כאשר בוחנים את הצהרותיו של אחמדינג'אד, נשיא איראן, שנאמרו בחודשים האחרונים בנוגע לישראל ובנוגע ליכולת הגרעינית של מדינתו, עולה תמונה אידיאולוגית בהירה בפשטותה ולמעשה היא מפשטת את הדיון הציבורי בנוגע לרצונותיה של איראן ובפוטנציאל הבעייתי הטמון באיומיה כלפי ישראל וכלפי המערב.
אך, שבוחנים את אמירותיו של נשיא איראן לאור המצב הפנימי באיראן ולאור מעמדה של איראן בזירה הבינלאומית לאורך כל שנות שלטונם של האייתולות, מתווסף לזה ממד הסמוי מעט מהעין. דהיינו, נאומיו של אחמדינג'אד ואמירותיו הרבות משדרות מצוקה אידיאולוגית-דתית קשה, שכן, המהפכה האסלאמית של חומייני לא השיגה את יעדיה למרות התקווה הגדולה שהתקיימה בשנות ה-80 בעת שהיה דומה שהיא נהפכת לתנועה עממית רחבה בעלת אידיאולוגיה אסלאמית-רדיקלית שאינה נרתעת משימוש באמצעים אלימים - דהיינו, הרצח כמכשיר דתי-פוליטי לגיטימי.
המצוקה החברתית:
באיראן של היום, הנוער שגדל תחת האידיאולוגיה דתית נוקשה, מזדהה יותר עם התכנים של המערב ופחות עם התכנים של האיסלאם הרדיקלי. המצוקה החברתית באיראן גדלה ולא פחתה כפי שקיוו מחוללי המהפכה. הזנות הפכה לתופעה נפוצה ולמשטר עצמו אין כלים להתמודד עם תופעה רחבה זו. נגע הסמים הפך לבעיה המעיקה על החברה בכללותה. התופעות הללו, הקיימות במידה כזו או אחרת בכל העולם, מראות בעליל כי המשטר למעשה נכשל בחינוך הערכי שהוא קיווה להעניק לכלל החברה האיראנית. המשמעות היא, שהדת לבדה כמערכת-תרבותית-כוללת המסדירה את היחסים בין האדם למשטר ואת היחסים בין המאמין המוסלמי למאמין אחר, אינה ממלאת את יעודה כיאות בחיים המודרניים המצריכים כלים מעט יותר מורכבים מאשר אמונה-דתית בלבד. איראן של היום היא חברה הנמצאת במשבר ערכי, חברתי, אידיאולוגי ודתי. לו היו נותנים לאיראני הממוצע להחליט על גורלו, סביר להניח שרוב האיראנים היו בוחרים בדרך שונה בתכלית ממה שמציע כיום אחמדינג'אד לעמו.
המצוקה הדתית:
האיסלאם נמצאה כיום במגננה לא רק מול המערב אלא גם מול ביקורת מבית, גם אם זו מגיעה במשורה, טיפין טיפין מפי אינטלקטואלים ליברליים ואנשי-דת מודרניסטיים. פסקי-הלכה המופצים דרך הטלפון הסלולרי גרמו לירידת מעמדם של פוסקי-ההלכה. האתגרים התרבותיים הניצבים בפני מדינות מוסלמיות בהשוואה לאומות ודתות אחרות, מראים בעליל כי הן נמצאות בנחיתות כלכלית וטכנולוגית כמעט בכל הפרמטרים האפשריים. ולמרות זאת, כדי לחזק את התודעה התרבותית-דתית כל ילד ערבי-מוסלמי לומד עוד מינקותו מושגים בסיסיים על סביבתו המיידית:
א. עליונותו של הגזע הערבי, שכן האומה הערבית היא האומה הטובה ביותר מבין כל האומות, ובשל כך הוענק לה הקוראן.
ב. השפה הערבית היא השפה המשובחת מבין השפות האחרות.
ג. עליונותה של התרבות הערבית כמבשרת את דת האיסלאם לכלל העולם.
