זה היה כשעמדתי בתור לבנק, ולפתע הרגשתי שמכנסיי משתלשלות לאט לאט מטה. בהתחלה חשבתי שאני במצלמה נסתרת, אך כשהבחנתי שאין עלי חגורה, הבנתי מיד ששוב נפלתי קורבן לעיסוק החדש של בתי.
בפרויקט האחרון שבו השתתפה בתי, בסרט סטודנטים, היא קיבלה הנחייה מהבמאי שבתמונת הסיום הוא רוצה לקשור איכשהו את כל משתתפי הסרט ביחד. בתור סטייליסטית, היא מצאה לנכון לקשור את השחקנים דווקא בחגורות שלי ושל אשתי. היא לא התעצלה, גזרה את כל האבזמים של כל החגורות שמצאה בבית, ותפרה אותן יחד.
אמנם בתי למדה עיצוב גרפי בטכניון, אבל זה לא ממש מלהיב אותה לשבת מול המחשב במשך שעות ולרצות אנשים שאין להם שום מושג בעיצוב. גם לא עבור משכורת טובה. הבת שלי רוצה להיות יצירתית, לנגוע בחומרים ובצבעים באופן פיסי, ממש בידיים, אפילו שזה לרוב ללא כל תמורה כספית.
לא התנגדנו לעיסוק הזה בהתחלה, כי ראינו שהיא מאושרת ונהנית מכל רגע בעשייה. אך במשך הזמן, שינינו את דעתנו עקב הקשיים הרבים שבהם נתקלנו בחיי היום יום. הקשיים הללו נבעו בעיקר מהיעלמויות מסתוריות של חפצים שונים בבית. רשימה חלקית של הדברים כוללת את כיסוי המיטה הזוגית שלנו, תמונות גובלן מהסלון, וילון מחדר הטלוויזיה, קרש גיהוץ, סיר לחץ, ונעלי הבית הישנות והאהובות עלי כל כך. רוב הדברים הללו לא מצאו את דרכם חזרה, או שחזרו בלתי שמישים לחלוטין.
במקלט הבית שלנו כבר אי אפשר היה למצוא מקום. בפעם הבאה כשסאדאם חוסיין יכעס עלינו, לא יהיה לנו לאן להיכנס. המקלט מלא בגרוטאות ובחפצים שונים שהסטייליסטית אוספת בעגלת סופר בטיוליה הליליים. בשבוע שעבר, למשל, תכננתי ערב רומנטי בבית עם אשתי. בחרתי יום שבו ילדיי רחוקים ברדיוס בטוח מהבית, ניתקתי טלפונים, שמתי דיסק עם שירים צרפתיים של פעם, הדלקתי נרות פה ושם, וברגע הקריטי שבו רציתי לשלוף את פקק השעם מבקבוק היין המשובח, הבנתי שהלך הערב, כי חולץ הפקקים הנחשק מככב בסרט שצולם לפני כמה ימים בבית שאן. אחרי רבע שעה שנאבקתי עם הפקק במברג, אשתי התייאשה מהקטע והלכה לחברה לראות את סיינפלד.
השיגעון הזה של בתי לא פגע רק בחיי הרומנטיים, אלא פגע גם בכיסי ובבריאותי. לפני כחודש נאלצתי לקנות דלעת ענקית לצורך סדרת תמונות עם סינדרלה. היה לי קשה להשיג את הדלעת הזו, כי לפי דרישת הסטייליסטית הדלעת היתה צריכה להיות עגולה, עם קליפה ובלי קמטים. אחר כך התקשיתי לסחוב את החמישה עשר קילו מהשוק של טירה, ובגלל דחיית הצילומים עוד יותר קשה היה לי לאכול חודש שלם מרק עם דלעת, פשטידות עם דלעת וסלט עם דלעת. לא פלא שבקופת חולים הרופא שלי נכנס ללחץ כאשר מהמעבדה אמרו לו שלתוכן הבקבוק שהבאתי לבדיקה היה גוון קצת שונה מהמקובל.
אולם למרות הכל, בסוף הצלחנו לצלם את סינדרלה. זה קרה לאחר מאמץ נפשי ופיסי של עשרים וארבע שעות. באותו היום לא הלכתי לעבודה, אלא יצאתי פעם נוספת לקנות דלעת ענקית בטירה. אחר כך לקחה אותי בתי איתה לבוטיק של שמלות כלה, שם השארתי צ'קים לביטחון בידיעה ברורה, שאם יקרה משהו לשמלות, אצטרך למכור את המכונית. בדרך עוד הספקנו לאסוף אביזרים שונים ומשונים לצורך הצילומים, חלקם מן הרחוב וחלקם מן הבית. וכך, עד לשעות המאוחרות של הלילה היינו עסוקים בהכנת הציוד ובתיאומים אחרונים בטלפון.
למחרת בארבע בבוקר העירה אותנו בזק, על מנת שנספיק לאסוף את המאפרת, את הצלם ואת הדוגמנית ממקומות שונים, ולהגיע עם הזריחה לחוף תל ברוך. שעה לקח למאפרת לעבוד על סינדרלה ולהסתיר את הנפיחות שעל פניה מעין המצלמה. עוד שעה חיכינו לשווא לדוגמן שהיה צריך להיות נסיך. ועוד שעה לקח לי להחליט שאת הדלעת הזו אני לא מחזיר הביתה.
מהצילומים עצמם די נהניתי כי הייתי אחראי על החזקת הפרגוד שמאחוריו החליפה הדוגמנית את השמלות. אני הייתי גם זה שקשר לה את המחוך. כל כך נהניתי ממראה עיניי, שלא שמתי לב ששמלת הכלה הארוכה עם השובל אספה את כל כתמי הזפת והג'יפות שהיו על החול. בעזרת כושר האלתור שרכשתי במילואים, קיצרתי את השמלה בסכין יפני שהיה ברשותי, ובעל הבוטיק אפילו לא שם לב לעיצוב החדשני שהענקתי לשמלה.
כדאי לציין, שכל פרויקט הצילום הזה ופרויקטים אחרים, נועדו למשוך את תשומת לב הציבור מחברות הפרסום, העיתונים השונים, או מחברות הכבלים. רוב החומר שצולם, בדרך כלל לא התפרסם, ואם כן, אז הוא מופיע בעמוד 27 בעיתון לאישה. שיא התהילה היה כאשר בסוף טקס בחירת נערת השנה של מעריב לנוער, ששודר בערוץ 33, חלף שמה של בתי ביעף על גבי המסך, עם שמות שאר צוות ההפקה. הוא חלף כל כך ביעף, שנאלצתי ללכתי לשכן שלי, שיש לו וידאו משוכלל, כדי שיראה לי בהילוך איטי שבתפקיד עוזרת המלבישה הוכנס שמה של בתי, עם שגיאת כתיב כמובן.
גבי רמני
