הנער שקם לתחייה 

היה זה ערב שבת.
כמו בכל ערב שבת הכנתי את עצמי למסיבה שהתקיימה מעל מאפיית פת" בירושלים. לבשתי את מכנסיי האפורים וחולצתי הלבנה המגוהצת להפליא.
יהודה חברי, השתתף כרגיל במסיבה. נהגנו להיפגש עם בנות חמדות. אז, כבר עבדתי בדואר של הוד מלכותו, שהיה תחת שלטון הבריטים. הבריטים רדפו את חברי המחתרות במיוחד האצ"ל וחרות. הם לא פסחו על חברי ההגנה.
בגיל חמש-עשרה או שש עשרה, לא היה נער שלא השתייך לאחד הארגונים הללו. אני השתייכתי לגדודי הנוער של הגדנ"ע מטעם "ההגנה".
האימונים שקבלנו התרכזו בעיקר בלחימה של קרב פנים אל פנים (קפ"פ). למדנו לתקוף וגם להתגונן באמצעות מקל. שנה שלמה חלפה עד שקבלנו הסמכה והיינו אמורים "לגעת" באקדח. אקדח נחשב לנשק חם ומי שנתפס על ידי הבריטים ובידו אקדח - סופו להיכלא לזמן רב.
זומנו, חברי ואני, לדירה שניצבה בגן חשוך. היה זה בשכונת בית-הכרם בירושלים. הגישה אל הדירה נשמרה היטב על ידי תצפיתנים, שתפקידם היה להתריע על התקרבותם של הבריטים.
שקט שרר מסביב. כאילו אתה נכנס לקודש הקודשים. ואכן, התיישב שם בחור סמכותי, משופם, ממפקדי ההגנה, עם מנורה המקרינה אורה על אקדח. והוא לוחש בשקט:
אמור אחריי: "אני נשבע". בזאת הנך נשבע להשתייך לארגון ה"הגנה" ולהגן על היהודים בארץ ישראל.

ואני עונה ברעדה, עורי חידודים חידודים , בשקט ובלחש: "אני נשבע"
באפלולית, הבחנתי לראשונה באקדח. היה זה אקדח מסוג "ברטה". עם מתכת מבריקה. האקדח עשה עלי רושם בל ישוער. כאשר נשבעתי, נגעתי בו והרגשתי כאותו נביא שנגע בגחלת האש.
ידיי רעדו. אין לשכוח, הייתי בן שש-עשרה.
התייחסנו לאקדח כמו אל נרות חנוכה, דהיינו, לראותו בלבד. לא אפשרו לנו להתאמן עליו, אפילו ללא תחמושת.
זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה. ראינו, נשבענו, נגענו נגיעה קלה ובזאת נגמר סיפור האקדח. (כמו , להבדיל, היחס לבנות בגיל 15: רואים, נוגעים קלות, מתמלאים יראת כבוד ובזה נגמר הסיפור...)
כאמור, היה זה ערב שבת כששמתי פעמי אל "קונדיטורית פת" שברחוב הנביאים בירושלים.
המקום שקק חיים. נערים ונערות התרוצצו שם, לבושים במיטב בגדיהם.
מיטב בגדיהם הכוונה לחולצה לבנה מגוהצת ומכנסי חקי קצרים . המהדרים לבשו מכנסיים כחולים...
לא היו אז מותגים. וגם לא ידעו מה זה לשתות אלכוהול. שתו גזוז ואכלו קרטיבים בכל מיני צבעים. לכל היותר שרו בצוותא או רקדו ריקודי עם ופה ושם איזה שהוא טנגו או וולס אנגלי.
בילוי של יום שישי נראה לי ממרחק השנים כעניין טהור ומרגש. הכל כזה מכובד, עדין,. החיזור אחרי הנערות התבטא לכל היותר בנגיעה בכף ידה של הנערה.

