מצוינות בספורט: אימון מוחי ייחודי 

מצוינות בספורט: אימון מוחי

מאת רוני כהן-מומחה לטיפול בשיטת רביב, ממפתח תכנית רביב למצוינות בספורט.

כשרון וכישורים

מקובל בקרב שחקני כדורסל ומאמנים לומר כי כשרון אי אפשר ללמד. שלשחקן יש את הכשרון או אין לו אותו. זה נכון. אבל יש גם הרבה מאוד שחקנים מוכשרים שלא ממשים את הפוטנציאל של הכשרון שלהם. לעיתים קרובות אנו רואים איך שחקנים מוכשרים הולכים לאיבוד. זאת משום שבנוסף לכשרון, שחקנים צריכים להיות בעלי כישורים מסוימים ברמה גבוהה. כישורים אלו, שמייד אפרט עליהם, בהחלט ניתן ללמד, לאמן ולשפר. מלבד כושר גופני, אתלטיות, שליטה בכדור, קליעה וכו', שחקן כדורסל זקוק גם לכישורי קשב וריכוז גבוהים, קואורדינציה טובה, יכולת עיבוד מידע מהיר, ואת היכולת לעשות כל זאת תחת לחץ, ולעיתים גם את היכולת לעשות זאת ללא כל לחץ. כולנו מכירים את השחקנים שמגיעים רק למשחקים גדולים, או שרמת הקשב והריכוז שלהם מגיעה למצב אופטימלי תחת לחץ. זה טוב, אבל לא מספיק. ישנם שחקנים שנעלמים במשחקים גדולים או תחת לחץ. רמת התפקוד של שני סוגי השחקנים תלויה יותר מידי בגירויים חיצוניים. בשני המקרים התוצאה היא חוסר יציבות של השחקן. תוצר זה הינו קריטי, משום שיציבות של שחקן תורמת לא רק לדקות המשחק שלו אלא גם בונה את חוסנו המנטאלי. כישורי הקשב והריכוז, תכנון, עיבוד מידע מהיר וכישורים קוגניטיבים אחרים הם חלק מהמרכיבים שיוצרים חוסן מנטאלי. אימון של המערכות הקוגניטיביות בשילוב עם עבודה תנועתית חושית המותאמת לספורטאי בקפידה, יכול להקטין למינימום את מידת התלות של השחקן בגירויים חיצוניים ולאפשר לו ויסות ושליטה עצמית גבוהה יותר. זיכרו את משפטו של אלוף הרוגבי פיל גלנוויל: "תמיד קל להיות ממוקד ולעמוד באתגר כשאתה עומד להפסיד. אבל האומנות האמיתית של המקצוענים מקורה ביכולת לתפקד היטב שוב ושוב כשמצפים ממך להצליח-זהו ייחודם של האלופים האמיתיים".

כישורים קוגניטיבים

ישנם שחקנים שקולעים מצוין, שולטים בכדור ומוסרים טוב...אבל כשהם צריכים לעשות כל זאת ביחד וגם לחשוב ביצירתיות, הם נכשלים בביצוע. במקרים מסוימים הכשל בביצוע נובע מכך שהם אינם מסוגלים לסנכרן בין כל האזורים שעובדים במוח בו זמנית, לאורך זמן או תחת לחץ. פעולה זו דורשת לא רק יכולות קשב וריכוז טובות, אלא גם יכולת של SHIFTING בין סוגי קשב. את הסנכרון הזה בין האזורים ניתן לאמן. לפי Ratey (2001),נוירו פסיכאטר מהרווארד, ככל שמרבים להתאמן במיומנויות גבוהות יותר (תכנון, ארגון, קבלת החלטות) כך הן נעשות אוטומטיות יותר. כמו כן, Ratey (2001) טען כי תרגול חלק אחד של המוח מועיל גם לחלקו האחר, וכך משתפרות בו בזמן מיומנויות שונות. Ratey מסביר את הגישה הזו על ידי כך שתרגול יכולות שונות, כגון, יכולת מרחבית, שפה, זיכרון, חשיבת רצף ועוד, מפעיל חלקים שונים של אותן מערכות במוח. לכן הפעלת מערכת מוחית מסוימת בעקבות תרגול במיומנות אחת תביא בתורה לשיפור מיומנויות אחרות, לדוגמא: כששחקן כדורסל הולך בתבנית הדורשת קואורדינציה, מיקוד של קשב ויזואלי ושמעתי, ריכוז ובו בזמן הוא גם מוסר כדור ו'מפרק' תרגיל לרצף שלבים מאורגנים וממוספרים בסדר עולה, הוא בעצם מתרגל חשיבת רצף, תכנון, זיכרון ויזואלי והתמצאות במרחב תוך כדי עבודה תנועתית חושית הדורשת קואורדינציה וסנכרון בין אזורים רבים במוח - פעולה שדורשת יכולות קשב וריכוז גבוהות. השחקן בעצם מאמן את תפקודי המוח הגבוהים ומתרגל את המערכות הנוירולוגיות ואופן פעולתן בזמן משחק. העיקרון הוא שאם יודעים איך המערכות הנוירו קוגניטיביות עובדות, אפשר בהחלט לאמן אותן ובדרך זו לשפר כישורי השחקן.

