החיים במחתרת 

החיים במחתרת
חיכיתי בקוצר רוח שבבית ממול יכבו האורות. הייתי עייף מאוד, אחרי עוד יום עבודה מפרך וכל רגע שחלף נראה לי כמו נצח.
לבסוף, קצת אחרי חצות, האורות בבית ממול כבו ורק אז אזרתי אומץ ויצאתי בשקט מהבית לזרוק את הזבל במיכל השכונתי. מטרים ספורים הפרידו ביני ובין המטרה ואז חשכו עיניי. דמותו הגבוהה של ברוך השכן חסמה לי את השביל ותוך שנייה הבנתי שהלך לי הלילה. ברוך הוא בן אדם נהדר, איש שיחה נוח, חריף, מצחיק, הכל חוץ מתכונה אחת שהופכת אותו לבלתי ניסבל מבחינתי, הוא ניטפל אלי ללא הרף להתייעצויות במיוחד בנושאי שיפוצים. למרות שאני לא איש טכני ואפילו את הפאזל של הנכדים שלי קשה לי להרכיב, הוא מתייעץ איתי בנושאי חשמל, אינסטלציה ואדריכלות. הבעיה היא שהטעם שלי בעיצוב שונה משל אשתו ובמאבקי הכוח בינם - גם אני נפגע.
בחודש שעבר, למשל, ברוך קיבל את הצעתי וצבע את שער הכניסה לבית בצבע חום מתכתי, בניגוד לרצונה של אשתו, שרצתה צבע אפור כהה. מאז היא משתדלת לחסום אותי בחניה ואילו ברוך מבלה את לילותיו בסלון.
הבעיה המרכזית של השכן שלי, שיש לו הרבה זמן פנוי והרבה כסף. הוא כבר הספיק להרוס ולבנות את ביתו עשר פעמים לפחות. תמיד זה מתחיל בדבר שולי וקטן שמתגלגל לאט לאט למשהו גדול. הדבר מדיר שינה מעיני משום שחוששתני שהנגיף של השיפוצים ידביק את אשתי. יש לי זכרונות מרים מהתקופה הממושכת שישנתי על בלוקים ואכלתי אבק, ובשום פנים לא הייתי רוצה להתנסות שנית בגיהנום.
עכשיו, אחרי חצות, הוא גרר אותי לחדר האמבטיה המשופץ שלו להראות לי את הספוטים שהתקין מעל הכיור. היות ובעבר הוא הראה לי את הג'קוזי הפינתי ובפעם אחרת את המקלחון המתקפל ומאחר והייתי עייף עד מוות, לא הצלחתי לגלות סימני התלהבות. מילמלתי מתוך שינה מספר מילים סתמיות וחיפשתי נתיב בריחה. ברוך לא איבד עשתונותיו ובצעד מהיר סגר לי את נתיב המנוסה. באינסטינקט חייתי הגעתי למסקנה שאם ברצוני לישון עוד קצת הלילה אצטרך להמם אותו למספר שניות כדי שאוכל לברוח. לכן לא היתה לי כל ברירה אחרת אלא להסתכל בעיניו ולהסביר לו שהספוטים שהתקין יצאו מהאופנה ומה שהולך היום אלו ספוטים עם נורות שמחליפות את צבעם כל שלושים שניות. כנראה שהמהלומה היתה חזקה במיוחד, כי הבן אדם פשוט קרס. ניצלתי את ההזדמנות ובצעד מהיר קפצתי החוצה אל החופש. חשבתי לתומי שברוך יעזוב אותי לנפשי ואוכל לחזור לשיגרה, אך לשווא.
למחרת בבוקר, חיכה לי מכתב על שימשת המכונית בו הוא מבקש ממני להתלוות אליו לחפש נורות צבעוניות מתחלפות.
המכתב הכניס אותי ללחץ. לא היה לי כח וזמן להקדיש לנודניק. לא היה לי כל מושג איפה אפשר להשיג נורות שראיתי רק פעם אחת, בבית מרחץ בעיירה נידחת בנורבגיה. ידעתי רק שאני צריך לשנות את אורח חיי לחלוטין ולרדת למחתרת עד שישכח מהנורות ויכנס לפרויקט אחר. לא יכולתי לנסוע לחופש בגלל סיבות מובנות ולכן ירדתי למחתרת.
את המכונית החנתי ברחוב אחר, עשיתי האפלה מוחלטת בבית, את המכתבים לא הוצאתי מתיבת הדואר, לעבודה יצאתי וחזרתי בשעות לא שיגרתיות כדי שלא אעלה על מארב מתוכנן.
מחוסר ברירה עברנו לגור בממ"ד שם יכולנו להשתמש בדברים שהכנו למקרי חירום והישרדות. הימים שעברנו בממ"ד היו הרומנטיים ביותר מאז ירח הדבש. את זמננו בילינו בישיבה על מזרונים לאור נרות כשברקע שירים עבריים שקטים שבקעו חרישית מטרנזיסטור קטן. הכנתי ארוחות גורמה ממלאי השימורים שמצאתי בסליק. משום מה כל הארוחות היו על בסיס של תירס מקופסא. לרוב הסתובבנו בטרנינגים וללא טלויזיה היה לנו זמן למכביר לשיחות נפש ולמשחקי חברה. מה שהעיב במקצת על האוירה הרומנטית היה השימוש בשירותים הכימיים. אני כשלעצמי הייתי יכול להמשיך כך, אך אשתי התחילה להרגיש מחנק אחרי מספר ימים. היא לא הסתדרה בלי אודטה ובלי יאיר לפיד ההורס, וגם התירס לא עשה לה טוב. זוגתי רמזה לי בעדינות שהיתה מעדיפה לחזור לשיגרה ולהסתובב לאור היום בחופשיות ואף במחיר של קרע עם ברוך השכן.
ניסיתי לעודד אותה ולהסביר לה את חשיבות הסגר, אך מהשיחה איתה הבנתי שעוד יום אחד איתי באגף הסגור יכול להוביל לפרץ של אלימות.
למחרת עם שחר בדרך למכונית ראיתי את ברוך בא מולי עם מזוודה ענקית. הוא עצר לידי, לחץ בחמימות את ידי ואמר: "יש לי להגיד לך שני דברים: דבר טוב ודבר רע. הטוב, שכרגע חזרתי משבוע משגע בניו-יורק והרע שתצטרך לבוא אלי הערב לעזור להרכיב את מיתלה המגבות החשמלי שהבאתי".
עשיתי מאמץ עליון להראות פני פוקר למרות שהייתי על סף עילפון מעצם המחשבה ששבוע שלם חיינו מתחת לאדמה לשווא, גימגמתי מספר מילים תוך כדי ניתוק מגע, חזרתי הביתה ובקול רועד אמרתי לאשתי: "יש לי להגיד לך שני דברים, דבר טוב ודבר רע. הטוב הוא שיש לך יום שלם לצאת החוצה ולהנות והרע הוא שלקראת ערב אנחנו חוזרים לעוד שבוע לממ"ד".