לוצי, הדודה שלי עליה השלום, לימדה אותי כלל ברזל. כשנותנים לך היא אמרה, תיקח. אומנם זה היה מזמן כשהייתי ילד וזה היה בקשר לשוקולד, אבל את הכלל הזה למדתי ליישם וזה עובד.
הפעם כשאימי הזמינה אותי ואת אשתי לאירוח מלא מהסוג של "הכל כלול", נזכרתי בדודה שלי לוצי, הודתי לה וקבענו תאריך.
לרוב הנסיעה ללידס שבצפון מזרח אנגליה היא מייגעת ואורכת כשתים עשרה שעות. אך מה לא עושים בשביל אמא.
מה שמעייף עוד יותר מהנסיעה זה גרירת הרגליים בקניונים המקומיים. לפי המדידה העדכנית האחרונה, אם לא לוקחים בחשבון את שעות השינה, הרי ששמונים ושבעה אחוז מהזמן אני נגרר אחרי אמי ואשתי במרחבי הקניונים בעיר וסביבותיה. מסע אלונקות של גולני זה משחק ילדים בהשוואה למסע הקניות האין סופי. לאף מ"פ בחטיבה אין כושר התמצאות ודבקות במטרה כשל נשותיי. הן הולכות עם רשימת משימות עד הסוף, מבלי לוותר. מדי פעם הן מעיפות מבט לכיוון סוף הטור ומדרבנות אותי לצמצם רווחים. למרות אותות המצוקה שאני משדר, הן ממשיכות בקצב רצחני כאשר מדי פעם נותנות לי רשות לשתות שתי לגימות מהמימייה.
הפעם אמי, שחצתה זה מכבר את שנתה השמונים, הכניסה שינוי ושכרה "קלנועית", מן רכב חשמלי אישי וקומפקטי, מה שהקל עלינו מאד. עכשיו עם ההערכות הלוגיסטית החדשה, בראש הטור נסעה אמי, אחריה צעדה נמרצות אשתי ואילו אני השתרכתי בסוף עם מטען חורג של שקיות ניילון שגרמו לחתכים בידיי. ככל שחלף הזמן, כך התמלאתי בשקיות נוספות עד שלא הספיקו לי ידיי. בלית ברירה נאלצתי להוציא את החגורה שלי ממכנסיי כדי להשחיל עליה עוד עשרים ושלוש שקיות. ליפפתי את החגורה עם השקיות סביב גופי מה שגרם לשיתוק כושר ההליכה שלי והפרעה מסוימת לציבור. אנשים החלו להתקבץ סביבי וחשבו לרגע שהחזיון של הדחליל מהניילונים שייך למסע פרסום כל שהו. חשש מסוים התגנב לליבי כאשר כלב התקרב אלי והרים את רגלו האחורית. לבסוף, אמי, שהבחינה במצוקתי ריחמה עלי ושכרה גם לי "קלנועית".
לנהג מנוסה כמוני, בעל ותק של חמש-עשר טסטים, שבע מאות נקודות ושלושים קורסים, לא היתה שום בעיה להשתלט על הצעצוע הזה. הבעיה היתה להשתלב בתנועה בין הולכי הרגל ובין החשמליות האחרות בקניון. מבחינה מנטלית לא הסתדרתי עם הגבלת המהירות של שני קמ"ש בתוך החנויות ושל שלושה קמ"ש במעברים. עוד דבר שהפריע לי במקצת הוא חסימת שדה הראייה שלי ע"י ערימת שקיות הניילון שהועמסו על הסבל שלי.
בהתחלה השתעממתי מהנסיעה האיטית ואף נמנמתי לא פעם על כסא הנהג, כשנאלצתי לחכות דקות ארוכות מחוץ לתאי המדידה. פעם אף התעוררתי בבעתה עקב צעקה שבקעה מעבר לוילון. כשפרצתי פנימה, התברר ששאגת השמחה שאשתי שחררה היתה עקב הצלחתה לרכוס את המכנסים במידה 12. בין קניה לקניה אמי ואשתי דנו על כוס קפה בשאלות הרות גורל כמו האם לקנות מכנסיים שבע שמיניות או אורך מלא. והאם לקנות חולצה עם מחשוף מתון וצמוד למדד או מחשוף עמוק וצמוד למדד יוקר המחיה. הן אף פעם לא שאלו את דעתי כך שבמידה מסוימת הייתי משועמם ומחוץ לעניינים.
