וישמן ישורון ויבעט
פריחה כלכלית מואצת וחריפה מדי מביאה תועלת לפרטים אך תדירות מפירה את האיזון החיוני בין מטרות הפרט למדינה ולכן פוגמת במטרות המדינה ומכאן ברווחת הפרט. בישראל הופר האיזון באופן חריף וחריג ובילתי מידתי לטובת זכויות הפרט. הפרה זו גורמת לאנרכיה שילטונית אשר מצידה פוגעת באזרחים ובזכויותיהם, אם תרצו, לפנינו חד גדיא אמיתי.
העדות לנאמר לעיל היא כולה סביבנו. מערכת משפט קלוקלת אשר חלקה חשודה בפלילי שחיתות. מערכת הון-שילטון קלוקלת ומושחתת. מערכת הון-מדיה-שילטון קלוקלות. מערכת אכיפת חוק הדואגת לעצמה יותר מאשר לביטחון האזרחים. משפחות פשע פורחות בחסות מערכת פשע-הון-שילטון. אלו מערכות המורכבות מאתנו, מהפרטים המרכיבים את חברתנו אשר כל מעייניהם הינם "חטוף ואכול כי המחר הוא כאן והעתיד מי ישורנו".
מערכת החינוך קלוקלת. מורים אינם מסוגלים ללמד ולהשליט משמעת חינוך ולימוד בכיתותיהם. סמים ושיכורים שוטפים רחובותינו. האלימות בין בני נוער כמו גם בגירים חוצה כל גבולות. כתות, לחשי קסם, יידעונים, עובדי כוכבים ומזלות עולים ופורחים ללא מעצור. וניתן להמשיך בכך עוד ועוד. רגע אחד, למי דמינו? האם סדום ועמורה הם כבר כאן, בינינו?
והנה אנו באים אל המשבר הכלכלי הנוכחי. רבים כבר סובלים בו. רבים יותר עוד יסבלו וסאת הסבל עדיין לא מלאה. רבים בינינו דחוקים מפאת גורמים שאינם כלל תלויים בם. הם יוצאים, משועבדים לעבודתם הקשה ומשתכרים פרוטותיהם בנאמנות ויחישות על מנת להביא מזון למשפחותיהם. כלכלת השוק האכזרית פגעה גם בם. המארג הכלכלי הפך לסבוך כל כך עד כי איננו יכולים אף למצוא את האשמים לכך ולבוא עמם חשבון או למצער איננו מסוגלים לטפל במשבר משום האופי הגלובלי שלו. הכלכלה הגלובלית אינה הורסת את חייהם ועתידם של השכבות החלשות בחברה, הם מלכתחילה חיים ללא האור אשר לעולם אינו ניראה עבורם בקצה המנהרה.
מאידך, בקירבינו חייה קבוצת ענק אשר בזה לחלש ולעני, לגר ליתום ולאלמנה. אלו, ואלו הם הרוב ביננו, נהנים מהכלכלה הגלובלית, רוכבים על גלי הצלחתה (המדומה לעיתים). אלו המבלים חופשותיהם באתרי הנופש באירופה. אלו החולמים על חוגי הסילון הבינלאומים ומתנהלים כמותם. אלו הרוכשים טירות ענק המאובזרות בכל טוב העולם. אלו הם אשר מילוי חפצם האנוכי מביאם להשליך חינוך ילדיהם על מערכת חינוך קורסת ובלבד שיוכלו לרכוש עוד מכונית, עוד אביזר ביתי, עוד חופשה "חלומית" באחד מקצווי תבל. אלו הם הממשכנים את העתיד למען הווה קצר מועד.
זהו הרוב בינינו אשר חי ללא חשבון, כאילו אין מחר, כאילו אין אלוהים. אלו המנהלים חייהם כאילו מותר האדם מן האל (כאלגוריה) הוא דתם החדשה, אלו הם אשר יפגעו יותר מהכל עקב רעידת האדמה הכלכלית. במרוצתנו אחר מאוויינו האנוכיים הזנחנו בדרך את האנושיות הפשוטה החמימה, האנושית.
ומכאן, האם הכל שלילי בכך כי עלינו להתכווץ כלכלית? האם איננו יכולים לראות גם טוב הפורץ משחור העבים המתקדרים מעל ראשינו?