ואם נקשרת לאיזו שהיא נערה, הנשיקה על שפתיה הייתה שיא השיאים של הקירבה.
לא היו מזנונים עמוסים באוכל ובשתייה. הכל נעשה לפי מידה. אם היה כבר משקה אלכוהולי, הייתה זו "בירה שחורה".
הדגש הושם על שירה ועל ריקודים ופה ושם על חיזורים אחר הבנות החינניות-הביישניות.
וכך עבר לו ליל שבת ואתה כבר מצפה לערב שבת הבא. בדרך כלל אתה חוזר הביתה מאוחר, אך לעולם לא לאחר חצות. הכללים בבית היו נוקשים. וכך היה כמעט בכל בית.
הייתה משמעת, ילדים באמת הקשיבו להורים שלהם. עולם הפוך...
בעודנו נהנים מערב שבת נחמד, שרים, משוחחים, שותים משהו. מין ערב שבת רגוע כזה, נכנסו פתאום לאולם כמה בחורים עם מבט רציני ואפילו חמור סבר. על פי הבעת פניהם ידענו, שקרה כאן משהו רציני. הבחורים הציגו את עצמם כפלמח"ניקים (מהפלמ"ח) וחישנ"יקים (חיל שדה). היו אלה בחורים בוגרים בשנה או שנתיים מאתנו, אך נראה לנו, בני השש עשרה, שיש להם ניסיון ברזי המלחמה.
הם בקשו מתנדבים למבצע מיוחד. הם ביקשו עזרה בחיפוש אחר ל"ה נעדרים. מאוחר יותר התברר לנו שהיו אלה שלושים וחמישה לוחמים שיצאו לעבר גוש- עציון והקשר אתם ניתק.
לגוש הם לא הגיעו ולא ידע איש דבר עליהם. דאגה רבה אפפה את גורלם. כמה חברים התנדבו לצאת לפעולה ללא היסוס ואני בתוכם.

לא רק רוח ההתנדבות הייתה הגורם להעזה, אלא גם הסקרנות להיות בקרבת לוחמים מסוג זה. הייתה כאן גם גאווה. האמת שלא ידעתי על מהות הפעולה ואיש לא טרח להסביר לנו דבר בטרם מועד.
עלינו על משאיות ונסענו לקיבוץ קריית- ענבים במרחק של כ-20 ק"מ מהעיר ירושלים.
ברחבת הדשא של הקיבוץ חיכו לנו אנשי חי"ש ופלמ"ח נוספים שהיו מאומנים ובעלי ניסיון בנשק חם. הם מסרו לידינו סטנים.
המפקדים הורו לכמה מדריכים להדריך אותנו בו במקום על צורת ההפעלה. עלי להדגיש שלפני כן מעולם לא השתמשתי בנשק חם. לא היה בזה כל פלא. הייתי נער אנחנו, המתנדבים, הנערים-ילדים, מצאנו את עצמנו עם נשק ביד, מצטרפים לאנשים מופלאים. משכמם ומעלה, לוחמי ישראל שלוש משאיות עמוסות לוחמים יצאו בחשיכה בלילה בין שישי לשבת (ה-1 בשבט תש"ח) 16-17.1.1948 מקרית ענבים לכיוון המושבה הר-טוב.
הר-טוב שוכנת בשולי עמק שורק וממנה אפשר להגיע לגוש עציון דרך עמק האלה.
למושבה הגענו בדרך עפר, שעברה בין כפרים ערביים עוינים. כל הכפרים היו נתונים לשלטון ללא עוררין של ראשי כנופיות כמו ג'מאל אלחוסייני ואחרים.

בתוך המשאית חושך. המשאית מיטלטלת לה ואתה שקוע במחשבות ושואל שאלות, שאיש אינו מסוגל להשיב עליהן. אתה גם מודאג. שהרי אין לך ניסיון קרבי כלל וכלל ואתה עלול לא לחזור מהקרב. איך תקבל האם את הבשורה המרה שנהרגת בקרב... והאב, מה יגיד על בנו הפזיז? והמשאית ממשיכה לזחול בדרך העפר המסוכנת כשהיא מזנבת אחרי שתי משאיות עמוסות לוחמים. בין 80 ל-90 לוחמים.
איש מיושבי המשאית אינו מדבר. אתה יושב עם אנשים זרים שאינך מכיר אפילו את שמם. הדממה זועקת.
מגיעים איך שהוא למושבה הר-טוב. התושבים לא כל כך שמחו לבואנו כי ניחשו, שאנשי צרות אנחנו.
לאחר ששהינו בלילה במושבה יצאנו עם שחר, לדרך. כאילו אין בריטים המחפשים אנשים עם נשק. לכל משאית היה מקלע שהונח באופן גלוי על גג המשאית מוכן לפעולה. הרגשנו על האוורסט. לוחמי צדק עולמי.
הייתה התרוממות רוח וגאווה. כאן אתה מרגיש את העצמאות,כי עד כה הגבילו אותנו הבריטים לשאת נשק והנה - הכל כאן גלוי. אין פחד ואין חרדה. האנשים המופלאים האלה נוסכים בך ביטחון ואתה שש אלי קרב. ושוב דרך עפר עד שהגענו למרגלות בית ג'מאל. על הגבעה היה מנזר בנוי מאבן ירושלמית , צופה היטב על כל השטח. המפקד הורה ללוחמים לרדת מהמשאיות ולהתחיל לנוע רגלית בכיוון שרשרת ההרים לאזור גוש-עציון.

