קו הזמן האבוד
אחד מהנושאים והנותנים המוכשרים ביותר בארה"ב של המאה הקודמת. הארב כהן, מתאר את הארוע הבא לו היה שותף, באשר לקו הזמן כמשל.
חברה מסחרית, מהגדולות ביותר בארה"ב חפצה בעסקת ענק עם קונגלומרט יפאני. לצורך המשא ומתן הסופי הוקצו שלשה ימים ומשלחת יפאנית הוזמנה לשם כך לאמריקה.
ביום הראשון של פתיחת המשא ומתן עלה הנציג הבכיר האמריקאי על הדוכן ובידו מצגת מושקעת להלל. במשך היומיים הבאים לא חדלו הנציגים האמריקאים להציג טיעוניהם במצגות וגרפים צבעונים בעוד הנציגים היפאנים מקשיבים בקשב ובנימוס רב, מנענעים בראשיהם בהסכמה.
היגיע היום השלישי, נותרו עוד מספר שעות לסיום המשא ומתן ולשוב היפאנים חזרה לארצם. הנציג האמריקאי כולו מלא גאווה על הצגת הדברים המלומדה והמקיפה על ידו ועל ידי אנשיו, פנה לראש הצוות היפאני בשאלה "נו, מה דעתך על המצגת שלנו?". ענה לו היפאני (באנגלית רהוטה), "סליחה, אבל לא הבנו ולו מלה אחת מדבריך".
כיצד אתם חושבים הסתיים המשא ומתן? האמריקאים קיבלו אחת לאחת את כל דרישות היפאנים באשר לא נותר בידם זמן להתדיין על התנאים. הערת אגב, כמובן שנישלחו יפאנים דוברי אנגלית אך היפאנים לא "טרחו" לידע את עמיתיהם האמריקאים בכך.
זהו המשל (מקרה אמיתי), הנמשל הוא נושא עיסקת שליט. הפניקה, הגובלת בהיסטריה ואובדן עשתונות של כל העוסקים והמגוייסים מרצון או מטעם לשחרור גלעד שליט כבר מזמן חצתה את גבול הסביר והנאות. מה עוד שמתרבים הסימנים כי פעולות "ההצלה" למען גלעד שליט יקשיחו עמדת החמאס, ישאירו אותו עוד זמן נוסף בשבי ויסבכו תנאי שיחרורו. וכי מה, האם ממשלת נתניהו הבאה עלינו לטובה תיפעל בפחות נחישות ממשלת קדימה להשבת גלעד? מהיכן היגיעה האווילות המשרישה הזו להאמין כי יהיה לשרים החדשים איכפת פחות מהקיימים? מהיכן מופרחות הסיסמאות הנבובות בדבר לחץ זמן, חלון הזדמנויות ועוד שאר ירקות, לפי איזה בסיס?
אכן, ממשלתו של אולמרט ובפרט מפלגות קדימה והעבודה אחראיות להשבת גלעד שליט במובן הצר של הנושא. אך יתרה מכך, עם ישראל חב שיחרורו של גלעד לעצמו ולמשפחתו. אך האם בכך פסו כל החובות? ומה באשר לחטוף/ים הבא/ים אשר לבטח יעלם/ו בינות לסמטאות עזה עקב התנהלות הממשלה בכל פרשות שיחרור השבויים ופרשת שליט בפרט? ומה באשר למאות הנירצחים אשר לבטח יאספו אל עולמם שלא כדרך הטבע (ואפשר שכן, במקומותינו), עקב שיחרור מרצחים מדופלמים שכאלו תמורת גלעד? מה באשר לרוח הגבית להרג אזרחים ישראלים שמחבלים מקבלים עקב "עסקות" שחרור שבויים כגון דא? ומה באשר למוטיבצית חיילינו לסכן את חייהם בסימטאות ערי הגדה ביודעם כי פועלם זה הינו לשוא וכי הנילכדים בטרור ישוחררו מיד לאחר מכן בעיסקת השבויים הבאה?
דומה וכולנו משלמים מס שפתים לנושא השיחרור ונאלמים דום באשר לתוצאות האיומות, הוודאיות שילוו את השיחרור, זה וקודמיו. אכן כולנו רוצים בהשבתו של שליט אך האם כולנו מבינים לאשורו במה הדברים אמורים?
מהו דינו של משחרר שבויים למרות אזהרות שכנגד והתגשמות אותן אזהרות? האם נופל הדבר מוסרית במסגרת טעות בשיקול? זו בלבד? טעות בשיקול? בעוד דם הנרצחים בידי מרצחי החמאס המשוחררים זועק לשמים? אדרבה ואדרבה, ישלמו משחררי מרצחים על שגיאותיהם באופן מנדטורי בכך שיתפטרו מתפקידהם לאלתר ויפצו את מישפחות הנירצחים בינינו מכיסם. אדרבה, יוכיחו כי עשו כל שלאל ידם, ניסו את כל החלופות האפשריות לישב הענין תוך ראיה לאומית רחבה ומשלא עשו כן שישלמו.