כאשר המתבגר לומד להכיר את העולם מסביבו, נוצר מצב של דיסוננס-קוגניטיבי, דהיינו, "אי-הלימה" בין התודעה התרבותית לבין המציאות עצמה. בשעה שנוצר דיסוננס-קוגניטיבי מונע נושאו להפחית את הדיסוננס על-ידי שינויים בהתנהגות או במחשבה. אך, במבנה הפוליטית והדתי בו שרויים רוב המוסלמים, שינויים כאלה נתפסים כערעור יסודותיה של החברה המוסלמית. לפיכך, תגובת-הנגד לשינויים תהיה בהסתגרות-יתר, ברצון לאחד את השורות ובתוקפנות הנובעת מתחושה של מגננה מול העולם השרוי בתנועה מתמדת של תמורות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. לכן לא מתפתח זרם ליברלי מרכזי בעולם המוסלמי, אלא הוא בא לידי ביטוי רק בשוליים שלו מפי בודדים שאינם משקפים את הכלל ואינם מייצגים את הזרם המרכזי הקיים במדינות-ערב ובמדינות מוסלמיות נוספות.
המצוקה השיעית מול הסונים: בעיה של דימוי עצמי
השיעה היא הזרם השני בגודלו באיסלאם. המילה "שיעה" משמעותה "פלג" או "סיעה", ומעצם שמה היא מהווה אופוזיציה לזרם המרכזי של האיסלאם שהוא סוני ברובו - המהווה כ-80 אחוזים מהמוסלמים בעולם. השיעים רואים את עצמם כממשיכים ישירים לנביא מוחמד, ומכאן שהם מייחסים לעצמם את הבכורה בקרב העדות המוסלמיות השונות. הסונים רואים את השיעים כרגשניים יותר, משיחיים יותר וכנוטים לפופוליזם דתי חזק יותר מאשר הסונים. במילים אחרות, השיעה היא הרגש, והסונה היא השכל. לזה נלוות "תחושת הקורבן" של השיעה בשל הטבח בכרבלא שאירע כתוצאה מהיריבות על השלטון לאחר מותו של הנביא מוחמד. לבעיית התדמית מצטרפות בעיות נוספות הנוגעות ישירות לאיראן השיעית מול הסונים במזרח-התיכון:
1. איראן אינה מדינה ערבית.
2. רוב רובו של העולם-הערבי - למעט עיראק - הוא סוני ברובו.
3. השפה האיראנית נמצאת בנחיתות, לכאורה, מול הערבית שהיא שפת הקודש של האיסלאם.
האגו-צנטריות הערבית אינה רואה, למשל, את הכורדים כערבים, ועם גישה כזו האיראנים צריכים להתמודד מול הערביות הסונית.
מאז המהפכה החומייניסטית, איראן ניסתה להוביל את העולם-המוסלמי ולשמש לו מודל לחיקוי פוליטי ודתי כאחד. ניסיון זה נחל הצלחה חלקית בלבד, וכיום אנו מוצאים את איראן מנהלת דיאלוג עם השוליים הבעייתיים של המזרח-התיכון כמו עם חיזבאללה, עם הג'יהאד האסלאמי, עם החמאס ועם סוריה שהיא בעלת משטר חסר-לגיטימיות בעיני רבים מאזרחיה והיא שרויה בבידוד מדיני מזהיר. לכאורה, מדינות-ערב היו צריכות להריע לאיראן על מאמציה לרכוש יכולת גרעינית, אך האמת שונה בתכלית, שכן הן יודעות היטב שזו תהיה יכולת גרעינית שיעית בלבד ולא כלל-מוסלמית, ומכאן הסכנה הטמונה למרחב-הערבי כולו ולא רק למערב. על כן, בחדרי חדרים מנהיגים במדינות-ערב מציינים לשבח את פעולותיה של ישראל ואת מאמציהן של מדינות מערביות אחרות שתכליתם להפסיק את המהלך האיראני הנתפס כאיום - ובצדק.