הלוחמים ואני בתוכם, ירדנו מהמשאיות והתחלנו מתפזרים בסביבה, נעים אל פסגת ההר ומשם לכיוון גוש-עציון.
המשימה הייתה כאמור, לאתר את אותם שלושים וחמישה הנעדרים. אולי נגלה אותם? בשלב זה לא היה לנו כל מושג על גורלם.
מקצת הבחורים בעלי הניסיון, הספיקו לעלות על פסגת ההר ואילו האחרים השתרכו בוואדי.
צריך לזכור, אנו מהגדנ"ע... לבשנו בגדי ערב. חולצות לבנות ומכנסים
אפורים או כחולים. אלה היו מדי הקרב שלנו. ואילו האחרים, הבוגרים יותר, לבשו בגדי חאקי. צבא של ממש.
לפתע ניתכה עלינו אש תופת כמעט מכל עבר. הן מהמנזר והן מההרים שממול.
בריצה, עד כמעט אפיסת כוחות, הצלחנו איך שהוא להגיע לפסגת ההר. השתלטנו על הפסגה ולפתע התגלתה שרשרת הרים עד לאופק ובפסגות שורצים מאות ערבים חמושים.
מימיננו המנזר - בית ג'מאל - הנשלט גם הוא על ידי אנשי כנופיות. אלה וגם אלה ירו לעברנו אש תופת נראה שאנו לכודים.
כמובן, השבנו אש. אני וחברי השבנו אש למרחק של מאתיים או שלוש מאות מטר כשהטווח האפקטיבי של הסטן אינו עולה על מאה מטרים.
כך נמשך הקרב .שעה רודפת שעה ואנו כבר בשעת בין הערביים.




התחמושת הולכת ואוזלת ואנו ללא מזון ומים.
ערבים קרבים והולכים. הם סוגרים עלינו. אתה רואה אותם כה קרובים ואתה שומע את צעקות הקרב שלהם...
הם צורחים "אללה ואכבר" "אטבח אל-ייהוד".
אנו ממשיכים לירות. כ"ירוקים" בשטח אין אנו מודעים לכך שהתחמושת היקרה הולכת ואוזלת.
לידי שוכב בחור שאינו מפסיק לירות. לפתע אני מבחין שהוא השתתק. ראשו הושפל לאדמה. קרבתי אליו. כדור פילח את מצחו. זה היה ההרוג הראשון שראיתי בחיי. (מאוחר יותר ב- 2008 נודע לי ששמו משה לוי).
אני הנער נוגע בהרוג ישראלי. חלחלה עוברת בגופי.
רציתי לצעוק למפקד ששהה רחוק מאוד כי יש הרוג. ידעתי שזה המפקד, אך בעצם לא ידעתי את שמו. רציתי לצעוק, אך קולי לא נענה לי. ניסיתי שוב לצעוק אך ללא הצלחה. המוות הקרוב מחלחל אל הפחדים הגדולים ביותר.
כאן, ברגעים אלה נדמה לך שזה הסוף...
הרי הם יגיעו גם אליך... זה רק עניין של זמן.
לפתע, אני מבחין בערבי שאיבד את סבלנותו, הגיח מאחורי סלע וחרב ארוכה בידו. כנראה שהה שם שעות רבות והמתין להזדמנות נאותה.
הוא אץ לעבר אחד הבחורים, כשהוא צורח "אללה ואכבר" הניף את החרב וכמעט ערף את ראשו.

