סינדרל 

סינדרל

זה היה אורי שהתחיל לגלגל את כדור השלג. הוא סיפר לנו, בפגישה המשפחתית, שהוא איבד משקל רב הודות לטחינה הביתית שהוא מקפיד להכין. כבר באותו מעמד אשתי קיבלה את מתכון הפלא ומיד אחר כך היא הדפה אותי לכיוון המכונית כדי שנטוס הביתה, לייצר כמות ניסיונית של טחינה עם אפס אחוז שומן. תוך כדי תהליך ההכנה הטלפון צלצל. דליה, חברה שלנו, הייתה על הקו בעניין אחר, אך דרשה ממני בתוקף הסבר על הרעש הלא שיגרתי שעלה מביתנו. הסברתי לה שברגע זה ממש המיקסר עובד בטרוף לערבב טחינה גולמית עם שומשום, מים לימון ופטרוזיליה כדי להכין ממרח שיהפוך את אשתי לקלאודיה שיפר.
דליה, שהיא בעלת תואר אולימפי בבישולים, הכתיבה לי במקום מתכון לחומוס אסלי בנוסח בבל עם מינוס עשרה אחוז שומן. היא הסבירה לי, שלא כדאי לשטוף את המיקסר אחרי הטחינה בגלל שמחומרים זהים בתוספת גרגרי חומוס וקצת פלפל שחור מקבלים חומוס שזכה בתחרויות רבות. היא ציינה גם שהחומוס שקונים ברשתות מכיל שלושים אחוזי שומן מבלי שהציבור ידע על כך.
למרות השעה המאוחרת, אשתי המשיכה ללחוץ על המיקסר ונרגעה רק אחרי שלא נותרו לנו צנצנות וכלים לאחסנת התוצרת. היא עזבה את המטבח עם חיוך וסימני טחינה על הפנים ואילו אני נכנסתי כדי לשקם את ההריסות.
אין צורך לומר שלמחרת ובימים הבאים, כל מה שנכנס לפינו היה עשוי ברובו מטחינה ומחומוס ביתי. חשבתי לתומי שאחרי שלושה ארבעה ימים נוטפי טחינה, אשתי תרצה מן הסתם לאכול אוכל מגוון כמיקודם, אך התאכזבתי, היא הסבירה לי שהיא לא מאמינה יותר למפעלי המזון השונים ומעכשיו כדאי לייצר את מזוננו בעצמנו. באותה נשימה ממש הורתה לי לכוון את השעון המעורר לשעה מוקדמת יותר, כדי שנוכל להערך כראוי לחיים החדשים והבריאים.
באותו לילה הלכתי לישון בתחושה קשה מאוד, ואין פלא שכמעט ולא עצמתי עין, זיכרונות קשים מילדותי החלו לעלות ולא הירפו ממני לשנייה. נזכרתי בסבתא שלי ובאחותה שניהלו מטבח פעיל במיוחד של שלוש ארוחות מלאות ביום עבור המשפחה המורחבת שלנו שכללה עשר נפשות. השף הראשי והבוס הבלתי מעורער של התעשייה הזאת הייתה סבתא שלי. אחותה הייתה הקונדיטורית הראשית, אחראית על עוגות שהיו מנצחות כל תחרות בלי מאמץ.
למרות שהיינו ארבעה ילדים במשפחה המורחבת, רק לי יצא לעבוד במטבח ככוח עזר. מכיוון שורדה הייתה עסוקה תמיד עם החברות, מירי אחותה הייתה רוב הזמן בצופים, אחי חרש על הצ'לו וכך הפכתי לשוליה ולפועל השחור במטבח - מין סינדרלה זכרית. לא פעם, נאלצתי להשקיף בקנאה ממרומי הררי תפוחי האדמה שקילפתי במרפסת, בחברי המשחקים בכדורגל על הדשא ליד הבית. עד עצם היום הזה, יש לי סימני חתכים בידיים, שנגרמו כתוצאה מהמעורבות שלי במשחק בזמן הקילוף.
את כושרי הגופני לא רכשתי במגרשי הספורט אלא בריצה תמידית למכולת ובסחיבת המצרכים הביתה, ואילו השרירים בזרועותיי לא תפחו מאימונים בחדר כושר אלא מהעובדה שבמשך שעות לשתי בצק עם קמח שלא תופח מאליו, לפעמים ניסיתי למכור תורנות מטבח לבנות או לאחי תמורת אוסף אריזות המסטיק שלי, אך הבוסית שלי במטבח, הפמיניסטית שהקדימה את זמנה, הכשילה כל ניסיון שכזה.
אחרי לילה טראומתי עם זיכרונות מרים מתקופת "עבודות הכפייה", לא התלהבתי, בלשון המעטה, מההובי החדש של אשתי. אצלה הדברים מתחילים במשהו קטן וזניח וגולש לאט לאט למשהו שמשבש את החיים לחלוטין. חששתי שזה יגלוש בהדרגה למעבר למושב עם לול, רפת ומטע בננות.
