מאמר ראשון בסדרת מאמרים הממפים את אנשי המפתח בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. כל האנשים שכדאי לכם להתחנף אליהם בפרמיירות, כנסי חירום וסתם אם נתקלתם בהם ברחוב. לא יזיק.
נחמן אינגבר - האיש המזוהה ביותר עם ביקורת קולנוע לא כותב ביקורות כבר כמה שנים טובות. לאורך עשרות שנים היה אינגבר המבקר הארסי והשנון, בעל הטעם האליטיסטי, ובמקביל הרביץ תורה בכמה וכמה דורות של קולנועני העתיד באוניברסיטת תל-אביב ובסם שפיגל. בשנים האחרונות מתמקד אינגבר בתפקידו כמנהל האמנותי של קרן יהושע רבינוביץ', הקרן השנייה בגודלה שתומכת בפיצ'רים מקומיים, ומיישם שם את טעמו האסתטי, תוך כדי העמדת אלטרנטיבה לכיוון המיינסטרימי של קרן הקולנוע הישראלי בסרטים כמו "שנת אפס", "עטאש - צימאון" ו"אור".
ניר ברגמן - ברגמן קנה את עולמו בזכות שובר הקופות המקומי "כנפיים שבורות", אותו כתב וביים ב- 2002, ומזוהה, לצד "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי, עם חידוש האמון בין הצופים לקולנוע הישראלי. בעוד שהפיצ'ר החדש של ברגמן, שלא ברור עדיין אם יהיה יצירה אישיתמקורית או עיבוד לספרו של דוד גרוסמן "ספר הדקדוק הפנימי", מתעכב לעת עתה, האיש עושה חיל גם בטלוויזיה. אחרי שהיה שותף לבימוי של סדרת האיכות "מעורב ירושלמי", חזר השנה ברגמן לכותרות כאחד מהיוצרים המרכזיים של "בטיפול" וכן כמנהל מחלקת הדרמה הטרי של ערוץ 10.
אמיר הראל - המפיק הישראלי שעשה את הלא יאמן, כאשר שני סרטים בהפקתו ("ללכת על המים" ו"גן עדן עכשיו") הצליחו להתברג השנה לרשימת חמשת הסרטים הזרים הטובים ביותר של איגוד המבקרים האמריקני. מעבר להסתייגות הנובעת מטעם אישי (בעיניי, שני הסרטים בינוניים לחלוטין), נראה שהראל הופך לאט ובטוח לשחקן מפתח בתחום הפקת הסרטים בארץ ומצליח לאיים ברצינות על מרק רוזנבאום הותיק, שלאחרונה עושה חיל בעיקר באירופה.
טמירה ירדני - המלכה האם החדשה של הטלוויזיה הישראלית, בעלת "טדי הפקות". חשבתם שהיא יכולה לעשות רק תוכניות של פרח'ים, כמו "קומדי סטור" (המשובחת) ו"שמש" (המפדחת)? אז חשבתם. ירדני הפציצה בשנים האחרונות עם "כוכב נולד" ו"השיר שלנו", שהתחילה בתור ספיח של "כוכב נולד" והפכה לממתק בחצי שקל, אבל אחד כזה שקשה לוותר עליו. הענף החדש של בית החרושת של ירדני, "נולד לרקוד", הפך גם הוא לשוס לא קטן, כנגד כל הסיכויים. תוכניותיה הן חגיגות של תוכן שיווקי וקדמת הטכנולוגיה בכל הקשור לסחיטת כספי הציבור, אולם אין ספק שירדני יודעת לתת שואו מניפולטיבי ואפקטיבי. אל תתעלמו גם מהעובדה, ש"טדי הפקות" היא בית של ממש ליוצריה. צביקה הדר, יואב צפיר, אסף אשתר, רובי דואניאס ואיתי שגב נמצאים עם ירדני מאז "קומדי סטור" ובזכותה תמיד יש להם איזה ג'וב באחת ההפקות שלה.