באופן אינסטינקטיבי,כיוונתי לעברו, יריתי צרור והרגתיו. "הסטן" נענה לי. היה זה כפסע בין החיים לבין המוות.
כמעט הרגתי את הבחור שלצדי.... הרי לא הייתי מיומן. היה לי ולחברי לקרב יותר מזל משכל.
צרור אחד - והערבי התמוטט. הבחור שלצדי בדק את עצמו לראות אם הוא נפגע. (לפני ימים ספורים קבלתי לידי את ספרו של יוחנן בן יעקב. בעמוד 84 הוא כותב כי ניתנה פקודה לאחד הצלפים שלנו לירות בערבי. אציין כאן -לא דובים ולא יער.... לא היו צלפים ולא היה מי שייתן פקודה. הערבי היה כל כך קרוב, במרחק של 10 מטרים מאיתנו
ואיש לא יכול היה לעצרו) כך שהפקודה ניתנה מתוך אינסטינקט החיים: הקם להרגך - השכם להורגו.
לאחר שהחייל לצדי נוכח לדעת שיצא ללא פגע, רץ אלי חיבק אותי והמשיך להשתתף בקרב.
לקחתי את חרבו של הערבי כשלל.( ובאותו רגע הרגשתי כדוד הקטן הנועז, הלוקח שלל את חרבו של גוליית לאחר שהרגו.)
היינו מותשים וראינו את המוות מול העיניים. הם, הערבים התקרבו עד שראינו את פניהם כשהם יורים ללא הרף.
נראה היה שתחמושת לא חסרה להם ואילו אצלנו התחמושת כמעט אזלה.
השמש החלה שוקעת. דמדומים. כדורים שורקים.
אתה שוכב ויורה. חבריך הסמוכים אליך, שאינך מכיר. אותם, גם הם ממשיכים לירות. הצמא מתחיל לתת את אותותיו.
על הרעב לא חשבנו, אלא על הצמא.

כל זה כאין וכאפס לעומת הסכנה המאיימת על חייך. עלי לציין שלא היו בידינו אמצעי קשר. אולי למפקד המבצע היה איזה שהוא קשר עם מפקדה כל שהיא. איש לא ידע.
בעוד אנו מיואשים ותשושים, נתנה פקודה לסגת ולא להשאיר בשטח את ההרוג ושלושת הפצועים. את ההוראה העברנו זה לזה בקשר עין.
המטרה הייתה לנצל את הוואדי ולהגיע בשלום למשאיות הממתינות במקום שעזבנו אותן.
רצנו בוודאי כל עוד נפשנו בנו. הכדורים שרקו ליד הרגליים. אני רץ. האחרים, יותר מנוסים, סחבו על גבם את הפצועים ואת ההרוג. הגענו למשאיות. התפללנו שיזוזו במהירות מפקד המבצע, קר רוח, משתהה ואינו נותן הוראת תזוזה.
אם לא נעזוב ממש ברגע זה, אין שום סיכוי שבעולם שנצא מהתופת. הם, הערבים דולקים בעקבותינו ויורים. אם יגיעו למשאיות - לא יישאר איש בחיים. הם יקטלו בנו. הזמן עובר והשניות בהן השתהינו נראו כנצח. אנו, יושבי המשאית, לא מבינים את המפקד שלנו.
מדוע הוא מהסס. 90 לוחמים בקירוב. הדקות חולפות ואנו בסכנה מוחשית. הוראת הנסיגה באה בעקבות מידע, שהתקבל כנראה אצל המפקד, שכל שלושים וחמשה הלוחמים, שיצאו בדרכם לגוש- עציון, נטבחו עד האחרון שבהם, תוך התעללות קשה ביותר. באותם רגעים גורליים איש מיושבי המשאיות לא ידע על גורל הל"ה.
אני חרד לגורלי. מה יהיה - מנועי שלושת המשאיות המשיכו לפעול. אך בינתיים אין הוראה לזוז.

הייתה זו שעת בין הערביים ועדיין אפשר היה לראות מה קורה בשטח. עשרות רבות של אנשי הכנופיות הצליחו להגיע קרוב מאוד למשאית. אנו שומעים את הכדורים השורקים מעלינו. כמה מהלוחמים, בעלי הניסיון שבהם, הפעילו את המקלע שהיה בידינו. הפעלת המקלע גרמה לכמה מהם להיפגע ואז נאלצו להאט את הריצה לעברנו.
במו עיני ראיתי מרחוק שכעשרה מהם שוכבים בשטח ואחדים מזיזים יד או רגל. האחרים - ללא רוח חיים.
על אף ההצלחה הלב דופק ואתה חרד. הרי אין לך ניסיון קרבי.
"נו. מה קורה? העצבים מתוחים. מדוע אנו משתהים"?
כל אחד שואל את עצמו בשקט מה יעלה בגורלו.
אני מביט בחרדה קדימה ומבחין בגל חדש של הסתערות לעבר המשאיות.
עשרות ערבים צורחים ויורים לעבר המשאיות. הפעם היריות לא היו אפקטיביות בגלל אש המקלעים שהפעלנו לעברם.
ובכל זאת הכדורים היו מאוד קרובים.
"מה יהיה עלינו"? אני שואל את עצמי . שאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב באותם רגעים גורליים. שאלה שנשאלה על ידי האחרים, שגם הם, כמוני, חששו לחייהם במלכודת המשאית.
והנה אנו מבחינים בבחור משלנו, מגיח מהוואדי ורץ לעבר המשאיות. רק אז נתנה הוראה לזוז כשהבחור מנסה להיתלות על אחת המשאיות. הוא הצליח לטפס והחברים עזרו לו להיכנס ולהיבלע פנימה, אל תוך המשאית.

