אנשים שואלים אותי חדשות לבקרים את השאלה: איך אתה כאדם שמתגורר בעיר אשקלון, העיר שמדי פעם חוטפת טילים מעזה, מאמין עדיין בשלום אמיתי עם אותם אנשים שיורים עליך, ביתך, משפחתך, ואנשי עירך ?
תשובתי - אני מאמין בדרכי. אני מאמין שדווקא מתוך הכאב, הפחד, הבכי, הצפירות והלחץ שלפני, והדאגה שאחרי החושך הגדול. דווקא מתוך זה, אני מאמין שיבוא השלום והאהבה. איך ?
כשהטילים נופלים בעירי, בפרט ובכול אזור הדרום, אני לא מרגיש שום זעם, כעס או תסכול על המצב. אלא, אני מרגיש משהו יותר טוב, משהו אחר, אנושי, הרגשת שותפות גדולה. כאשר נופלים הטילים, אני מרגיש כמו האנשים שגרים וחיים בעזה. האנשים שפוחדים לצאת מהבית מחשש לקרב יריות שיהרוג אותם, האנשים שמחפשים אוכל בערימות האשפה והבטן שלהם גוועת ברעב, האנשים שאין להם חיים, שנולדו לתוך רובים ופצצות, הסתה שנאה והרגשות אפסות וזרות, שכול העולם נגדך ואף איש לא מקשיב לפחדים, לכעס והתסכול.
בפרשת כי תשא, משה המנהיג של עם ישראל במדבר מרחיק את האוהל בו היה ארון ה' מבני - ישראל. "ומשה ייקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, וקרא לו אוהל מועד, והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה".
שואלים: לא מספיק שבחטא העגל, ה' התרחק מעם ישראל. עכשיו צריך עוד מכה, שמשה ירחיק את ארון ה' מבני - ישראל - מבאר הרב קוק: מטרת הרחקתו של משה את האוהל לא הייתה ליצור ריחוק נוסף של עם ישראל מן הקודש אלא אדרבא, להפך, דווקא ריחוקו של האוהל יצור צימאון ותשוקה חדשה בעם ישראל להתקרב אל ה'.
כמו במקרה הזה - ריחוק מביא קרבה, ריחוק דווקא מביא קשר, ריחוק מביא יחס. אני לומד שמתוך כול הטירוף והחושך של המלחמה הזאת, אני רואה את קרני השמש של השלום. בתקווה גדולה.
תשובתי - אני מאמין בדרכי. אני מאמין שדווקא מתוך הכאב, הפחד, הבכי, הצפירות והלחץ שלפני, והדאגה שאחרי החושך הגדול. דווקא מתוך זה, אני מאמין שיבוא השלום והאהבה. איך ?
כשהטילים נופלים בעירי, בפרט ובכול אזור הדרום, אני לא מרגיש שום זעם, כעס או תסכול על המצב. אלא, אני מרגיש משהו יותר טוב, משהו אחר, אנושי, הרגשת שותפות גדולה. כאשר נופלים הטילים, אני מרגיש כמו האנשים שגרים וחיים בעזה. האנשים שפוחדים לצאת מהבית מחשש לקרב יריות שיהרוג אותם, האנשים שמחפשים אוכל בערימות האשפה והבטן שלהם גוועת ברעב, האנשים שאין להם חיים, שנולדו לתוך רובים ופצצות, הסתה שנאה והרגשות אפסות וזרות, שכול העולם נגדך ואף איש לא מקשיב לפחדים, לכעס והתסכול.
בפרשת כי תשא, משה המנהיג של עם ישראל במדבר מרחיק את האוהל בו היה ארון ה' מבני - ישראל. "ומשה ייקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה, וקרא לו אוהל מועד, והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה".
שואלים: לא מספיק שבחטא העגל, ה' התרחק מעם ישראל. עכשיו צריך עוד מכה, שמשה ירחיק את ארון ה' מבני - ישראל - מבאר הרב קוק: מטרת הרחקתו של משה את האוהל לא הייתה ליצור ריחוק נוסף של עם ישראל מן הקודש אלא אדרבא, להפך, דווקא ריחוקו של האוהל יצור צימאון ותשוקה חדשה בעם ישראל להתקרב אל ה'.
כמו במקרה הזה - ריחוק מביא קרבה, ריחוק דווקא מביא קשר, ריחוק מביא יחס. אני לומד שמתוך כול הטירוף והחושך של המלחמה הזאת, אני רואה את קרני השמש של השלום. בתקווה גדולה.