אבי ניר - המנכ"ל הכל יכול של "קשת", הזכיינית מספר אחת של ערוץ 2. אחרי שאורי שנער, היריב מספר אחת, הופרש מהחברה, נותר ניר שליט יחיד בממלכה הממותגת לעייפה, כאחד ממוקדי הכוח המרכזיים של עולם התוכן הטלוויזיוני. אמנם יש ל"קשת" עדיין את התותחים הכבדים מתקופת שנער ("ארץ נהדרת", "כוכב נולד" ו"השגריר"), אולם התינוקות החדשים של המפלצת מרחוב ראול ולנברג מעלים סימני שאלה לגבי יכולתו של ניר להחזיק לאורך זמן בתדמית הנוצצת. "גברים בשחור" (או שמא "המפצחים"?) העילג, "עושים צחוק" החצי אפוי, "48 שעות" ההזוי ו"מחפשים את המטמון" הערוץ אחדי מעלים תמיהות לגבי הבחירות החדשות של ניר, אבל בשורה התחתונה: מי יודע? אולי "קשת" שוב מקדימה את זמנה.
אבי נשר - הקולנוען הפוחז, שעזב לארצות הברית רגע אחרי שהקולנוע הישראלי הדרדר לתהום, אי-שם באמצע שנות ה- 80, וחזר לכאן לפני כמה שנים אחרי קריירת בי-מוביז לא מרשימה במיוחד, כדי להשיב לעצמו את כתר המלכות. סרט הקאמבק של נשר היה "סוף העולם שמאלה" והשאר היסטוריה. נשר הטיל ביצת זהב וכעת השמיים הם הגבול. האיש מסיים כעת את הסרט החדש שלו, "סודות", ותיכף מתחיל לעבוד על העיבוד שלו ל"הר אדוני" של ארי דה-לוקה. בתכנון גם הפקת אנדרגראונד חתרנית, שאליה הבטיח נשר ללהק את השחקניות שהגיעו לשלבים הסופיים באודישנים ל"סודות", אך לא התקבלו בסופו של דבר לסרט. אם "סודות" יזכה אפילו לחצי מההצלחה של "סוף העולם שמאלה", נראה כאילו אבי נשר עתיד לכבוש בחזרה את תואר "קולנוען העל" בתעשייה המקומית. זאת חרף העובדה, ש"סוף העולם שמאלה" הוא אחד מסרטיו הבינוניים ביותר.
רנן שור - המייסד האגדי של בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל הוא ללא ספק אחד מהמשפיעים הגדולים על דמותה של תעשיית הקולנוע הישראלית של עשר השנים האחרונות. שור התחיל בתור מבקר קולנוע מוערך, היה עוזר במאי של אורי זוהר ב"הצילו את המציל" ובשנת 1987 ביים את סרטו הארוך היחיד עד כה, "בלוז לחופש הגדול", שהפך לאחד הסרטים המקומיים האהובים ביותר. שנתיים מאוחר יותר הקים שור את "סם שפיגל" והקדיש את כל כולו לבניית המפעל, יש שיגידו "המפואר", שהצמיח מתוכו את דוד אופק, יוסי מדמוני, ניר ברגמן ורענן אלכסנדרוביץ' והפך לשם דבר בפסטיבלים בינלאומיים. מעקמי האף עלולים להגיד, ששור ובית הספר שלו אחראים ל"מיינסטרימיזציה" של הקולנוע המקומי והובלת מגמת הסיפורים הכתובים היטב, עם הדמויות הרגישות והנוגות וניגון הפסנתר הענוג על תקן פס הקול.
כתריאל שחורי - המנכ"ל של קרן הקולנוע הישראלי, המקור מספר אחת למימון סרטי קולנוע מקומיים. שחורי התחיל בתור מפיק בפועל ("מאחורי הסורגים"), ומאוחר יותר ייסד עם אישתו נעמי שחורי את חברת ההפקות "בלפילמס", המתמקדמת בקולנוע תעודי. שחורי דחף להגברת השקיפות של תהליכי מיון התסריטים בקרן הקולנוע וכן הוביל קו "מיינסטרימי" יותר, אשר תרם במידה רבה להצלחה המחודשת של הקולנוע הישראלי בקרב הצופים מתחילת שנות ה- 2000. כמו כן, תרם שחורי להגברת הנוכחות של הקולנוע הישראלי בפסטיבלים בינלאומיים.
