פאנטום הלב 

הגעתי לשם במקרה. ישבתי ביום שישי בלילה, בחוץ ירד גשם, השמים הוארו בברקים שמיד אחריהם שאגו רעמים, היה מאוד רועש בחוץ, רעש כזה לא מאורגן, כמו להקה שאיבדה את המנצח שלה שאיבד את המקל שלו. שתיתי ועישנתי ותהיתי ובהיתי בריק. התחלתי לקרוא, אבל הקצב היה פסקה ברבע שעה, הנחתי את הספר, שמתי מוזיקה, אבל היא רעשה לי מיד. הסרט היחידי שהיה בנמצא היה "מועדון קרב". אולי הפעם העשירית, אבל צפיתי מרותק. הפעם שמתי לב בעיקר לסצנה בה הגיבור מתחרה עם גיבורת המשנה על קבוצות תמיכה אליהם הם ילכו, חולי סרטן, נרקומנים, אלכוהוליסטיים אנונימיים ועוד. נגמר הסרט. השעה כבר ארבע, גם האלכוהול בדמי לא השפיע על מידת עירנותי, כבר לילה שלישי מאז שזה קרה שעיניי לא נעצמות. פותח את עיתון סוף השבוע, ערימה בלתי נגמרת של ניירות שלרוב אינן מנת חלקי ואיני קורא, אבל המתדלקת זרקה לי אותו היום באוטו מאחורה כשלא שמתי לב. פותח בצורה אקראית את אחד המוספים בעמוד האחרון, שם אני רואה רשימה של קבוצות תמיכה. נפגעות מין לצד נשים מוכות, בני נוער ליד מחלות כרוניות, קושי תפקודי מעל קבוצות של שכול ושם למטה, הרחק מכל הקבוצות מתחת לפרסומת של מכונית פיג'ו חדשה מופיעה קבוצה תמיכה של סובלים מכאבי פאנטום. יש כתובת, בדרום העיר, אין טלפון. אני גוזר את המודעה בידי, מניח אותה על השולחן במטבח, נכנס למיטה ונרדם.



יום שני בערב אני מגיע. בניין ישן מאוד, כתובות גראפיטי מעידות שאוהדי הפועל תל אביב היו פה, בלומפילד ק"מ מפה. אני נכנס לכניסה עם דלת ברזל, יש שלט מנייר עם חץ עליו: "לקבוצת התמיכה", אני מתחיל לטפס במדרגות המלוכלכות, חתול שחור קופץ מהחושך ומקפיץ אותי, מגיע לדלת לבנה, היא חצי פתוחה, נכנס פנימה, 7 נשים וגברים כבר יושבים במעגל, אחת מחברות הקבוצה קולטת אותי בעיניה, מתרוממת, מחייכת, מיד אני קולט שהיא קטועת יד שמאל עד למרפק, היא מזמינה אותי למעגל. אני מציג את עצמי ומיד רואה שני קטועי רגל, עוד שני קטועי יד, חייל ללא כף רגל, ואישה מבוגרת ללא שלוש מאצבעות ידה הימנית.

כולם מתחילים לדבר לפי סדר אקראי על כאב. כאב פאנטום. מבין מהר מאוד שהכאב המוזר הזה הוא לא כאב רגיל, המוח משדר כאב של אובדן, של חוסר, משדר עצב על דבר שהיה ואיננו. מטרת הקבוצה היא לחבק, אבל גם להסביר שהמוח לא יפסיק לשדר את הכאב עד שנבין ששם מקורו וזה אם נבין שהאובדן הוא היסטוריה וצריך להתמודד ולהמשיך.

כולם סיימו לדבר, כל העיניים הופנו אליי, לרגעים ארוכים במהלך הפגישה הרגשתי שהגעתי לקבוצה הנכונה, אבל מבטיהם שחיפשו איבר קטוע בגופי מערער בי את ההרגשה והמחשבה ואני קצת חושש מהתגובה הקבוצתית. יעל, זו שקידמה את פניי, פונה אליי בחיוך היפה שלה, חיוך כל כך שלם שמוחק באחת את חוסר שלמות גופה: "אתה רוצה לשתף אותנו בכאב שלך?" אני מביט בה, מעביר את מבטי בין יתר חברי הקבוצה: "חברה שלי, נועה, עזבה אותי, לפני ארבעה ימים, הכאב נוראי, אני לא מצליח לישון, אני יודע, כמוכם, שהלב שלי נעלם איתה, אבל משום מה אני עדיין מרגיש אותו פועם בקרבי."


© כל הזכויות שמורות לשרון אבני 2008 - 2009