מסתבר שהמפקד ידע לשלוט במצב היטב, או שידע או שניחש שיש לוחם בדרך ולא רצה להשאיר בשטח לוחם, שדינו מוות בטוח.
קור רוחו של המפקד נסך בנו ביטחון. עוד דקה או שתיים והם, הערבים, היו מדביקים אותנו.
המשאיות זזו לאיטן ולאחר מכן האיצו במהירות גדולה יותר. אין עוד אש. כאילו הכל נרגע. כאילו לא קרה דבר.
רק קול המנוע נשמע. אנחנו ספונים בתוך המשאית שמחים על שניצלנו.
לאחר נסיעה של כחצי שעה, המשאיות הגיעו בשלום למושבה הר-טוב, שממנה יצאנו לחילוץ הל"ה .
מאחר שעמדנו לצאת לירושלים, נשמעה טענה מפי התושבים של המושבה.:
"מה זה? חיינו עד היום בשלום עם הערבים ולא אונה לנו כל רע. אינכם רשאים לעזוב לירושלים. עליכם להשאיר ממחצית הכוח כדי להגן עלינו" הוויכוח היה קולני.
מפקד הכוח החליט להשאיר מחצית מהאנשים במושבה והמחצית השנייה הורשתה לצאת בדרכה חזרה לקריית-ענבים ומשם לירושלים.לאחר משא ומתן בין מפקד הכוח ונציגי המושבה הגיעו בסופו של דבר לידי הסכמה. הכוח נשאר במושבה לכמה ימים כדי להבטיח את שלומם.
בהערכת המצב על ידי מפקד המבצע נקבע, מי יהיו המאושרים, שיצאו חזרה לירושלים.חששתי שמא יעכבו אותי לעוד כמה ימים.
לשמחתי הרבה נמניתי עם העוזבים.

לפנות בוקר, לפני הזריחה, עלינו על משאית יחידה שעשתה את דרכה חזרה בזהירות הביתה.
שוב אני בתוך משאית הזוחלת לאיטה בדרך העפר הרצופה אבנים קטנות. חושך. הסיפור לא תם..
לפתע המשאית נעצרה. שקט מתוח. יש התלחשויות. אנו דורכים את הנשק. מסתבר שיש מחסום אבנים ענקי, שלא אפשר למשאית להמשיך בדרכה.
שוב אנשי הפלמ"ח והחי"ש מוכיחים את יכולתם. כמה מהם יורדים מהמשאית ומסירים אבן אבן לצד הדרך. היה חשש שבכל שנייה תיפתח אש על המשאית ושוב נהיה בסכנה. בסופו של דבר, במתח ובחרדה, המחסום הוסר והמשאית המשיכה בדרכה בדרכי העפר החשוכות.
בדיעבד, הסתבר, שהערבים ארבו לנו ומשהגיע השחר ולא הגענו - התייאשו ועזבו את המחסום.
ברגעים אלה אפשר היה לחתוך בסכין את האוויר, שנפלט מפינו. הגענו לקריית-ענבים, השארנו כמה לוחמים, שזה היה מעוזם, וכבודדים הגענו לירושלים.
אני יורד במרכז העיר, מלוכלך מאבק ומבוץ. לבוש באותם בגדי ערב שבת שהלכתי אתם למסיבה והחרב הארוכה שלקחתי מונחת שלל בידי.
אני פוסע ,יגע ותשוש מהקרב הראשון בחיי. איני יכול להשתחרר ממה שעבר עלי: ההרוג ששכב על ידי ממש. הריגת הערבי. הנסיגה המהירה. הפצועים. רגעי החרדה כשהיינו על המשאית בעודנו ממתינים לאחרון הלוחמים המנסה להיאחז בדפנות המשאית, להציל את עורו.