המהירות בה הודיעה איראן על יכולתה בהעשרת אורניום והדרישה מהקהילייה הבינלאומית להכיר בה כמעצמה בעלת יכולת גרעינית, מראים כי המשטר באיראן נתון בלחץ של זמן וכי המשטר רוצה לקבע בתודעה הכלל-עולמית שלאיראן יש כעת מעמד בינלאומי הראוי להתחשב בו. כחלק משלים לתמונה הכוללת שאיראן ציירה לעצמה, היא הצהירה על אלפי מתאבדים העומדים לרשותה וכי הם יופעלו נגד מטרות מערביות במידה ואיראן תותקף. בנקודה זו, איראן נגעה בעצב-החשוף של המערב, דהיינו איראן מבינה היטב את האפקט הפסיכולוגי של ההצהרה הזו, ודרכה איראן רוצה לשתק את היכולת האופרטיבית של המערב כלפיה עד היא תשלים את תוכניותיה הגרעיניות. סביר להניח שאיראן ידעה היטב כי הצהרותיה של אלפי המתאבדים העומדים לרשותה, יתפסו כותרות בכל רחבי-העולם ובכך הם ישיגו את האפקט הרצוי מבחינתם. במילים אחרות, הפחדה של דעת-הקהל העולמית כגורם שיבלום את התוכניות האופרטיביות של המערב כלפי איראן. איראן לא לקחה בחשבון שהצהרות כאלה דווקא ידרבנו את העולם לראות בה גורם מסוכן יותר שיש לפעול נגדו בנחישות רבה יותר.
הגישה האיראנית כלפי ישראל היא תעמולתית בעיקרה שנועדה לכאורה להצדיק את מאמציה של איראן להשיג יכולת גרעינית. מבחינה זו, ישראל מהווה מטרה קלה ונוחה, שכן, איראן פועלת על קרקע אידיאולוגית-אסלאמית נוחה שנוצרה במשך שנים רבות. השימוש התקוף בישראל כגורם מדרבן, מפגין בעליל את חולשתו של המשטר באיראן הן דתית, הן תרבותית והן אידיאולוגית, דהיינו גם המשטר עצמו יודע היטב שהוא אינו משמש מרכז להשראה פוליטית ואידיאולוגית לכלל המוסלמים, אלא רק לכמה קבוצות שוליות במזרח-התיכון שיש להן אג'נדה פשיסטית כדי להצדיק את קיומן. הסכנה היא שאידיאולוגיה רדיקלית מדרבנת את האנשים למעשים רדיקליים כמתחייב מההצהרות האלה.
אך ראוי לציין שגם עבד אל-נאצר השתמש בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת במותג "ישראל" כדי להכפיף את מדינות-ערב לאידיאולוגיה הנאצריסטית. במידה מסוימת איראן של היום היא מצרים של אז עם אותן הצהרות על חיסול והשמדה של ישראל. התוצאה למאמציה של איראן כיום בנוגע לישראל אולי תידמה למאמציה של מצרים אז, שכן באיראן, כרגע, אין שום דבר חדש שישראל לבדה אינה יכולה להתמודד עמו. דוברים ערבים רמזו לאיראן שכל טיל שנורה לכיוון ישראל עובר מעל שטחים ערביים - זהו נתון הראוי להתייחסות רצינית מצד האיראנים ברטוריקה המתלהמת שלהם שמטרתה לשלהב את דעת-הקהל המוסלמית. המשמעות היא, שבנתיב הנוכחי של איראן לחיזוק הדימוי העצמי שלה כמדינה שיעית השואפת להטיל את מרותה על כלל המוסלמים באזור, מי שעלול לשלם את המחיר הכבד הן מדינות-ערב ולא ישראל. אך כידוע למציאות יש דינמיקה משלה והיא מתפתחת אחרת ממה שמצפים, אולם סביר להניח כי המשטר באיראן יתחלף, אם בלחץ פנימי ואם בלחץ חיצוני, עוד לפני שלאיראן תהיה יכולת גרעינית בעלת-משקל אם היא לא תגיע לפשרה שתניח את דעתן של מדינות המערב.
