האמת הראשונה, מתוך ארבעת האמיתות הנאצלות עפ"י בודהה, מדברת על כל הדברים אשר גורמים לנו אי נחת, כאב, אכזבה, תסכול, חוסר סיפוק ועוד כל מני תחושות לא נעימות. לאלה נקרא סבל/ דוקהה. הסבל בחיינו קיים בלאו הכי- מרגע שאנו נולדים, אנו חווים פרידות, אכזבות, אובדן וכו', אשר גורמים לנו לסבל. וכן, מגיל צעיר מאוד קיימת בנו הידיעה כי בסוף החיים יש גם מוות. ידיעה זו מעוררת ברובנו פחדים וחששות. כל חיינו אנו עסוקים בלהשיג את הדברים שנדמה לנו כי הם אלה שיהוו לנו אושר, ומעצם כך אנו מפספסים, לרוב, את החיים, את החוויה הטמונה ברגע הזה- בכאן ועכשיו.
על מנת שלא נהיה מונעים מתוך החרדות והפחדים, תוך ניסיון נואש להתנגד ולהמנע מהסבל, או לחילופין שלא נחייה תוך האחזות בכאב, אנו יכולים לאפשר לו להיות. כשהוא מגיע או קיים בלאו הכי- פשוט לתת לו מקום, לשהות בו. אם נשהה בסבל, ללא התנגדות וללא האחזות, אלא נתבונן בו, נוכל לראות אותו כפי שהוא- לא יותר ולא פחות. אם נשהה בסבל או בכאב, בתשומת לב, נוכל לראות את השינויים החלים בו- בעוצמתו, בגודלו ובמיקומו בגוף- נפש שלנו. ואם נשהה בסבל/ ניתן לו מקום כשהוא מופיע בחיינו, ללא התנגדות וללא האחזות, נוכל גם לתת לו ללכת כשהוא מתפוגג ונעלם. נרפה ונשחרר את אחיזתנו- הן כשהוא מגיח אל חיינו והן כשהוא הולך. זה הוא הריפוי ואולי הנחמה, אשר מתאפשרים לנו כאשר אנו שוהים ומתבוננים בסבל.
כל אחד מאיתנו יכול להיזכר בחייו הוא, ברגעים בהם הוא התפרץ ללא סיבה על אדם אחר- אולי נותן שירות כלשהו, או על חבר או חברה, ולאחר מכן חש על כך אשמה. מצב זה קורה לכולנו, וכשאנו לא מבינים מה הצית אותנו, מה עורר בנו עצבים או כעס ולמה הוצאנו את זה על האחר, סימן שאנו לא מתבוננים בדבר שמתחולל בתוכנו, באמת. וכך אנו כבולים בתודעה מעורפלת ופוגעים הן בעצמנו והן באחר. זהו סבל, שמוצא את דרכו ואת הפרצות בתוכנו, על מנת שיוכל לבוא לידי ביטוי. ואם אנו מרגישים אשמים על כך, זהו סבל על סבל- לא מספיק שאנו חווים את הקושי ואת חוסר הבהירות סביב התנהגותנו, אנו גם מאשימים את עצמנו על כך, ומן הסתם תחושת האשמה- גם היא סבל.
מצב נוסף, שכולנו או רובנו מכירים, הוא רגע של כאב או סבל גדול שחווינו בחיינו. אם זה אובדן של אדם קרוב, ואם זו פרידה ממישהו אהוב, ואם זהו כישלון בדבר שהיה חשוב לנו מאוד וכו'... ברגעים אלו אנו נוטים להרגיש או לחשוב כי הכאב הזה הוא הדבר הקשה ביותר שחווינו, וכי איננו יכולים להתמודד איתו, או שאיננו יכולים להמשיך הלאה בחיינו כרגיל- לשמוח, לחייך, לאהוב... במצב זה אנו מעצימים את הכאב ואת הסבל שלנו. אנו נותנים לו מקום עצום ומנכסים לו תכונות קבועות, יציבות ובלתי משתנות... כשאנו עושים זאת אנו אוחזים בכאב ובסבל (לא מרפים), ובכך גם לא מאפשרים לא להיחלש, להתפוגג ואולי גם ללכת כשהוא כבר לא שם, כשהוא עבר או ישתנה מעצמו. מעצם ההשתנות המתמדת, כך גם הכאב משתנה- גם הנורא מכל!
