רמי קוב 

רמי קוב

הרמי קוב נראה משחק תמים ופשוט ולא מזיק, לכן קניתי אותו לפני מספר שנים. לעיתים רחוקות שיחקתי בו עם משפחתי ועם חברים ולא ייחסתי לו חשיבות מיוחדת. אלא שלאחרונה קרה משהו.
חברינו הוותיקים, טובה ושלמה, החלו לבקש לשחק איתנו ברמי קוב לעיתים תכופות. כמובן שאנו נענים ברצון ואמנם הרצנו כמה מרתונים כאלו. הכל נראה בסדר ולא חשדתי ובכלום, עד שאשתי העירה את תשומת לבי לכך שבעשרות המשחקים הללו לא ניצחנו אפילו פעם אחת. רוב הפעמים שלמה ניצח די בקלות ולפעמים היתה זו אשתו שניצחה, בעוד אנחנו לא ניצחנו אותם אפילו פעם אחת. בקיצור, תבוסה אחר תבוסה.
ידעתי שאני צריך לעשות משהו בנידון ומיד, כי אי אפשר להמשיך במסכת ההשפלות הזו. וכך התחלנו להאיץ את קצב המשחקים. בהתחלה הסביבה קיבלה את זה בהבנה, אך במשך הזמן כנראה שזה הפך למטרד.
הקורבן הראשון היתה רינה השכנה. היא נקראה לשחק איתנו יום אחר יום, לפעמים במשך שעות. היא הזניחה את בעלה, את הגינה, את הכביסה מסרה למכבסה, הפסיקה לבשל והתחילה להזמין הביתה רק פיצות. אלא שלאט לאט גם היא הבחינה שהיא מפסידה פעם אחר פעם, לכן החליטה על גמילה, ומאז שהצליחה, אנחנו לא רואים אותה יותר.
גם הבן החייל שלנו לא מתלהב לשחק איתנו, במיוחד לא אחרי שמירה בבסיס ומחסור כרוני בשעות שינה. שמתי לב לכך שלאחרונה הוא אפילו מעדיף לישון בבסיס מאשר בבית. גם מחלק העיתונים למד לזרוק את העיתון שלנו בלי להתקרב אל הבית כדי שלא נבקש ממנו לשחק. אפילו הגנן ויתר על החוב, גם הוא לא היה מוכן לבזבז שעות על משחק ילדים.
אולם, על אף כל הקשיים הללו ובעזרת קורבנות מזדמנים המשכנו לשחק רמי קוב ואף להשתפר. הספירה לאחור החלה ותוכנית הנקמה שלי ושל אשתי הוכנה בקפידה. הצענו לטובה ושלמה לרדת יחד לסוף שבוע ארוך למלון בים המלח. תירצנו את זה בכאבי הגב של אשתי ובמחיר זול במיוחד שהשגנו מוועד עובדי בזק. הם הסכימו.
לפני שיצאנו לדרך, החלפתי את המשחק הישן במשחק חדש הרבה יותר קטן. בניתי על זה ששלמה יצטרך להתאמץ יותר כדי לראות את הספרות על הקוביות. בדרך לים המלח הוא שאל אותי בזלזול אם הבאתי את הרמי קוב, ולמרגלות המצדה נשבעתי חרישית: "שנית אני לא אפול".
כשהגענו לבית המלון, ומיד עם תום פריקת המזוודות, שלמה וטובה ביקשו לשחק. כנראה שכך הם רגילים להתחיל חופשה. הם הגיעו לחדרנו עם בטחון עצמו מוגזם. זכרתי כל פרט מתוכנית הנקמה ומזגתי קצת חלב חמוץ לקפה של שלמה. תוך כדי משחק ניסיתי להסיח את דעתו, וביודעי שדעותיו קיצוניות הרבה יותר משל גנדי ומולדת, תמכתי בהתלהבות בחלוקת ירושלים בוויכוח שעוררתי כאילו במקרה. כשזה לא הזיז לו, הצעתי לחלק גם את עפולה והחזיר את פרדס חנה.
אף שריר לא זז בפניו, ובאדישות מופגנת הוא המשיך לנצח שוב ושוב. אשתו הגדילה לעשות כאשר בכל פעם ששלמה ניצח היא אמרה שגם היא גומרת. לדעתי זה נהדר ששניהם גומרים ביחד, אבל למה ברמי קוב ולמה נגדנו?
אחרי שנמאס להם להתעלל בנו הם ירדו לבריכה ואילו אנו נותרנו המומים ומדוכאים עד עפר.
הצעתי לאשתי להפסיק מיד את החופשה ולחזור הביתה. אחרי שהיא סירבה, הצעתי לסמן את הקוביות, אך היא חזרה ואמרה לי לא להתייאש והעיקר, לחשוב חיובי.
בארוחת הערב נעלמתי. כולם היו משוכנעים שהלכתי לצפות במשחק של מכבי תל אביב בטלוויזיה, אך למעשה עליתי לחדרה של הפסיכולוגית שבמלון. הייתי בטוח שהיא תוכל לשחרר אותי מהטראומה הנוראה ולהחדיר בי אמונה ובטחון עצמי. מכיוון שהאליבי שלי היה טוב רק לשעתיים, ומכיוון שהפסיכולוגים מתחילים את השיחה והטיפול מאז גיל אפס, היא לא הצליחה להחדיר בי בטחון בעצמי. לעומת זאת, היא הסבירה לי למה הפסקתי להרטיב בגיל מבוגר יחסית. כשיצאתי משם לא היה לי מושג איך אסביר לאשתי את ארבע מאות ועשרים השקלים שיופיעו בחשבון האשראי שלנו.
בלילה לא הצלחתי להירדם. שוב ושוב ראיתי לנגד עיני את מבטו המזלזל של שלמה אחרי כל ניצחון עלי. אני לא יודע מאיפה שאבתי לבסוף את הכוחות, אבל החלטתי לנצח בכל מחיר. נזכרתי בכל הפעמים בעבר שבהן הצלחתי לצאת ממצבים אבודים. וכך, למחרת בבוקר לאחר טיול ארוך על שפת הים, ידעתי שאני מוכן.
חיכיתי לרגע בו יציעו טובה ושלמה סדרת משחקים נוספת, ואכן, כעבור זמן קצר מצאתי את עצמי לא במשחק רמי קוב, אלא במשחק הישרדות, בקרב על הכבוד. עד היום אני לא יודע איך ניצחתי, האם זה היה בגלל השוויצרית שנכנסה לבריכה בלי החלק העליון, או אולי בגלל הראי הקטן שלי שסנוור את שלמה, אולי בגלל השבע שחור שאשתי העבירה לי מתחת לשולחן, או בגלל כל הסיבות הללו יחד. זה באמת לא חשוב. העיקר הניצחון, אותה תחושה שרק אוהדי הפועל תל אביב יכולים להבין אותה.