ואמנם, על הבוקר, מיד אחרי תדרוך קצר, נסעתי להביא עשרים קילו מלפפונים וצנצנות לרוב, ותוך זמן קצר הכנו תשתית רצינית לייצור חמוצים, שיספיקו לנו עד סוף המילניום. היות ונתקענו עם מלאי גדול של שום ושמיר, המשכנו ומלינו עוד עשר צנצנות בכרוב כבוש ואבטיח חמוץ. בהמשך קצת נכנסנו לטירוף והתחלנו לייצר לחם, אחר כך גם פסטות ועוגות, מה שהחזיר אותי מחדש לטראומה של ימי העבדות.
בין היתר היה גם ניסיון מעניין לייצר ביצים אורגניות. לצורך כך בניתי לול קטן, פיזרתי נסורת והכנתי מתקני שעשועים שאמורים לשעשע אפרוחים. צלצלתי לחברי אהוד מזיכרון, בוגר בית הספר החקלאי הכפר הירוק, בעל ותק רב בענף שיסביר לי מי השחקנית הראשית, מי נגד מי ואיך מגיעים חביתות לעולם. ואכן אכלסתי את הלול בששה אפרוחים קטנים ומפוחדים שלא גילו שום התלהבות מהקרוסלה, עברו חמישה-ששה שבועות עד שהבחנתי "בגבר". כרבולת אדומה קישטה את ראשו של השוביניסט, שתקף ללא רחם את התרנגולות בלי שום סיבה. הבעיה החלה כאשר נדדה שנתו ובשעה לגמרי לא סבירה החל לשתף את כולם במחשבותיו, הרגעתי את אשתי והסברתי לה שכנראה היה לו חלום רע, או שהשעון הביולוגי שלו השתבש, לכן הוא מעיר את כל השכונה בארבע בבוקר. השכנים, שלא רגילים לקבל השכמה בשעה כזאת, התארגנו לחיסול ממוקד. בשבת בבוקר עם אור ראשון, הם פשטו על היעד אך שם ציפתה להם הפתעה. נימיה גדולה חדרה ללול ועשתה פוגרום במקום וגדעה באחת את ענף הלול.
בגלל העיסוק האינטנסיבי במזון, הזנחנו קצת את הקשר עם חברים ומשפחה. הילדים נמנעו מלבוא היות ובתי אוכלת רק בהכשר הבד"צ ובני אוכל רק אוכל טעים, אך לפחות הם שומרים על קשר טלפוני.
במשך הזמן, אשתי התחילה לקבל מחמאות רבות על גזרתה שהלכה והצטמקה, מה שהכניס אותה למוטיבציה אדירה בנושא המזון והדיאטה. האמת לא ידעתי ממה בדיוק היא רזתה, האם זה בגלל האוכל הביתי או אולי בגלל שכל חמש דקות, היא דילגה במעלה המדרגות להישקל מחדש.
החיים המטורפים האלה הוציאו אותי משיווי משקלי בצורה טוטאלית. את גמר היורו האחרון החמצתי בגלל עוגת הבבושקה העיקשת שלא רצתה לתפוח עם קמח מחיטה מלאה, אם אודטה איבדתי קשר עין וגם את חברותי מחוג לריקודי עם כבר לא ראיתי חודשים.
החלטתי לקחת את גורלי בידי ולחזור לחיים נורמליים בכל מחיר. דבר ראשון שחררתי את אשתי מהמטבח בטענה שאין מקום לשני "שפים". הבטחתי לה לעמוד בכל המשימות ובלבד שלא תעמוד לי על הראש. עודדתי אותה לחזור לחיי חברה כמיקודם. לשמור על קשר עם החברות ואף לצאת איתן מידי פעם. נזכרתי בדבריה של יועצת-נישואין, לפני שנים, שלצורך שימור הזוגיות מותר לפעמים לעגל פינות. נאחזתי בדבריה באיחור של שנים וכך קניתי חומוס וטחינה בסופר. את האריזות זרקתי בשכונה אחרת ואת התכולה הכנסתי למיכלי הפלסטיק הביתיים. את הפסטות קניתי אצל יצרן מקומי שעובד עבור מסעדות, ואת המטבח השארתי תמיד באי סדר מופתי כדי להשאיר רושם של מטבח בתפוקה מלאה.
ערב אחד, שעה לאחר שאשתי יצאה עם חברה, נכנסתי למכונית ונסעתי למעדנייה חדשה לא הרחק מביתנו. הבעלים הבטיחו לרגל הפתיחה ערב של טעימות. לקחתי עגלה, העמסתי מספר פריטים ועשיתי את דרכי לפינת הטעימות. שם, לתדהמתי הרבה, ראיתי את אשתי ליד הדוכן מנגבת בתאוותנות חומוס עם פול בעזרת פיתה עיראקית ענקית. התקרבתי אליה, חיבקתי אותה בחום ולחשתי לה באוזן: "אני מקווה שאת מזייפת רק בקשר לאוכל".