נחמן אינגבר - האיש המזוהה ביותר עם ביקורת קולנוע לא כותב ביקורות כבר כמה שנים טובות. לאורך עשרות שנים היה אינגבר המבקר הארסי והשנון, בעל הטעם האליטיסטי, ובמקביל הרביץ תורה בכמה וכמה דורות של קולנועני העתיד באוניברסיטת תל-אביב ובסם שפיגל. בשנים האחרונות מתמקד אינגבר בתפקידו כמנהל האמנותי של קרן יהושע רבינוביץ', הקרן השנייה בגודלה שתומכת בפיצ'רים מקומיים, ומיישם שם את טעמו האסתטי, תוך כדי העמדת אלטרנטיבה לכיוון המיינסטרימי של קרן הקולנוע הישראלי בסרטים כמו "שנת אפס", "עטאש - צימאון" ו"אור".
ניר ברגמן - ברגמן קנה את עולמו בזכות שובר הקופות המקומי "כנפיים שבורות", אותו כתב וביים ב- 2002, ומזוהה, לצד "חתונה מאוחרת" של דובר קוסאשווילי, עם חידוש האמון בין הצופים לקולנוע הישראלי. בעוד שהפיצ'ר החדש של ברגמן, שלא ברור עדיין אם יהיה יצירה אישיתמקורית או עיבוד לספרו של דוד גרוסמן "ספר הדקדוק הפנימי", מתעכב לעת עתה, האיש עושה חיל גם בטלוויזיה. אחרי שהיה שותף לבימוי של סדרת האיכות "מעורב ירושלמי", חזר השנה ברגמן לכותרות כאחד מהיוצרים המרכזיים של "בטיפול" וכן כמנהל מחלקת הדרמה הטרי של ערוץ 10.
אמיר הראל - המפיק הישראלי שעשה את הלא יאמן, כאשר שני סרטים בהפקתו ("ללכת על המים" ו"גן עדן עכשיו") הצליחו להתברג השנה לרשימת חמשת הסרטים הזרים הטובים ביותר של איגוד המבקרים האמריקני. מעבר להסתייגות הנובעת מטעם אישי (בעיניי, שני הסרטים בינוניים לחלוטין), נראה שהראל הופך לאט ובטוח לשחקן מפתח בתחום הפקת הסרטים בארץ ומצליח לאיים ברצינות על מרק רוזנבאום הותיק, שלאחרונה עושה חיל בעיקר באירופה.
טמירה ירדני - המלכה האם החדשה של הטלוויזיה הישראלית, בעלת "טדי הפקות". חשבתם שהיא יכולה לעשות רק תוכניות של פרח'ים, כמו "קומדי סטור" (המשובחת) ו"שמש" (המפדחת)? אז חשבתם. ירדני הפציצה בשנים האחרונות עם "כוכב נולד" ו"השיר שלנו", שהתחילה בתור ספיח של "כוכב נולד" והפכה לממתק בחצי שקל, אבל אחד כזה שקשה לוותר עליו. הענף החדש של בית החרושת של ירדני, "נולד לרקוד", הפך גם הוא לשוס לא קטן, כנגד כל הסיכויים. תוכניותיה הן חגיגות של תוכן שיווקי וקדמת הטכנולוגיה בכל הקשור לסחיטת כספי הציבור, אולם אין ספק שירדני יודעת לתת שואו מניפולטיבי ואפקטיבי. אל תתעלמו גם מהעובדה, ש"טדי הפקות" היא בית של ממש ליוצריה. צביקה הדר, יואב צפיר, אסף אשתר, רובי דואניאס ואיתי שגב נמצאים עם ירדני מאז "קומדי סטור" ובזכותה תמיד יש להם איזה ג'וב באחת ההפקות שלה.