----
המאמר פורסם גם ב-OMEDIA וב-The Mideast Forum
אך, שבוחנים את אמירותיו של נשיא איראן לאור המצב הפנימי באיראן ולאור מעמדה של איראן בזירה הבינלאומית לאורך כל שנות שלטונם של האייתולות, מתווסף לזה ממד הסמוי מעט מהעין. דהיינו, נאומיו של אחמדינג'אד ואמירותיו הרבות משדרות מצוקה אידיאולוגית-דתית קשה, שכן, המהפכה האסלאמית של חומייני לא השיגה את יעדיה למרות התקווה הגדולה שהתקיימה בשנות ה-80 בעת שהיה דומה שהיא נהפכת לתנועה עממית רחבה בעלת אידיאולוגיה אסלאמית-רדיקלית שאינה נרתעת משימוש באמצעים אלימים - דהיינו, הרצח כמכשיר דתי-פוליטי לגיטימי.
המצוקה החברתית:
באיראן של היום, הנוער שגדל תחת האידיאולוגיה דתית נוקשה, מזדהה יותר עם התכנים של המערב ופחות עם התכנים של האיסלאם הרדיקלי. המצוקה החברתית באיראן גדלה ולא פחתה כפי שקיוו מחוללי המהפכה. הזנות הפכה לתופעה נפוצה ולמשטר עצמו אין כלים להתמודד עם תופעה רחבה זו. נגע הסמים הפך לבעיה המעיקה על החברה בכללותה. התופעות הללו, הקיימות במידה כזו או אחרת בכל העולם, מראות בעליל כי המשטר למעשה נכשל בחינוך הערכי שהוא קיווה להעניק לכלל החברה האיראנית. המשמעות היא, שהדת לבדה כמערכת-תרבותית-כוללת המסדירה את היחסים בין האדם למשטר ואת היחסים בין המאמין המוסלמי למאמין אחר, אינה ממלאת את יעודה כיאות בחיים המודרניים המצריכים כלים מעט יותר מורכבים מאשר אמונה-דתית בלבד. איראן של היום היא חברה הנמצאת במשבר ערכי, חברתי, אידיאולוגי ודתי. לו היו נותנים לאיראני הממוצע להחליט על גורלו, סביר להניח שרוב האיראנים היו בוחרים בדרך שונה בתכלית ממה שמציע כיום אחמדינג'אד לעמו.
המצוקה הדתית:
האיסלאם נמצאה כיום במגננה לא רק מול המערב אלא גם מול ביקורת מבית, גם אם זו מגיעה במשורה, טיפין טיפין מפי אינטלקטואלים ליברליים ואנשי-דת מודרניסטיים. פסקי-הלכה המופצים דרך הטלפון הסלולרי גרמו לירידת מעמדם של פוסקי-ההלכה. האתגרים התרבותיים הניצבים בפני מדינות מוסלמיות בהשוואה לאומות ודתות אחרות, מראים בעליל כי הן נמצאות בנחיתות כלכלית וטכנולוגית כמעט בכל הפרמטרים האפשריים. ולמרות זאת, כדי לחזק את התודעה התרבותית-דתית כל ילד ערבי-מוסלמי לומד עוד מינקותו מושגים בסיסיים על סביבתו המיידית:
א. עליונותו של הגזע הערבי, שכן האומה הערבית היא האומה הטובה ביותר מבין כל האומות, ובשל כך הוענק לה הקוראן.
ב. השפה הערבית היא השפה המשובחת מבין השפות האחרות.
ג. עליונותה של התרבות הערבית כמבשרת את דת האיסלאם לכלל העולם.