אוריינטצייה ודיס - אוריינטציה

כאשר רואים, שומעים וחשים את העולם החיצוני מנקודת ראות מסוימת, קיימת תחושת אוריינטציה (Ca & Shepherd, 1998). כשמדברים על אוריינטציה טובה מדברים בד"כ על התמצאות במרחב. לשם המחשה דמיינו את עצמכם נוסעים בנתיבי איילון למקום שאינכם מכירים. ודאי תהיו דרוכים וערניים יותר לסביבה. אולי תעדיפו לסגור את הרדיו. פניתם ימינה, עליתם למחלף ומייד הבנתם כי זה אינו המחלף הנכון. סביר להניח שתחושו כי קצב פעימות הלב עלה מעט, יובש בשפתיים, הנשימה תעשה שטוחה וקצרה ואם תביטו במראה תראו את המבט חסר הצלילות בעינכם. אתם ממשיכים לנסוע ולפתע מגלים מרחוק, אבל בבירור, את מגדל כל-בו שלום המוכר לכם. התגובה הראשונית תהיה האטה בדפיקות הלב, נשימה משוחררת יותר ומבט מפוקס וממוקד בעיניים, כי כעת, למרות שאינכם במקום בו הייתם אמורים להיות, קיבלתם עוגן במרחב שעזר לכם להבין לאיזה כיוון אתם צריכים לפנות. בניין כל-בו שלום היה נקודת האוריינטציה שלכם במרחב. או במילה אחרת: העוגן שהחזיר לכם את יכולת ההתמצאות במרחב. יכולת זו לשמור על אוריינטציה משמעותית מאוד לשחקן כדורסל בזמן תנועה ללא כדור ובזמן התמקמות לקליעה או לריבאונד. כששחקן כדורסל נכנס למצב של דיס אוריינטציה בשל עייפות, לחץ או התרגשות הוא חש בד"כ יובש בשפתיים, תחושת אי שקט פנימית ועיניו נעשות מצועפות וקטנות יותר בדיוק כמו הנהג שטעה בנתיבי איילון. הוא נראה מבולבל ולא מפוקס. הוא איבד את נקודת הראות המסוימת שהייתה לו על העולם החיצוני. כשמאמן מזהה מצב זה אצל שחקן עליו לתת לו מנוחה קצרה בתקווה שהשחקן יחזור לעצמו. אבל לעיתים עצם הוצאתו של השחקן למנוחה מעצים את תחושת הלחץ והתסכול ומחזק את המצב בו הוא נתון. לכן עדיף למאמן ולשחקן לצאת ולעשות פעולה ספציפית שמחזירה לשחקן את תחושת האוריינטציה. על המאמן לספק לשחקן את המודעות למצבו ואז גם את הפתרון בצורת עיגון של השחקן למציאות. ישנם עיגונים שנעשים בצורת תרגילים פיסים מוטורים, ישנם עיגונים שנעשים בצורת הדמיה, בדרך של דיבור עצמי מסוים, ועוד. חשוב להבין שהיכולת של שחקן להיות מודע לעצמו ולספק לעצמו את הפתרון המיידי מחזקת את חוסנו המנטאלי ואת תחושת השליטה העצמית שלו. לא כל מצב של דיס אוריינטציה נובע מקושי של התמצאות במרחב, ועל זה אדבר גם בהקשר של הרגלים רעים ומוטיבציה. הרגלים רעים ומוטיבציה לעיתים קרובות שחקנים ומאמנים רוצים לשנות הרגל רע של השחקן ולא תמיד מצליחים. מרוב תסכול נראה כי השחקן נכנס לעמדה של התנגדות והמאמן עלול לחשוב שיש כאן כשל במרכיב מוטוביציוני של השחקן. ראשית, זה טבעו של הרגל, לחזור שוב ושוב ולתסכל את השחקן ואת המאמן. שנית, אם מבינים את המושג מוטיבציה מבינים גם שמוטיבציה מאפשרת לשחקן לעשות את מה שהוא מסוגל לעשות. ברוב המקרים לשחקן יש מוטיבציה לעשות שינוי, אבל אין לו את היכולת. במילים אחרות: "זה לא שהוא לא רוצה, הוא לא יכול!" אם לשחקן יש נפילת קשב אחרי 10 דקות של מאמץ פיסי ומנטאלי, ואז הוא נכנס להרגלים הרעים שלו, זהו מצב נוירולוגי שלא נתון ישירות להשפעת המוטיבציה האישית של השחקן. במקרה כזה המוטיבציה להמשיך ולשחק (להתרכז) רק מורידה את מידת הריכוז והקשב. המפתח לשינוי הוא בשיפור יכולות הקשב והריכוז הראשוניות והארכת טווח הקשב באימונים ממוקדים. רק אז, כשיש לשחקן בסיס נוירולוגי (ויסות) לגמישות תהיה לו גם הגמישות התפקודית שתאפשר לו לשנות את ה "הרגל הרע". בשלב זה תהיה השפעה אפקטיבית ביותר למודעות ולהכוונה ע"י מאמן או פסיכולוג ספורט. שאלת המוטיבציה של השחקן תיעלם.