אני עובר ברחובותיה של ירושלים לעבר ביתי.
ירושלים אבלה. אבלה על ששלושים וחמישה לוחמים נהרגו קרוב לקיבוץ הל"ה, שנקרא מאוחר יותר על שם הלוחמים.
אני ממשיך ללכת לעבר ביתי. אני מגיע לשכונת מאה שערים ומשם לרחוב שמואל הנביא, שם גרתי. איני מסתיר את החרב שלקחתי שלל.
אני מהרהר. האם לספר להוריי? חששתי שמא יכעסו עליי ויטיחו בפניי האשמות שאני אדם חסר אחריות שאינו מתחשב במשפחתו.
ואיך אוכל להסתיר את העובדה שהשתתפתי בקרב?
הרי בגדי מאובקים ומעידים על דבר מה שהתרחש.
אני קרב לביתי. והמחשבות מתרוצצות במוחי. אולי אני טועה? אולי הורי יהיו גאים על כך שבנם השתתף בקרב?
עוד כמה צעדים ואני מגיע הביתה.
ומה רואות עיניי?
אנשים רבים צובאים על פתח ביתי.. גרנו בשכונת שמואל הנביא, בדירת חדר וחצי שנחשבה למתקדמת מבחינת המגורים בשכונה זו.
אני שואל את עצמי. "מה קרה"?
האם אירע משהו למשפחתי?. האם קרה אסון?
האנשים שצבאו על פתח הבית נראו לי עצובים מאוד.
כשקרבתי אל הדלת, הבחנתי שהם בוכים בכי מר והנשים שם קוננו ללא הרף ובקולות רמים.

אני מפלס את דרכי ונכנס הביתה. והנה, לתדהמתי אני רואה שאמי , אבי, אחיי ואחיותיי וקרובים נוספים -יושבים כולם על הרצפה, אבלים.
אבלים על מותי.
בדיעבד, יהודה ידידי סבור היה שיצאתי עם קבוצת ל"ה הלוחמים שנרצחו בצורה אכזרית וברברית, ולא עם
הקבוצה שיצאה לחפשם.
מכאן אי ההבנה.
כשהוא סיפר זאת להוריי, הם חשבו אותי למת. כשהבחינו בי - לא האמינו למראה עיניהם .אמי חשבה שהיא חולמת בראותה אותי מהלך והחרב בידי... לאחר מכן התעלפה וכל הקרובים הזדרזו לשפוך עליה מים, שתתעורר.
מכיוון שבעיר ירושלים פשטה השמועה כי כל אנשי הל"ה, עד האחרון שבהם, נטבחו באכזריות -חשבה אמי וחשב גם אבי שאני נמנה עם ההרוגים ולכן החלו לשבת עליי "שבעה".
מה שחמור יותר היה, שהורי הבינו שלא יוכלו להביאני לקבורה, כי הופצה שמועה שהייתה התעללות בגופות עד לבלי הכר.
הופעתי הפתאומית גרמה הלם כבד לכל רואיי.. אפשר לתאר את השמחה, שפקדה את בית הורי ואת המון האנשים, שצבאו על הבית. הם חיבקו זה את זה בדממה כי אבדן ל"ה הלוחמים, גיבורי ישראל, הישרה אבל כבד מאוד על כל היישוב.

ואילו אני, כנער, המשכתי בפעילות הקרבית . נער שיוצא לליווי שיירות ולהתקפה על מעוזי כנופיות כמו "הקסטל" והדומות לה.
יום אחד אני מקבל פקודה, להגיע לבית-חולים "הדסה" שבהר-הצופים, לעמוד דום ולהצדיע לחמישה מחבריי למחלקה שנהרגו באחד הקרבות.
ואני עודני נער. כבן 15, ואני פוסע לאורכו של פרוזדור ענקי ושומם. ואז אני מגיע לחדר שבו שוכבים חמישה הרוגים, מכוסים בשמיכה ורק נעליהם האדומות נגלות לעיניי.
שקט ודממה מסביב.
אין מי שייתן לי סעד. ואני עומד בחדר לבדי, עם חמישה מחבריי ההרוגים. לימים, נותרתי אני ועוד ארבעה מהמחלקה לבדנו. לא היה מה
לעשות אתנו. זו הייתה הסיטואציה שסללה את דרכי אל יחידת ההאזנה של המודיעין בירושלים. אך זה כבר סיפור אחר.