כאשר המתבגר לומד להכיר את העולם מסביבו, נוצר מצב של דיסוננס-קוגניטיבי, דהיינו, "אי-הלימה" בין התודעה התרבותית לבין המציאות עצמה. בשעה שנוצר דיסוננס-קוגניטיבי מונע נושאו להפחית את הדיסוננס על-ידי שינויים בהתנהגות או במחשבה. אך, במבנה הפוליטית והדתי בו שרויים רוב המוסלמים, שינויים כאלה נתפסים כערעור יסודותיה של החברה המוסלמית. לפיכך, תגובת-הנגד לשינויים תהיה בהסתגרות-יתר, ברצון לאחד את השורות ובתוקפנות הנובעת מתחושה של מגננה מול העולם השרוי בתנועה מתמדת של תמורות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. לכן לא מתפתח זרם ליברלי מרכזי בעולם המוסלמי, אלא הוא בא לידי ביטוי רק בשוליים שלו מפי בודדים שאינם משקפים את הכלל ואינם מייצגים את הזרם המרכזי הקיים במדינות-ערב ובמדינות מוסלמיות נוספות.
המצוקה השיעית מול הסונים: בעיה של דימוי עצמי
השיעה היא הזרם השני בגודלו באיסלאם. המילה "שיעה" משמעותה "פלג" או "סיעה", ומעצם שמה היא מהווה אופוזיציה לזרם המרכזי של האיסלאם שהוא סוני ברובו - המהווה כ-80 אחוזים מהמוסלמים בעולם. השיעים רואים את עצמם כממשיכים ישירים לנביא מוחמד, ומכאן שהם מייחסים לעצמם את הבכורה בקרב העדות המוסלמיות השונות. הסונים רואים את השיעים כרגשניים יותר, משיחיים יותר וכנוטים לפופוליזם דתי חזק יותר מאשר הסונים. במילים אחרות, השיעה היא הרגש, והסונה היא השכל. לזה נלוות "תחושת הקורבן" של השיעה בשל הטבח בכרבלא שאירע כתוצאה מהיריבות על השלטון לאחר מותו של הנביא מוחמד. לבעיית התדמית מצטרפות בעיות נוספות הנוגעות ישירות לאיראן השיעית מול הסונים במזרח-התיכון:
1. איראן אינה מדינה ערבית.
2. רוב רובו של העולם-הערבי - למעט עיראק - הוא סוני ברובו.
3. השפה האיראנית נמצאת בנחיתות, לכאורה, מול הערבית שהיא שפת הקודש של האיסלאם.
האגו-צנטריות הערבית אינה רואה, למשל, את הכורדים כערבים, ועם גישה כזו האיראנים צריכים להתמודד מול הערביות הסונית.
מאז המהפכה החומייניסטית, איראן ניסתה להוביל את העולם-המוסלמי ולשמש לו מודל לחיקוי פוליטי ודתי כאחד. ניסיון זה נחל הצלחה חלקית בלבד, וכיום אנו מוצאים את איראן מנהלת דיאלוג עם השוליים הבעייתיים של המזרח-התיכון כמו עם חיזבאללה, עם הג'יהאד האסלאמי, עם החמאס ועם סוריה שהיא בעלת משטר חסר-לגיטימיות בעיני רבים מאזרחיה והיא שרויה בבידוד מדיני מזהיר. לכאורה, מדינות-ערב היו צריכות להריע לאיראן על מאמציה לרכוש יכולת גרעינית, אך האמת שונה בתכלית, שכן הן יודעות היטב שזו תהיה יכולת גרעינית שיעית בלבד ולא כלל-מוסלמית, ומכאן הסכנה הטמונה למרחב-הערבי כולו ולא רק למערב. על כן, בחדרי חדרים מנהיגים במדינות-ערב מציינים לשבח את פעולותיה של ישראל ואת מאמציהן של מדינות מערביות אחרות שתכליתם להפסיק את המהלך האיראני הנתפס כאיום - ובצדק.