המוטיבציה נמצאת שם תמיד. מה שישתנה זה היכולת.

דוגמא נוספת: שחקן עושה טעות. המשחק נמשך. השחקן נמצא במגרש אבל המחשבות שלו נתקעות ב'לופ' על הטעות שלו. הוא אינו מסוגל להתנתק מהמחשבות, לא מפני שהוא אינו רוצה, אלא משום שישנו איזה מעגל חשמלי במוח שלא מפסיק לפעול. בזמן הזה האנרגיה החשמלית שמוח השחקן מפיק מגרה את המחשבות החוזרות ונשנות, הוא אינו מרוכז במשחק ועושה עוד טעות ועוד טעות. הוא נכנס למצב של דיס אוריינטציה שנובע לא מבעיה של התמצאות במרחב, אלא בשל חוסר ויסות עצמי אפקטיבי. רמת התסכול הן של השחקן והן של המאמן קשות. יש אדם הגיוני שיגיד שלשחקן אין את המוטיבציה לחזור למשחק ולהמשיך קדימה אחרי הטעות הראשונה? האם זה לא קורה גם לשחקנים עם המון כשרון? האם זה לא קורה גם לשחקנים שיש להם מוטיבציה חזקה לעזור לקבוצה להצליח? זהו, שבמקרה כזה לא הכשרון ולא המוטיבציה יעזרו, אלא רמת מודעות עצמית גבוהה וכישורי ויסות וקשב אישיים מפותחים. היכולת של השחקן לחזור לעצמו (לחזור לאוריינטציה) ולנתק את המעגל החשמלי הטורדני במוחו היא שתאפשר לשחקן להמשיך ולשחק. הדרכים לרכוש מודעות ושליטה עצמית הן רבות ומגוונות, ניתן ללמוד אותן ולשפר את רמת הביצוע על ידי אימון חוזר ונשנה. מה שצריך זה יותר מודעות שתוביל אולי לשינוי סדרי חשיבות בתפיסת האימון המקצועי. הפעם לשם שינוי, לא מדובר בהשקעות כספיות גבוהות של תשתיות, אלא בשאיפה אמיתית למצוינות ובפתיחות מצד השחקנים והמאמנים. .