אנו רוממנו שיכבה דקיקה של בעלי הון, אוליגרכים, "האלפיון העליון", ללא חשבון עתידי, למען צרכי הרגע ופגענו בכך בשכבת ענק, כמיליון פרטים, בני אנוש עניים במדינת ישראל אשר כעת עוניים, ורבים יהיו המצטרפים החדשים אליהם, ילך ויעמיק.
נכון, הכלכלה הקפיטליסטית טומנת בחובה את הסיכוי הרב ביותר לרווחת הכלל, אך כאשר אנו שוגים בהערכת גובה הסיוע אשר אנו מושיטים לבעלי ההון למעלה מצורכי הלאום, כאשר האיזון מופר בין בעלי ההון לכל השאר דהיינו, כלל הציבור המספק להם את זה ההון, הרי אנו, במו ידינו, פוגעים הן בפרטים והן בלאום.
כאשר איננו משכילים ליצור את האיזון המתאים בין הכלכלה הקפיטליסטית לזו הסוציאליסטית אמור, 'הכלכלה הקפיטל-סוציאלית' הרי שאנו במו ידינו מפירים את האיזון החיוני בין השניים ומדרדרים את כולנו יחדיו לתהום.
רק כאשר נבין כי רווחת בעלי ההון, אלו הם "האלפיון העליון", כמו גם רווחת המוני בית ישראל תלויים סימביוטית זה בזה, רק אז ניבנה כלכלה חסינה יחסית מזעזועים חריפים מדי.
בכלכלת השוק הנוהגת בעולמנו, המוני בית ישראל זקוקים לשכבת בעלי ההון המספקים את העורף הפיננסי ומנועי הצמיחה, אך בה במדה זקוקים בעלי ההון להמון הפרטים המהווים את חוט השדרה החברתי והכלכלי בכל מדינה. על המדינה לוודא כי בעלי ההון אשר נהנו מהון ממשלתי באופנים שונים, זהו הונו של הציבור, לא יחמסו את הציבור מעבר לנקודה בו לא יוותרו אלו שניתן אפילו לחמסם. רווחת הציבור היא רווחת בעלי ההון וההפך.
בכל רע ניתן למצוא טוב. ליבנו שגבה, גישת "האני ואפסי עוד", האלהת האני באופן חסר פרופורציות, דומה וישובו למידות הנכונות כאשר תיתכווץ הכלכלה.
לפתע, נגלה את משפחתנו קרובינו וידידנו אשר ברשנום בזילזול בשנות השפע. לפתע נימצא זמן רב יותר לחינוך ילדינו אשר אין ולו מערכת חינוך אחת בחלד שתהווה לכך תחליף.
לפתע נגלה את המדינה ומוסדותיה. אנו נישא עיננו למערכות השילטוניות לחלצנו מדחקנו, לפתע נבין כי כל קיצוניות גם אם נדמה וזכויות יתר מהווים לכאורה כגיזת הזהב עבורנו, הינה כאוטית, שלילית. לפתע נפנים כי העם הוא הלאום והלאום הוא העם ושניהם חיים בסיביוזה שאין להתירה, באשר בזמני לחץ אדם מעריך שוב את סביבתו, משפחתו, ידידיו, עמו.
לפתע נגלה כי שייכים אנו לעם היהודי. נגלה כי בדחקנו קיים זה אשר יאזין לנו וינחמנו בצערינו, נגלה את אלוהי העיברים מחדש, נחזור לביתנו היהודי הרוחני כי אפשר ומשם יבוא עזרנו. גם אם נתמיד בחילוניותנו הרי נכיר בכך כי קיים היכן שהוא אותו הכח שבידו לצלחנו את המים הסוערים המחכים לנו ואמונתנו זו היא שתביאנו שוב לחוף מבטחים.
מי יודע, אפשר ויהיו כאלו בינינו אשר בסופו של יום יכירו כי אין המדובר כאן בלעג לרש, נהפוך הוא, המדובר הוא בנחמת מה, בסיכוי לטוב הפורץ גם מתוך הרע, וידעו להעריך את יתרונותיו. אפשר כי הלקח אשר נפנים כעת ישמשנו בעתיד עת יחלוף המשבר.