בזמן הרב שביליתי בקניון, ראיתי "קלנועיות" גדולות יותר וחדישות יותר משלי והתחלתי להרהר בשאלה שמעסיקה מומחים רבים בספורט המוטורי: מה גורם משמעותי יותר בהצלחת המרוץ התחרותי: המכונית או הנהג. השאלה הזאת ניקרה במוחי ולא נתנה לי מנוח. מגיל אפס אני אוהד מושבע של מרוצי מכוניות. כבר שנים רבות אני מנוי על עיתונות מקצועית ועוקב בדריכות אחרי תחרויות של מכוניות הפורמולה 1 ומכוניות הראלי ה"גרנד פרי". אני שולט בדגמי מכוניות של קבוצות פרארי, מכיר את ההרכב האנושי של הנבחרת ומעריץ נלהב של מיכאל שומכר האגדי, אלוף העולם הנצחי של תחרויות הפורמולה 1. עד כדי כך אני שרוט, שקראתי לחברה שהקמתי בשם "פורמולה 1".
בעבודתי אני נמצא רוב הזמן על הכביש ומדרך הטבע אני מוצא את עצמי בתחרות תמידית עם הנהגים סביבי. החלום הגדול של חיי הוא לעמוד לפחות פעם אחת על דוכן המנצחים בגמר מירוץ, לקבל נשיקה מהדוגמנית שמעניקה את הגביע ולהירטב כהוגן מהשמפניה שמתיזים לכל עבר.
במשך הזמן ניסיתי לעשות צעדים מעשיים להגשים את חלומי על מסלולי הקארטינג בארץ ובחו"ל. התמודדתי פעמים רבות עם הנוער המקומי אך בגלל משקל גופי או כשל טכני כלשהו תמיד התדרדרתי עד למקומות האחרונים.
מאחר שבמשך שנים נחלתי אין ספור אכזבות התחלתי להפנים את העובדה שלא אזכה ללבוש את הסרבל והקסדה האדומים של פרארי.
פתאום, בשדרות הנעליים של הקניון, חזרה אלי חדוות התחרותיות, רציתי לבדוק האם אוכל לגבור על קלנועיות גדולות וחדישות יותר. נכון שהמתחרים היו ברובם מבוגרים ממני בכשלושים שנה ונכון שהם לא ידעו שהם בתחרות אך אחרי כל עקיפה סימנתי לי וי קטן. נהניתי כל כך מהנסיעה הפראית והמשחררת שאיבדתי לא פעם קשר עין עם הפיקוד מה שגרם לאשתי להכריז על שמי ברמקולים. במקרים אלו עצמתי לרגע את עיניי ודימינתי שמכריזים בשמי בסוף מסלול תחרויות הפורמולה. אהבתי במיוחד את השיפוע מהקומה השישית של בגדי הילדים לקומה של כלי הבית. המסלול היה תלול במקצת והסיבוב בסוף הזכיר לי את העיקול האחרון במסלול של מונטה קרלו.
ביום האחרון בקניון, אחרי שכבר למדתי היטב את המסלול, הדבקתי סטיקרים של פרארי על הקלנועית האדומה שלי ויצאתי לסיבוב ניצחון בלתי נשכח. תוך כדי הסיבוב השש עשרה הודיעו ברמקול שהחל מבצע מיוחד במחלקת הצעצועים וכל בובות הברבי נמכרות למשך שעה בהנחה של שמונים אחוז. תכונה מיוחדת הורגשה בקומה השלישית כאשר עשרות אמהות עם עגלות החלו בריצה מטורפת לכיוון הצעצועים והתחרו בנהירה המונית של הסבתות שחלקן רכבו על קלנועיות. אשתי עשתה לעברי סימן עצבני שמשמעותו להגיע ולתפוס מקום בין הראשונים, גם אם צריך להפעיל כח מסוים. היות ורציתי בכל מאודי לנצח במרוץ, גייסתי את כל חושיי ולחצתי על הדוושה בעוצמה רבה. ניסיתי לתמרן ככל שיכולתי בין ההמון המסתער, תוך כדי צפירה היסטרית. כעשרה מטר לפני קו הגמר הבחנתי בזקנה עם רצח בעיניים, שעקפה אותי עם הקלנועית הגדולה והחדישה שלה. לא היתה לי אופציה אחרת אלא לקפוץ החוצה ולדחוף בכח רב את הקלנועית המקרטעת שלי כדי להגיע לעמדת ניצחון - ממש בשנייה האחרונה עם יתרון של חצי גלגל חציתי את קו הגמר.
אלו רגעים שלא אשכח בחיים, רגעים של ניצחון משכר, בו הנפתי את ידיי למעלה ושחררתי שאגה אדירה יששש....
ילד שעמד בסמוך אלי נבהל מהצעקה ושפך על ראשי קולה שהחזיק בידיו, אמנם זה לא היה שמפניה אבל גם זה משהו ...
גבי רמני
