סיפורים וטרינריים - גריאטריה וטרינרית 

שולה של אסתר

שולה היא כלבה קטנה, לבנה עם כתמים שחורים, כאילו מישהו לקח דלמטית וכיווץ אותה בתוכנת פוטושופ במציאות. היא שייכת לאסתר, אישה מבוגרת ויקרה מאד.

הכרתי את שתיהן לפני כעשר שנים, עת אסתר היגיעה למרפאה ופתחה לכלבה המשונה תיק רפואי.

תוך פרק זמן קצר נפלה אסתר למשכב, ומאז ועד היום לא ראיתיה פנים אל פנים, וכל הקשר בינינו הוא טלפוני בלבד.

אני מניח שאם הייתי נתקל באסתר היום , כלל לא הייתי מזהה אותה.

גם אסתר, כמו אנשים מבוגרים רבים, דואגת לכלבתה עד בלי די, ומספיק שהכלבה מגרדת באוזנה באקראי בכדי שהיא תישלח אחר כבוד ובמהירות למרפאה ע"י העובדת הפיליפינית שלה .

לפני כל ביקור אני מקבל שיחת טלפון, ומייד אני מזהה את קולה המיוחד, מעין מזיגה של עייפות ונחישות, של אסתר, המודיעה לי כי הכלבה חולה מאד, ממש גוססת, והיא מודאגת עד בלי די, האם אואיל בטובי לבדוק את הכלבה היקרה.

ותוך מספר דקות מגיעה הפיליפינית הצייתנית עם הכלבה, ולעיתים מגיעה בנה של אסתר, או אף נכדותיה המתבגרות. את כל המשפחה היא מריצה לעיתים אליי למרפאה ללוות את הכלבה, הבריאה בד"כ.

אני חושש מאד מתסמונת ה"...זאב, זאב...", כלומר, אני חרד שמא אכנס לשאננות מהעובדה שבד"כ הכלבה בריאה לחלוטין ושאני עלול לפספס את אותן פעמים בודדות שהכלבה אכן חולה באמת ובתמים.

כיום, הכלבה כבר בת יותר מחמש עשרה שנים, ובאופן טיבעי היא כבר מבוגרת וחולנית, והיא מטופלת עם תרופות ללב ותרופות להקלת הגודש בראות.

במשך השנים טיפלתי בכלבה לא פעם עקב בעיות כרוניות של התגרדות, ואף שניסיתי לשכנע את אסתר ובני משפחתה על החשיבות שבהדברה של הבית כנגד טפילים חיצוניים כגון פרעושים וקרציות, הינה אסתר מסרבת לבצע זאת כיוון שהיא מאושפזת כרונית בביתה והיא משוכנעת שהדברה תזיק לה אישית.

אשתי וילדיי גם הם מכירים את קולה של אסתר כיוון שאין לה שום בעיה להתקשר אלינו הביתה בכל שעה משעות היממה, בחגים ובשבתות, בבוקר השכם, בסיאסטה, או בלילה, אולם הם מקבלים עובדה זו בהבנה ראויה לציון.

בשנה האחרונה זימנתי מספר פעמים את בנה של אסתר לשיחה בכדי להכין את הרקע לעובדה שכלבה כל כך מבוגרת, גם אם היא יחסית בריאה למדי כרגע, עלולה במוקדם או במאוחר לסיים את חייה. ביקשתי שהמשפחה תדבר על כך בעדינות עם אסתר, ותכין אותה לאפשרות זו.

ממש לאחרונה חלה החמרה במצבה הבריאותי של הכלבה הקטנה, היא חדלה לשלוט בסוגריה, ומצבה הכללי התדרדר. לפיכך הוחלט בעצת המשפחה, להרדים את הכלבה הרדמת חסד. לנו הרופאים הוטרינריים יש את הפריבילגיה החוקית והמוסרית לקצר סבל של בעלי חיים כאשר מגיע יומם.

אסתר אמרה לי בסופה של הפרשה העגומה: " חבל שאין וטרינרים לאנשים..."