סממנים לאיתור מוקדם של ילדים עם הפרעה התפתחותית בקואורדינציה ((DCD 

במהלך שנות הילדות ובית הספר היסודי, מומחיות בביצוע המוטורי מהווה גורם מרכזי לשם צבירת הצלחות בביצוע מיומנויות הנדרשות בחיי היום יום, בלמידה, במשחקים ובתחרויות. גזירה, ציור, העתקה, כתיבה, שרטוט, עבודות במלאכת יד, נגינה, ריצה, קפיצה, זריקה, תפיסה ובעיטה מהוות רק חלק מהמיומנות הבסיסיות אשר נדרשות מהילדים במסגרת הבית-ספרית. שליטה במיומנויות מוטוריות מהווה אף גורם חשוב בהתפתחות החברתית והריגושית של ילדים. אצל רוב הילדים ההתפתחות של המיומנויות המוטוריות, מתרחשת בקלות יחסית. בכל אופן, בקרב אוכלוסיית הילדים בגילאי 5 - 11 שנים מוערכת כ- 6%, מציגים בעיות מוטוריות בדרגת חומרה גבוהה (53:APA, 1994). אמנם בעייתם המרכזית הנה מוטורית, אך בדרך כלל לבעיה זו נלווים קשיים בתחום התפקודי היומיומי, הריגושי-חברתי, ההתנהגותי והלימודי .
ההתייחסות לבעיות בקואורדינציה המוטורית במהלך הילדות הייתה מינורית היות ולא אחת רווחה האמונה כי בכל המקרים של בעיות מוטוריות, מלבד החמורים שבהם, נובעים מעיכוב בבשלות של מיומנויות מוטוריות, ולכן הבעיות והסבל מבעיות אלה בסופו של דבר ייעלמו עם ההתבגרות ('grow out of it'. אולם, מממצאים שנתקבלו ממספר מחקרי אורך, הפריכו את האמונה הזו. נימצא, כי ילדים אשר אובחנו כמסורבלים בהיותם בגיל שש שנים, המשיכו לסבול מבעיות מוטוריות וכן ממגוון קשיים בתחום הלימודי, החברתי והריגושי אף בהגיעם לגיל 16 שנים. הוכחות להשפעות שיש לבעיות המוטוריות בטווח הארוך נתקבלו במחקרים, אשר ציינו כי סרבול אינו נגרם מעיכוב בבשלות וכי יש להתייחס אליו כלקות המשפיעה לכל אורך מעגל החיים. לדבריהם, הבעיות בתחום החברתי, הריגושי והאקדמי אשר מתלוות לבעיות המוטוריות עלולות להמשיך ולהשפיע אף במהלך גיל ההתבגרות והבגרות.

לפי ה - (4DSM-), הפרעה התפתחותית בקואורדינציה מתכוון ל "ליקוי משמעותי בהתפתחות של הקואורדינציה המוטורית (קריטריון א'); האבחנה נעשית רק באם הליקוי מפריע להישגים אקדמיים או בביצוע פעילויות של היום יום (קריטריון ב'); האבחנה ניתנת באם קשיי הקואורדינציה אינם כתוצאה ממצב רפואי כללי (כמו שיתוק מוחי, המיפלגיה, או ניוון שרירי) או הפרעה התפתחותית חמורה (קריטריון ג'). באם קיים מצב של פיגור שכלי, הקשיים המוטוריים הם נוספים לאותם הקשיים אשר בדרך כלל מאפיינים מצב זה (קריטריון ד')" , (53:APA, 1994). לפי הגדרה זו, רמת הביצוע המוטורי של ילדים אלה נמוכה מגבולות הנורמה המקובלת ביחס לילדים בני גילם, ובחיי היום יום הם מציגים קושי בביצוע מיומנויות מוטוריות ברמה המצופה מילדים בני גילם . מדובר בילדים, אשר מציגים קשיים תנועתיים משמעותיים מבלי שיאופיינו במצבים פאתאלוגיים ידועים ?without obvious pathological conditions?)) של המערכת העצבית-שרירית . נימצא, כי הפרעה ה התפתחותית בקואורדינציה, בדרך כלל מתקשרת להפרעות אחרות כגון: הפרעות למידה, הפרעות בתקשורת, הפרעת התנהגות, והפרעת קשב והיפראקטיביות .