לכן, אני מבקשת מעצמי ומכם להתבונן בסבל, אם קטן ואם גדול, לתת לו מקום, לשהות בו... ברגע הזה, מתי שהוא מופיע, ללא התנגדות לקיומו וללא האחזות בקיומו. כיוון, שמגיע לו המקום הזה, מגיע לנו לחוות את המציאות כפי שהיא, לשחרר את אחיזתנו מהפחד... כך אולי הכאב יוקיר לנו תודה, שהקשבנו לו ולעצמנו, ועל כן הוא גם ילך ואולי תחליף אותו תחושה או רגע של אושר, נינוחות, רוגע.. וכן הלאה.
אני יודעת שלעיתים מדיטציה הינה יכולה להיות קשה, מייגעת, מלאה באי נחת. גם עבורי היא כזו לעיתים, או לרוב. אך, אני רוצה להזכיר לכם כי מדיטציה אינה אמורה להיות תובנה גדולה/ הארה גדולה... לפעמים היא כן ולפעמים היא ממש לא... המדיטציה היא מה ומי שאתם באותו הרגע- לא יותר ולא פחות. ומטרתה לאמן אותנו בתשומת לב לדבר אשר מתחולל בתוכנו ומחוצה לנו. כשאנו בתשומת לב, אנו יכולים לחוות ולראות בתודעה צלולה ועירנית את הרגע הזה, הכאן ועכשיו- בדרך הזו אנו יכולים לחוות ולחיות באמת.. ברגע הזה, שבו טמון הכול!! מה שהיה בעבר איננו עוד, ומה שיהיה בעתיד- עדיין לא קיים. אם נתרגל ונתאמן לחיות ברגע הזה, בתשומת לב, נוכל לראות את היופי שבו- אם יש, לחוות את האושר שבו- אם יש, את הכאב או הסבל שבו- אם יש.. בקיצור, נוכל לקבל את מה שבא, ולשחרר את מה שהולך.. על כן, המדיטציה עוזרת לנו ומאמנת אותנו לחיות ולחוות את הרגע הזה, כפי שהוא, ואת כל מה שהוא טומן בחובו... בצלילות ובעירנות מלאה. המטרה מבורכת ויפה, ואפילו הדרך נראית פשוטה- דרך שבעזרתה נוכל לחיות חיים מלאים, שלמים ומספקים.. אך, היא דורשת אימון ועבודה- זוהי מטרת המדיטציה.
באהבה, נועה.
על מנת שלא נהיה מונעים מתוך החרדות והפחדים, תוך ניסיון נואש להתנגד ולהמנע מהסבל, או לחילופין שלא נחייה תוך האחזות בכאב, אנו יכולים לאפשר לו להיות. כשהוא מגיע או קיים בלאו הכי- פשוט לתת לו מקום, לשהות בו. אם נשהה בסבל, ללא התנגדות וללא האחזות, אלא נתבונן בו, נוכל לראות אותו כפי שהוא- לא יותר ולא פחות. אם נשהה בסבל או בכאב, בתשומת לב, נוכל לראות את השינויים החלים בו- בעוצמתו, בגודלו ובמיקומו בגוף- נפש שלנו. ואם נשהה בסבל/ ניתן לו מקום כשהוא מופיע בחיינו, ללא התנגדות וללא האחזות, נוכל גם לתת לו ללכת כשהוא מתפוגג ונעלם. נרפה ונשחרר את אחיזתנו- הן כשהוא מגיח אל חיינו והן כשהוא הולך. זה הוא הריפוי ואולי הנחמה, אשר מתאפשרים לנו כאשר אנו שוהים ומתבוננים בסבל.
