והעיקר לא לפחד כלל מפמיניזם 

מחשבות בעקבות יום האישה, מאת דפנה שדה.

במשך שנים טענתי בעקביות כי אינני פמיניסטית מבלי לדעת כי באמירה שלי אני מתייחסת, ואני מאמינה שנשים רבות אחרות כך, לפמיניזם הרדיקלי שעלה ופרץ בשנות השישים של המאה שעברה ואף לפמיניזם הליברלי שבישר על ראשיתה של התנועה הפמיניסטית. לא האמנתי מעולם שגברים ונשים שווים הם. מעולם לא שאפתי לוותר על תפקידי במטבח, בארוח, בבית, לא רציתי לוותר על אימהותי המגוננת, לא רציתי לשרוף חזיות, רציתי מאוד להיות, אישה. אך מזה זמן שאני מרגישה שבעצם, באמירה הזו של להיות אישה, אני מגשימה את הפמיניזם שלי.
קצת הסטוריה -
נהוג לחלק את התפתחותה של התנועה הפמיניסטית עד עתה לשלושה גלים כרונולוגיים. הגל הראשון, מן המאה ה-18 עד לשנות השלושים של המאה הקודמת ביקש לבטל את הגדרת האישה כאישה, ובמקום זאת להגדירה כבן אדם ובכך להזים את התיוג שלה כשונה. הפמיניזם הליברלי נשען על תורות ליברליות המבוססות על התפיסה של האדם במרכז ועל הזכות לחירות ושוויון לכל בני האדם באשר הם. הפמיניזם הליברלי פעל להשגת שוויון זכויות לנשים ולהשוואת מעמדן למעמד הגברים, ובעיקר זכות הבחירה.
הגל השני, פמיניזם רדיקלי, משנה את מילון המונחים של התנועה מאפליה לדיכוי, משוויון לשחרור ומשינוי למהפכה. התמקדות בגוף האישה ובפעילות לזכות להפלות, מאבק בזנות, בפורנוגרפיה ומאבק באלימות נגד נשים. הקמת מרכזי סיוע לנשים, מקלטים לנשים מוכות. הרעיון המניע הוא "האישי הוא הפוליטי". כלומר, אלימות בתוך המשפחה היא עניין פוליטי ציבורי, אונס, זנות ופורנוגרפיה כל אלו החוויות שנשים חוות באופן אישי יש להם במה ציבורית ופוליטית לדיון ולמאבק. הגל השלישי, מכיר בכך שיש בקרב הנשים קבוצות שונות וקורא תיגר על השאיפה להגדרה אוניברסאלית לנשים במסגרת המאבק הפמיניסטי. כך נוצר פיצול בפמיניזם. הטענה היא שאת המאבק עד היום הובילו נשים לבנות אשכנזיות משכילות וככזה אין הוא נותן מענה לקבוצות מיעוט בקרב הנשים כגון, נשים שחורות, לסביות, ובארץ נשים מזרחיות, חרדיות, ערביות. כך חל פיצול בתוך התנועה הפמיניסטית.
הפמיניזם שלי -
ואיפה אני? ברור לי שבכל תנועת מחאה נדרש גרעין רדיקלי אשר מבשר ומביא את המהפכה. ללא אותו גרעין לא יתחולל השינוי, לא תיווצר המודעות הציבורית, לא יושגו ההישגים הנדרשים לפריצת הדרך. וההישגים היו גדולים - זכות בחירה לנשים, הקמתם של מקלטים לנשים, הכרה ציבורית בהתעללות ואונס, גישה לאמצעי מניעה, הפיכת ההפלות לחוקיות, היצירה והאכיפה של מדיניות כלפי הטרדה מינית במקומות העבודה, ועוד.
ברור גם שהאידיאולוגיה העומדת בבסיסה של כל תנועה המבקשת ליצור שינוי חברתי-תרבותי הינה יחסית לאותה התקופה ולמטרות שעומדות בפניה. דווקא יצירת הזהות בין נשים לגברים, השוואתם לאחד, היתה קריטית לקידום הרעיון של שוויון בין המינים. היום כשנשים לובשות מכנסיים כדרך קבע על פני שמלות כובלות ומחוכים, היום כשנשים מביעות דעתן, נוהגות, עובדות, עצמאיות כדבר מובן מאליו בחברה, עמדתי היא שיש מקום להבליט ללא חשש את הייחודיות הנשית. במידה רבה הדברים שאני חשה תואמים לפמיניזם התרבותי לפיו על השוני בין גברים לנשים להיות מתועל מאפליה לשינוי במוסדות החברתיים השונים. כלומר, להיות אישה מובדלת, ייחודית, לא זהה לגברים, להיפך, שיש לה קול משלה, שעליה להשמיע את הקול הייחודי הזה יום יום שעה שעה, עד שיישמע, לא רק ביום האישה, לא רק ככלי פוליטי, לא רק ביום שבו נרצחת אישה, לא כדווקא, לא כנגד, אלא לצד, שהסרגל, או אמת המידה על פיה החברה פועלת בתחומים שונים, יהיה ביותר ויותר מקרים אמת מידה נשית, לא כאפליה מתקנת אשר מעצם הגדרתה משאירה את הקול הגברי כדומיננטי וקובע, אלא לשאוף להשמיע את הקול הנשי עד שיהפוך מקול שני לקול מוביל לצד הקול הגברי.