---------


הידיעות על קבוצת הלוחמים, שיצאה למבצע לבלי שוב, היו מקוטעות ורובן הגיעו מהבריטים, ששלטו אז בארץ.
בדיעבד הסתבר כי נתקבלה החלטה לסייע לגוש-עציון שהיה נצור, ללא תחמושת וללא ציוד רפואי מינימלי לפצועים, שנותרו מקרבות ומארבים של הכנופיות הערביות.
הוחלט להעביר במהירות לגוש- עציון 37 לוחמים עם נשק ותחמושת וגם ציוד רפואי.


שניים מהלוחמים נשרו ונותרו 35 לוחמים, בפיקודו של דני מס. היה ניסיון ראשון להגיע לגוש על ידי חצייה של נחל שורק מדרום לירושלים, למרגלות מלחה, ואז, להעפיל במדרון של שלוחת בית ג'אללה - היישר אל במת ההר.
היציאה מבית הכרם לאחר קבלת הנשק, שהיה חבוי בסליק,התרחשה באיחור של שלוש שעות. הלוחמים הסתבכו מיד
בראשית הדרך בטרסות שבמדרון התלול. הם נקלעו למצוק סלעי גבוה ואף שמעו יריות, שלא הצליחו לזהות את מקורן. בגלל העיכוב הממושך והיריות, חשש דני מס, המפקד, שלא יצליחו להגיע לפני אור יום ולכן הורה לשוב לבסיס היציאה, הוא סמינר בית הכרם.
תחושת הלוחמים הייתה קשה מנשוא. אנשי פלמ"ח וחי"ש
מנוסים לא יכלו להשלים עם הכישלון שחשו, על שלא הצליחו להגיש עזרה לנצורים בגוש עציון.
הוחלט לעשות ניסיון נוסף, אבל בציר שונה לחלוטין. מסע רגלי ליילי, שאורכו כ-28 ק"מ, בציר הר-טוב -צוריף- גוש עציון.
התכנון היה להגיע לגוש בשעה 02.00 ולכל המאוחר ב-3.00 . המפקדים הניחו, שהליכה מאומצת של ארבעה ק"מ לשעה תתאים ללוחמים. הם היו עמוסים בציוד רב, עייפים מההליכה של הערב הקודם ללא שינה ומותשים ממחשבה על חווית הכישלון של המבצע הקודם, שהדהד בכל מקום.

מפקדי הפלמ"ח היו חדורי ביטחון, שאין כוח ערבי המסוגל לעצור יחידת לוחמים מנוסים, החמושים בנשק רב, שכולל מקלעים וערוכים למסע רגלי, בנתיב ידוע ומוכר היציאה מהר-טוב הייתה שקטה ומאופקת . דני מס הציג את עצמו כמפקד הפעולה.
"אנו חייבים להגיע הלילה לגוש עציון." הכוח המצויד היטב יצא למבצע צבאי, שהיה כרוך בסיכון מחושב.
מול הסיכון הזה ניצב גוש-עציון החשוף להתקפה, הסובל ממחסור חמור
בתחמושת ובצרכי רפואה והוא כאמור, מנותק.
את התחושה הזאת ביטא אחד הלוחמים ואמר: "אין אנשים אחרים. אנחנו מוכרחים ללכת.
(יוחנן בן יעקב עמ' 134)
הלוחמים נכנסו לוואדי, לכיוון בית-ג'מאל ומשם לבית צוריף עד שהתגלו על ידי נער או רועים ערביים.
המוני ערבים חמושים בפיקודו של אברהים אבו-דיה, מבכירי אנשיו של עבד-אלקאדר אל-חוסייני, המוני ערבים החלו מתאספים כולל כפריים מהסביבה.
מעת ההתקלות עברו כמה שעות עד שהמרחב כולו התמלא בכוחות אויב רבים, שסגרו על הלוחמים מכל עבר.
הקרב התנהל בכמה שלבים. הכוח הישראלי הסב אבדות קשות לאויב:
כ-11 הרוגים ו-17 פצועים.
התחולל קרב עקוב מדם . הלוחמים מצאו מסתור קרוב לגבעת הקרב, בוואדי עציונה ולאחר מכן במדרונות ובראש הגבעה.