מאפיינים בתחום המוטורי והחברתי
דפוסי התנועה הראשוניים כמו הושטת היד לעבר חפצים ואחיזתם, הישיבה, העמידה, ההליכה והריצה מופיעים ברקע ההתפתחותי של ילדים הסובלים מהפרעה התפתחותית בקואורדינציה. בכל אופן, קיימת עדות לאיטיות בהתפתחות השליטה במיומנויות התפקודיות אשר מאפשרות לילדים לשלוט בסביבתם אגב הפעלה של מיומנויות תפקודיות אלה. בגילאים של בית הספר היסודי רוב הילדים כבר מסוגלים להתלבש או לאכול בכוחות עצמם, לאחוז בעפרון ולבצע פעולות של כתיבה, ציור וכיוב' וכן מסוגלים הם להפעיל כלים פשוטים אחרים (כגון צבעים או סרגל) לשם צביעה או לשם כתיבה. ילדים אשר סובלים מ- DCD לעתים קרובות מציגים עיכוב הבא לידי ביטוי בפער בינם לבין עמיתיהם בני אותו הגיל במרבית אם לא בכל המיומנויות התפקודיות הללו.

מלבד עיכוב בהתפתחות המוטורי, נימצא כי ילדים עם DCD מציגים אף איטיות בלמידה של מיומנויות מוטוריות הנדרשות בחיי היום יום בהשוואה לילדים בני גילם אשר מציגים התפתחות תקינה. זאת, למרות שהם בעלי מנת משכל תקינה ואף חופשיים מדיאגנוזה של הפרעות נוירולוגיות. כמו כן, ילדים עם DCD מציגים נטייה לבצע משימות ביתר איטיות על חשבון השגת דיוק בתוצרי עבודתם. כך גם נימצא כי דפוס אחיזת כלי הכתיבה אינו בוגר וקיימת נטייה להשקיע לחץ מוגזם בכתיבה אשר ניראה כי נובעת משליטה מוטורית חלשה בקואורדינציה העדינה. האיטיות ברכישת מיומנויות מוטוריות גורמת לכך שהביצוע של ילדים אלה לקוי במידה משמעותית עד כדי כך שהם מציגים קושי בביצוע פעילויות יומיומיות במסגרת הביתית (לדוגמא: לבוש, רחצה), וכן במסגרת הבית-ספרית (לדוגמא: כתיבה, פעילויות ספורט, מעורבות באינטראקציות חברתיות). כך גם ילדים עם קשיים בתנועה היו פחות פעילים מבחינה פיזית בחצר בית הספר בהשוואה לילדים בני גילם ללא קשיים בתנועה.

מחקרים רבים הוכיחו כי בעיות ריגושיות וחברתיות מאפיינות ילדים בעלי בעיות בקואורדינציה המוטורית. קשיים התנועתיים המאפיינים תלמידים עם בעיות בקואורדינציה המוטורית, עלולים להוביל לגיחוכים ולהעלבות מצד חבריהם ולדחייתם ממשחקים ומתחרויות כשרמת המורכבות והדרישות הביצועיות של משחקי בני גילם עולה עם הגיל, אי היכולת של התלמידים עם בעיות בקואורדינציה לבצע ברמה טובה את המיומנויות המוטוריות, מפחיתה את סיכוייהם להיכלל במשחקים . מאחר וילדים עם DCD נוטים להימנע מפעילויות מוטוריות מחשש לכישלון ולכן יש להם פחות הזדמנויות לתרגל מיומנויות. מצב זה עלול להגביר את בעיותיהם התנועתיות ולתרום להתפתחות של דימוי עצמי נמוך, תחושת בדידות ורמה נמוכה של כישורים חברתיים (יזדי-עוגב, 2000).