המהירות בה הודיעה איראן על יכולתה בהעשרת אורניום והדרישה מהקהילייה הבינלאומית להכיר בה כמעצמה בעלת יכולת גרעינית, מראים כי המשטר באיראן נתון בלחץ של זמן וכי המשטר רוצה לקבע בתודעה הכלל-עולמית שלאיראן יש כעת מעמד בינלאומי הראוי להתחשב בו. כחלק משלים לתמונה הכוללת שאיראן ציירה לעצמה, היא הצהירה על אלפי מתאבדים העומדים לרשותה וכי הם יופעלו נגד מטרות מערביות במידה ואיראן תותקף. בנקודה זו, איראן נגעה בעצב-החשוף של המערב, דהיינו איראן מבינה היטב את האפקט הפסיכולוגי של ההצהרה הזו, ודרכה איראן רוצה לשתק את היכולת האופרטיבית של המערב כלפיה עד היא תשלים את תוכניותיה הגרעיניות. סביר להניח שאיראן ידעה היטב כי הצהרותיה של אלפי המתאבדים העומדים לרשותה, יתפסו כותרות בכל רחבי-העולם ובכך הם ישיגו את האפקט הרצוי מבחינתם. במילים אחרות, הפחדה של דעת-הקהל העולמית כגורם שיבלום את התוכניות האופרטיביות של המערב כלפי איראן. איראן לא לקחה בחשבון שהצהרות כאלה דווקא ידרבנו את העולם לראות בה גורם מסוכן יותר שיש לפעול נגדו בנחישות רבה יותר.
הגישה האיראנית כלפי ישראל היא תעמולתית בעיקרה שנועדה לכאורה להצדיק את מאמציה של איראן להשיג יכולת גרעינית. מבחינה זו, ישראל מהווה מטרה קלה ונוחה, שכן, איראן פועלת על קרקע אידיאולוגית-אסלאמית נוחה שנוצרה במשך שנים רבות. השימוש התקוף בישראל כגורם מדרבן, מפגין בעליל את חולשתו של המשטר באיראן הן דתית, הן תרבותית והן אידיאולוגית, דהיינו גם המשטר עצמו יודע היטב שהוא אינו משמש מרכז להשראה פוליטית ואידיאולוגית לכלל המוסלמים, אלא רק לכמה קבוצות שוליות במזרח-התיכון שיש להן אג'נדה פשיסטית כדי להצדיק את קיומן. הסכנה היא שאידיאולוגיה רדיקלית מדרבנת את האנשים למעשים רדיקליים כמתחייב מההצהרות האלה.
אך ראוי לציין שגם עבד אל-נאצר השתמש בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת במותג "ישראל" כדי להכפיף את מדינות-ערב לאידיאולוגיה הנאצריסטית. במידה מסוימת איראן של היום היא מצרים של אז עם אותן הצהרות על חיסול והשמדה של ישראל. התוצאה למאמציה של איראן כיום בנוגע לישראל אולי תידמה למאמציה של מצרים אז, שכן באיראן, כרגע, אין שום דבר חדש שישראל לבדה אינה יכולה להתמודד עמו. דוברים ערבים רמזו לאיראן שכל טיל שנורה לכיוון ישראל עובר מעל שטחים ערביים - זהו נתון הראוי להתייחסות רצינית מצד האיראנים ברטוריקה המתלהמת שלהם שמטרתה לשלהב את דעת-הקהל המוסלמית. המשמעות היא, שבנתיב הנוכחי של איראן לחיזוק הדימוי העצמי שלה כמדינה שיעית השואפת להטיל את מרותה על כלל המוסלמים באזור, מי שעלול לשלם את המחיר הכבד הן מדינות-ערב ולא ישראל. אך כידוע למציאות יש דינמיקה משלה והיא מתפתחת אחרת ממה שמצפים, אולם סביר להניח כי המשטר באיראן יתחלף, אם בלחץ פנימי ואם בלחץ חיצוני, עוד לפני שלאיראן תהיה יכולת גרעינית בעלת-משקל אם היא לא תגיע לפשרה שתניח את דעתן של מדינות המערב.
----
המאמר פורסם גם ב-OMEDIA וב-The Mideast Forum
ד"ר יוחאי סלע מתמחה בחברה, פוליטיקה ותקשורת במזרח-התיכון.
