות הבטן אף השילו פרטי לבוש מגופן המושלם אך לא זכו לתשומת לב כלשהיא היות וכולם היו עסוקים בביזה.
האוכל המרוקאי היה חריף ביותר והיה קשה לעיכול אך באותו ערב גם חצץ היה זוכה להצלחה. מה שהציל את המצב הייתה הפאייה שבעזרתה ניסוי הסועדים לכבות את האש בגרונם.
בתום הסעודה הלהקה ניסתה להחיות את הערב ע"י חלוקת כובעים מצחיקים ומשרוקיות אך אף אחד לא חשב בכיוון. כולם חשבו רק על כיוון החנייה.
לאט לאט, המקום הלך והתרוקן. חיכיתי בסבלנות לשעת כושר כדי שאוכל לתפוס שיחה שקטה עם ויקטור. כעבור כחצי שעה של הכנה נפשית וחזרות, ניגשתי אליו כדי "לגזור את הקופון". ויקטור תפח על כתפי בחביבות רבה, חייך אלי חיוך רחב ואמר: "אין לך מושג עד כמה אני שמח שבאתם. זאת הזדמנות נהדרת לספר לך שלפני שלושה חודשים זכיתי בפרס הגדול של הלוטו ולכן אחרי החתונה, אני סוגר את העסק ונוסע עם אשתי לשנה של הפלגות וטיולים". הוא המשיך לדבר עוד מספר משפטים אך לא שמעתי דבר.
הדרך הביתה הייתה ארוכה מאי פעם. החריימה של ויקטור שרף לי את המעיים, אך את המנה העיקרית קיבלתי מאשתי.
גבי רמני