אבי ניר - המנכ"ל הכל יכול של "קשת", הזכיינית מספר אחת של ערוץ 2. אחרי שאורי שנער, היריב מספר אחת, הופרש מהחברה, נותר ניר שליט יחיד בממלכה הממותגת לעייפה, כאחד ממוקדי הכוח המרכזיים של עולם התוכן הטלוויזיוני. אמנם יש ל"קשת" עדיין את התותחים הכבדים מתקופת שנער ("ארץ נהדרת", "כוכב נולד" ו"השגריר"), אולם התינוקות החדשים של המפלצת מרחוב ראול ולנברג מעלים סימני שאלה לגבי יכולתו של ניר להחזיק לאורך זמן בתדמית הנוצצת. "גברים בשחור" (או שמא "המפצחים"?) העילג, "עושים צחוק" החצי אפוי, "48 שעות" ההזוי ו"מחפשים את המטמון" הערוץ אחדי מעלים תמיהות לגבי הבחירות החדשות של ניר, אבל בשורה התחתונה: מי יודע? אולי "קשת" שוב מקדימה את זמנה.
אבי נשר - הקולנוען הפוחז, שעזב לארצות הברית רגע אחרי שהקולנוע הישראלי הדרדר לתהום, אי-שם באמצע שנות ה- 80, וחזר לכאן לפני כמה שנים אחרי קריירת בי-מוביז לא מרשימה במיוחד, כדי להשיב לעצמו את כתר המלכות. סרט הקאמבק של נשר היה "סוף העולם שמאלה" והשאר היסטוריה. נשר הטיל ביצת זהב וכעת השמיים הם הגבול. האיש מסיים כעת את הסרט החדש שלו, "סודות", ותיכף מתחיל לעבוד על העיבוד שלו ל"הר אדוני" של ארי דה-לוקה. בתכנון גם הפקת אנדרגראונד חתרנית, שאליה הבטיח נשר ללהק את השחקניות שהגיעו לשלבים הסופיים באודישנים ל"סודות", אך לא התקבלו בסופו של דבר לסרט. אם "סודות" יזכה אפילו לחצי מההצלחה של "סוף העולם שמאלה", נראה כאילו אבי נשר עתיד לכבוש בחזרה את תואר "קולנוען העל" בתעשייה המקומית. זאת חרף העובדה, ש"סוף העולם שמאלה" הוא אחד מסרטיו הבינוניים ביותר.
רנן שור - המייסד האגדי של בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל הוא ללא ספק אחד מהמשפיעים הגדולים על דמותה של תעשיית הקולנוע הישראלית של עשר השנים האחרונות. שור התחיל בתור מבקר קולנוע מוערך, היה עוזר במאי של אורי זוהר ב"הצילו את המציל" ובשנת 1987 ביים את סרטו הארוך היחיד עד כה, "בלוז לחופש הגדול", שהפך לאחד הסרטים המקומיים האהובים ביותר. שנתיים מאוחר יותר הקים שור את "סם שפיגל" והקדיש את כל כולו לבניית המפעל, יש שיגידו "המפואר", שהצמיח מתוכו את דוד אופק, יוסי מדמוני, ניר ברגמן ורענן אלכסנדרוביץ' והפך לשם דבר בפסטיבלים בינלאומיים. מעקמי האף עלולים להגיד, ששור ובית הספר שלו אחראים ל"מיינסטרימיזציה" של הקולנוע המקומי והובלת מגמת הסיפורים הכתובים היטב, עם הדמויות הרגישות והנוגות וניגון הפסנתר הענוג על תקן פס הקול.
כתריאל שחורי - המנכ"ל של קרן הקולנוע הישראלי, המקור מספר אחת למימון סרטי קולנוע מקומיים. שחורי התחיל בתור מפיק בפועל ("מאחורי הסורגים"), ומאוחר יותר ייסד עם אישתו נעמי שחורי את חברת ההפקות "בלפילמס", המתמקדמת בקולנוע תעודי. שחורי דחף להגברת השקיפות של תהליכי מיון התסריטים בקרן הקולנוע וכן הוביל קו "מיינסטרימי" יותר, אשר תרם במידה רבה להצלחה המחודשת של הקולנוע הישראלי בקרב הצופים מתחילת שנות ה- 2000. כמו כן, תרם שחורי להגברת הנוכחות של הקולנוע הישראלי בפסטיבלים בינלאומיים.
הכותב הנו העורך הראשי של אינדקס בידור ובמה, פורטל הבידור המוביל בישראל הכולל את כל הגורמים הרלוונטיים בתחום הבידור והבמה בארץ. http://bidur.index.co.il/