כל אחד מאיתנו יכול להיזכר בחייו הוא, ברגעים בהם הוא התפרץ ללא סיבה על אדם אחר- אולי נותן שירות כלשהו, או על חבר או חברה, ולאחר מכן חש על כך אשמה. מצב זה קורה לכולנו, וכשאנו לא מבינים מה הצית אותנו, מה עורר בנו עצבים או כעס ולמה הוצאנו את זה על האחר, סימן שאנו לא מתבוננים בדבר שמתחולל בתוכנו, באמת. וכך אנו כבולים בתודעה מעורפלת ופוגעים הן בעצמנו והן באחר. זהו סבל, שמוצא את דרכו ואת הפרצות בתוכנו, על מנת שיוכל לבוא לידי ביטוי. ואם אנו מרגישים אשמים על כך, זהו סבל על סבל- לא מספיק שאנו חווים את הקושי ואת חוסר הבהירות סביב התנהגותנו, אנו גם מאשימים את עצמנו על כך, ומן הסתם תחושת האשמה- גם היא סבל.
מצב נוסף, שכולנו או רובנו מכירים, הוא רגע של כאב או סבל גדול שחווינו בחיינו. אם זה אובדן של אדם קרוב, ואם זו פרידה ממישהו אהוב, ואם זהו כישלון בדבר שהיה חשוב לנו מאוד וכו'... ברגעים אלו אנו נוטים להרגיש או לחשוב כי הכאב הזה הוא הדבר הקשה ביותר שחווינו, וכי איננו יכולים להתמודד איתו, או שאיננו יכולים להמשיך הלאה בחיינו כרגיל- לשמוח, לחייך, לאהוב... במצב זה אנו מעצימים את הכאב ואת הסבל שלנו. אנו נותנים לו מקום עצום ומנכסים לו תכונות קבועות, יציבות ובלתי משתנות... כשאנו עושים זאת אנו אוחזים בכאב ובסבל (לא מרפים), ובכך גם לא מאפשרים לא להיחלש, להתפוגג ואולי גם ללכת כשהוא כבר לא שם, כשהוא עבר או ישתנה מעצמו. מעצם ההשתנות המתמדת, כך גם הכאב משתנה- גם הנורא מכל!
לכן, אני מבקשת מעצמי ומכם להתבונן בסבל, אם קטן ואם גדול, לתת לו מקום, לשהות בו... ברגע הזה, מתי שהוא מופיע, ללא התנגדות לקיומו וללא האחזות בקיומו. כיוון, שמגיע לו המקום הזה, מגיע לנו לחוות את המציאות כפי שהיא, לשחרר את אחיזתנו מהפחד... כך אולי הכאב יוקיר לנו תודה, שהקשבנו לו ולעצמנו, ועל כן הוא גם ילך ואולי תחליף אותו תחושה או רגע של אושר, נינוחות, רוגע.. וכן הלאה.
אני יודעת שלעיתים מדיטציה הינה יכולה להיות קשה, מייגעת, מלאה באי נחת. גם עבורי היא כזו לעיתים, או לרוב. אך, אני רוצה להזכיר לכם כי מדיטציה אינה אמורה להיות תובנה גדולה/ הארה גדולה... לפעמים היא כן ולפעמים היא ממש לא... המדיטציה היא מה ומי שאתם באותו הרגע- לא יותר ולא פחות. ומטרתה לאמן אותנו בתשומת לב לדבר אשר מתחולל בתוכנו ומחוצה לנו. כשאנו בתשומת לב, אנו יכולים לחוות ולראות בתודעה צלולה ועירנית את הרגע הזה, הכאן ועכשיו- בדרך הזו אנו יכולים לחוות ולחיות באמת.. ברגע הזה, שבו טמון הכול!! מה שהיה בעבר איננו עוד, ומה שיהיה בעתיד- עדיין לא קיים. אם נתרגל ונתאמן לחיות ברגע הזה, בתשומת לב, נוכל לראות את היופי שבו- אם יש, לחוות את האושר שבו- אם יש, את הכאב או הסבל שבו- אם יש.. בקיצור, נוכל לקבל את מה שבא, ולשחרר את מה שהולך.. על כן, המדיטציה עוזרת לנו ומאמנת אותנו לחיות ולחוות את הרגע הזה, כפי שהוא, ואת כל מה שהוא טומן בחובו... בצלילות ובעירנות מלאה. המטרה מבורכת ויפה, ואפילו הדרך נראית פשוטה- דרך שבעזרתה נוכל לחיות חיים מלאים, שלמים ומספקים.. אך, היא דורשת אימון ועבודה- זוהי מטרת המדיטציה.
באהבה, נועה.
נועה בריט.
www.noabryt.co.il
www.noabryt.co.il