יש לחדול מקלות הראש הזו המביאה אווילים בינינו להפיץ את מנטרות "בכל מחיר" תמורת הבאת שליט הביתה. איזה כל מחיר? נחזיר את תל-אביב, נחזיר את ירושלים? נישלח תמורתו גדוד חיילים לשבי? נישמע אידיוטי נכון? אך כך בדיוק נישמעת המנטרה המטופשת "בכל מחיר".
מהו דינם של חלושי הדעת, המדשדשים הסידרתיים אשר גמזו את סיכויינו ליישוב הבעיה בגבולנו הצפוני עם החיזבאללה משך מלחמת לבנון השניה. ומהו דינם של אותם דשדשנים חלושי דעת והגיון אשר גמזו סיכויינו לישב את בעייתנו עם החמאס ואף כבונוס להשיב את גלעד שליט במהרה. מהו דינם, מי יבוא עימם חשבון, מיהם אלו אשר הרימו ידם והעניקו 27 מנדטים לחבורה הקלוקלת הזו אשר הביאה על ראשינו את גרוש גוש קטיף, שלטון החמאס ושני אסונות צבאיים חמורים משך שלש שנים בלבד? האם לסדום היינו, לעמורה דמינו?
אנו איננו שולחים את בנינו למחנה נופש צה"לי, אנו שולחים אותם להגן על כולנו, הפרטים המרכיבים את מדינת הלאום היהודית. השרות בצה"ל אינו שרות בחברת ביטוח, זהו שרות העלול להגמר במוות ובאם איננו מבינים, מפנימים ומקבלים נושא זה לאשורו, איננו ראוים למדינה. להוותנו, עלינו למות בעד ארצנו לפני שנוכל לחיות בעדה. לא קיים תנאי שהוא בעולם המבטיח את חזרתם של הבנים בשלום. התיחסותנו חייבת להיות הפוכה דהיינו, הבנים אפשר ולא יחזרו משרותם הצבאי, זו המציאות ואין בילתה באזורנו. ובאם קרה הארוע המשמח והכה מאושר כי אכן חזרו בנינו בשלום, אזי אז היתה לנו אורה ושימחה להורים ולכל עם ישראל עמם.
משפחת חייל חטוף אשר לא תעשה כל שלאל ידה להחזירו הביתה תחטא להוויתה כהורים לבן. כך עליה לנהוג, כך ראוי ונאות. מאידך, קיים ציבור עצום אשר שלומו חשוב לכולנו באותה המידה.
אמת, קשה עלינו הגישה כי ציבור ללא פנים ושם, ללא "הורים" הנאבקים עבורו חייב בדאגתנו לשלומו בדיוק באותה המידה. אך דווקא משום כך, דווקא משום שהציבור, העם, הינו אנונימי, בחרנו בכנסת ובממשלה, אלו "הורינו", אשר תפקידם יהיה לדאוג בעבור כולנו. כפי שיחטאו הורי גלעד לבנם באם לא יעשו מיטבם לשיחרורו, כך תחטא ממשלת ישראל לעם עליה הינה מופקדת בכך שתביא עליו את היגון והדאבה הבאים עקב שיחרור מאות ואלפי רוצחים לחופש לרצוח שוב.
הדילמה שלפנינו מעמיקה מאחר והממשלה הממונה חייבת בהחזרתו של גילעד מפאת היותו שלוחה ומכאן אנו מגיעים לדילמת "איזון הזהב". מי קודם למי הפרט שנישלח על ידי העם באמצעות ממשלתו להלחם עבורו או כלל הפרטים אשר שלומם יפגע במדה וישראל תיכנע באורח מוחלט לדרישות החמאס? הרי כאן לפנינו משפט שלמה לאשורו, כולם לכאורה צודקים ומכאן הטרגדיה שלפנינו.
האם כך הדברים אמורים להתנהל? האם אפסו החלופות האחרות לשיחרור גלעד בלא שביטחון הפרטים במדינה יינזק או למצער יצומצם הנזק למידה ניסבלת? האם אכן ניסינו כל או מירב האמצעים אשר בידינו על מנת להביאו הביתה? ובכן זו הינה שאלה רטורית, כמובן שלא פעלנו נכון, כמובן של פעלנו בהתאם לחלופות שבידנו. מאמר זה לא יפרט את החלופות התקפות, אלו כבר הוצגו במאות מאמרי דעה של מומחים לנושא.