האש פסקה רק לאחר שכל ל"ה הלוחמים נהרגו.
על פי עדות הערבים שהשתתפו בקרב, הלוחמים נלחמו בגבורה עד שתחמושתם אזלה. הם, הלוחמים, הדפו שבע הסתערויות. לוחם חסון שחור שיער התרומם מהקרקע וקידם את פני התוקפים ברימון, לפני שנפל חלל.
שלושים הרוגים נותרים על ראש הגבעה וחמישה למרגלותיה. כך קיבלה ירושלים את פני השבת. 35 גוויות נמצאו בין הכפרים ג'בע ובית צוריף. במוצאי שבת, ו' בשבט (17.1.1948) הגיע אישור לבשורה המרה.
בסיוע הבריטים הביאו את חלקי הגופות שחוללו - לקבורה בירושלים.
גורל דומה עלול היה לפקוד את קבוצה החילוץ שיצאה למבצע הראשון. ואני, נער בן 15, בתוכם.
לימים, הגיע חודש מאי,שנת 2008 . מזג האוויר היה נאה וחמים. אני עומד להתראיין אצל משה טימור ביום שישי בחצות.
אנו מתכננים את נושאי הראיון. בין היתר אני אומר לו שאספר למאזינים על הקרב "בחיפוש אחר הל"ה".
ואז הוא מודיע לי שראיין אדם בשם בן ארויה רפאל, מי שהיה מפקד המושבה "הר-טוב", שאליה הגענו לפני היציאה לקרב ואליה חזרנו
מהקרב, כל עוד נפשנו בנו.
כזכור הייתי נער, ש"נשלף" ממועדון הגדנ"ע ולא הכרתי איש,גם לא את שמו של מפקד הפעולה.משה טימור מוסר לי את מספר הטלפון שלו.


עונה לי ארויה והוא מוסיף לי, תוך כדי שיחה, פרטים מאלפים וכמובן, אני מספר לו את הצד שלי...
הוא מספר לי שמפקד הפעולה היה חיים לסקוב, מי שהיה מאוחר יותר רמטכ"ל בצה"ל.הוא מוסיף ומספר ששמו של ההרוג, שנהרג ממש לידי
הוא משה לוי, יהי זכרו ברוך.
והוא מוסיף ומתאר את הוויכוח בינו לבין לסקוב להשאיר כוח לוחמים, שיתווסף למגינים על המושבה. זוכר אני היטב את הוויכוח ביניהם. הוא מגלה, שהושארה כתה כדי לתגבר את המושבה הר-טוב. הוא עוד מגלה שאנשי הכנופיות ששמו מארב בדרך חזרה - לא תקפו כי היו סבורים שאלה משאיות ריקות וכי כל הכוח נשאר בהר-טוב.
אין צורך לומר, שנדהמתי מהגילויים.
מפליא איך המעגל נסגר לאחר שנים כה רבות.
שלחתי לרפאל ארויה את הדיסק על הקרב "בחיפוש אחר הל"ה". רפאל מספר לי שלאחר מכן גייסו אותו לפלמ"ח.
היום הוא בן 94 , אך בעל זיכרון מופלא, כשל בחור צעיר. דיבורו היה בהיר ורהוט למדי.
מובן, שגם הוא וגם אני שמחנו שדרכנו נפגשות שוב. היום אני משתאה איך מישהו, שם למעלה, שמר עלי.
אולי "ידע" שעודני ילד.
לפני ימים אחדים, באוקטובר 2008, קבלתי מצגת מידידי, יהודה מורג, ממייסדי יחידה 8200, והוא כותב לי: אולי המצגת תעניין אותך, כי אתה יצאת עם הלוחמים, שיצאו לחלץ את אותם ל"ה לוחמים עזי נפש, אשר נפלו בקרב, לאחר שעמדו על נפשם בגבורה בדרכם להגן על נצורי גוש-עציון.


פתחתי את המצגת וראיתי לפניי את הקברים בהר הרצל.
הגעתי לשקף מספר 14, ברקע מתנגן הלחן של "עמוד האש"
(נדמה לי). חזיתי בקבר עם שמות ל"ה הלוחמים, ובהם דני מס,מפקד הפעולה. כשחלפה עיני על השמות, אחזה בי התרגשות
שאין לתאר במלים. מראה זה החזיר אותי לאחור, לאותו ארוע, שכמעט לא שבתי ממנו...
אחד החברים, מוסה שמו, ציין באוזניי כי מצגת זאת, על גבורה עילאית של לוחמי ישראל, בתנאי קרב קשים, ראוי לה שתהיה בכל בית בישראל.