בסך הכל רציתי למכור את המכונית שלי בני. תליתי מודעות על שמשת הטרנטה מכל הכיוונים ונסעתי בזיג זג בכל גוש דן, בתקווה למשוך תשומת לב. כנראה שלא עשיתי רושם מיוחד, כי האדם היחיד שעצר אותי היה שוטר שרצה לדעת למה אורות הברקס לא פועלים. עד כדי כך לא הייתי פופולרי, שאפילו חיילים שעמדו בטרמפיאדה הורידו את היד כשהתקרבתי.
אחרי כחודש, שעבר עליי בשוטטות בכבישי הארץ, עברתי לשלב ב' ופרסמתי במקומון שאני מעמיד את פאר היצירה, הרכב היפני דייהטסו שרייד שלי, למכירה. הודעתי בעבודה שאהיה עסוק כמה ימים בעניינים אישיים ושיתקשרו אליי רק במקרי חירום.
אני לא יודע מה התפוצה של המקומון שמחולק חינם ולמה משמשים בדיוק דפיו הרכים, אבל הטלפון לא צלצל, חוץ מהפעם שבה התעניינה הפקידה אם ברצוני לחזור על המודעה גם בשבוע הבא עם הנחה של עשרים אחוז.
בינתיים, בני התחיל ללחוץ שהוא רוצה לממש את הנכס, לכן נאלצתי לעבור לשלב ג'. הכנסתי את המכונית למוסך כדי לתקן את האגזוז הרועש להחליף שני צמיגים ולעשות תיקוני צבע פה ושם. נכון ששילמתי שלושת אלפים ושבע מאות שקל עבור מכון היופי הזה, אבל הייתי משוכנע שעם המראה החדש הקונים יעמדו בתור.
הפעם פרסמתי בידיעות מודעה ארוכה במקצת עם פרטים נוספים, ואפילו נקבתי במחיר מפתה של אחת עשרה אלף שקל. אם להאמין לאיגוד המפרסמים, אז לידיעות אחרונות יש תפוצה של שמונה מאות אלף קוראים בסוף השבוע. וכמעט כולם התקשרו אליי. כבר ביום חמישי בלילה התחילו הצלצולים ולא פסקו עד עצם כתיבת שורות אלו.
המטלפנים הרבים שיבשו לי לגמרי את אורח החיים. לא רק שצלצלו אליי בכל שעות היממה, אלא גם שיגעו אותי בשאלות מעצבנות. כבר לא הייתי בטוח אם פרסמתי את המכונית או את אשתי, כי רובם רצו לדעת אם היא יפה ושמורה, או דפוקה ושרוטה ומה צבעה המקורי. אחרי כל השאלות האינטימיות האלה הגיעו בודדים לראות את הסחורה, וגם אלו בדרך כלל גערו בי על השריטות הקטנות ועל הצבע הדהוי. לא רק זה, אלא שבאמתלה של נסיעות המבחן ניצלו אותי ואת המכונית לסידורים שונים, וכך מצאתי את עצמי עוזר למישהו לשחרר פריג'ידר מהמכס, ועם מישהי אחרת הסתובבתי לילה שלם כדי למצוא בית מרקחת פתוח.
בשבת האחרונה הגיעה אליי משפחה ענפה מפרדס חנה. בסך הכל הם די נהנו אצלנו. הקטנים שיחקו כדורגל והרסו לי את הגינה, הסבתא התיישבה בסלון וביקשה לראות עוד פעם את האירוויזיון, ואילו האבא וילדיו הבוגרים נתנו לי שיעור במכונאות רכב והפנו את תשומת לבי לעובדה שהיפנים שכחו להרכיב לי מספר חלקים. אחרי נסיעת מבחן קשה הם הודיעו לי שהתקציב העומד לרשותם הוא רק חמשת אלפים שקל. מאחר והמשא ומתן התפוצץ, הם ניסו לשכנע את הסבתא לוותר על המשך האירוויזיון, ומשלא עלה הדבר בידם, הם נשארו לארוחת צהריים.
אחרי שבועיים של אכזבות קשות וניסיונות שווא להיפטר מהעגלה אפילו בחצי המחיר, החלטתי מתוך ייאוש לחשוב גם על אפיקים פליליים. כך השארתי את המכונית ברחוב הומה אדם עם חלונות פתוחים ומפתחות בסוויץ'. פנטזתי על צ'ק מהביטוח בגובה המחירון, אבל גם בחינם ההתעניינות לא הייתה רבה, למרות שבכל פעם החניתי את המכונית במקום אחר.
כעבור מספר ימים אשתי העירה את תשומת לבי לעובדה שהרכב לא מבוטח כלל נגד גניבות. באותו ערב הסתגרתי בשירותים ועשיתי חשבון נוקב. מצד אחד, היו הרבה הוצאות על הגרוטאה, וזאת מבלי להזכיר את השבועיים שלא עבדתי. מצד שני, המחשבה המשפילה שאפילו בחינם קשה לי להיפטר מהאוטו, לא הרפתה ממני.
אחרי לבטים לא קלים קיבלתי החלטה דרמתית: לתרום את המכונית לגן הילדים שמול ביתי. רק דבר אחד קטן הטריד אותי והוא מה תהיה תגובתו של בני על קבלת תעודת ההוקרה מהגן במקום לקבל את הכסף. הדחקתי את המחשבות השליליות כי רציתי פשוט לחזור כבר לחיי השגרתיים. לקחתי כלי עבודה ויצאתי לחנייה לפרק את המצבר, כדי שהפעוטים לא יתפתו לעשות בה חראקות. כבר פתחתי את מכסה המנוע, ורגע לפני החיתוך, ראיתי אותו.
הוא היה המשיח. הוא לא בא על חמור אלא על טוסטוס. הוא היה קיבוצניק צעיר ותמים בקבע, כשבשפה צבאית קצרה ותכליתית שאל שלוש שאלות בלבד. אם יש מזגן, אם ההילוכים אוטומטיים ואם יש רדיו. משקיבל תשובות שליליות, החליט בו במקום לסגור עסקה בסכום הדמיוני והמקורי שנקבתי עוד בהתחלה.
אחרי שהפקדתי את הכסף הייתי באופוריה. אני לא זוכר שהתרגשתי כל כך מאז שחרור הכותל ועליית מכבי יפו ללאומית. את התלהבותי קטעה אשתי הטובה, שמשראתה אותי שרוע על גבי ונושם לרווחה, לא ויתרה ואמרה לי: "אתה סתם פראייר. יכולת לבקש יותר".
גבי רמני