נישאלת השאלה, האם חלקים בנו אינם משמשים כ"אידיוטים מועילים" בידי כוחות גדולים וחזקים מעמנו המשתמשים בריגשותינו והשתתפותינו "היהודית" בצער המשפחה, על מנת להובילנו בנתיב אשר אין בינו לבין החזרת גלעד שליט ולו דבר?
בדרך להקמת "שתי מדינות לשני עמים" דהיינו, מדינה מס' 23 ומדינה מס' 24 , מדינה פלשתינית ולצידה עוד מדינה פלשתינית בהתהוות, עומדת אחדות העם בישראל ודבקותו במורשתו היהודית. רק אנו במו עוצם ידינו, בליכודנו כבנים לעם היהודי, באמונתנו בנצח ישראל ובחזון נביאיו, עומדים בפרץ כנגד אותם העמלים יומם וליל לפוררנו מבפנים, להביאנו למחשבה המופרכת בעליל כי הפרט עולה על הכלל בכל מובן שהוא וכי לא קיים איזון בין צרכי הפרט לכלל אלא צרכיו של היחיד עולים ותמיד עדיפים על הכלל.
זהו כמובן מרשם בדוק לפוררנו כאומה וזאת על מנת להקים בסופו של יום על חורבות מדינת ישראל את מדינת כל אזרחיה הפלסתינית-איסלמיסטית.
גם אלו העמלים להרחיקנו ממקורותינו היהודים יודעים מדוע. היותנו יהודים הוא הדבק המלכד אותנו ומעצים את כח עמידתנו. במקומותינו פועלות מאות עמותות ממומנות שוטמי ישראל ממדינות הים אשר כל מטרתן היא הסבתנו מהאמונה בהיותנו יהודים לכיווני כתות ועבודות זרות, ניו איג', אמונות הינדיות, סיינטולוגיה, יהודים-נוצרים (איזה מין חיה זו בכלל) ואחרים.
במאמציהם אלו מצאו שוטמי ישראל משתפי הפעולה מבפנים, יהודים-ישראלים ילודי ישראל, הפועלים אם ביודעין או שאינו כך להחריבו מבפנים. מאות ואלפי העמותות הפועלות בישראל על עשרות אלפי פעיליהן הנישכרים מהן, בברכת ומימון אירגוני שיטנה אמריקאים ואירופאים, הם אשר כל מטרתם היא לפורר את חברתנו מבפנים והללו הם ההוכחה לכך.
אנו משולים כצנינים בעיני חלקים בממסד האמריקאי כמו גם האירופי הרואים בנו פגע רע בדרכם לחיבוק "הוואלס הבאשירי" עם העולם הערבי ואוצרות ניפטו. שלא להזכיר כמובן את העולם האיסלמי החותר בריש גלי להשמידנו. אלו הבינו כי הדרך להורסנו עוברת דרך הרס חברתנו. דרכם צלחה בקירוב. השסעים הקשים בעם עקב הסכם אוסלו וגרוש גוש קטיף וצפון השומרון כמעט היכריעונו על ברכינו. בקעים אלו ניגרמו עקב שיתוף פעולה וכניעת "מנהיגינו" לגורמי חוץ הפועלים ממניעים אנטי ישראלים כמו גם אנטישמים. קביעה זו ניתנת להסבר וברורה לכל הצופה לנוכח שינויי הכיוון הפוליטי של אריאל שרון ואהוד אולמרט וכעת זו המריונטה ליבני, הרחוקים לכאורה מכל הגיון סביר והפועלים בבירור כנגד האינטרסים הקיומיים של עם ישראל. גם פרשת גילעד שליט והשימוש הציני "באידיוטים המועילים" בענינו ניסמכת על הרצון הבוער לפורר את החברה בישראל בכך שיושם הפרט שלא באורח מידתי מעל צרכי הלאום וכלל הפרטים בו.
עלינו כולנו להרגע, להנמיך ציפיות, להניח למנהלי המשא ומתן לפעול ללא לחץ וללא שעוני סטופר. אכן גלעד אפשר שיאנק עוד זמן מה בכלאו-שיביו אך באם חפצים אנו באיזון נאות בין צרכי הפרט לכלל במדינתנו ובנוסף כבונוס לקבל את גלעד שליט בריא ושלם ואף מוקדם יותר לביתו ולהוריו, עלינו לפעול בשום שכל ובסבלנות. עד עתה אנו, הציבור הרעשני המוסת בידי עיתונות המופעלת בחלקה על ידי תרומות שוטמי ישראל, חייבים להרגיע.
עלינו (היה) להכניס את אויבינו ללחץ במקום לשחק משחק זה לידיהם (ואכן, אנו משחקים לידיהם באופן נילעג ומבזה). לדוגמא (רק לדוגמא) תכריז ישראל כי כל יום ביומו שבו לא יוחזר גלעד שליט תחסל ישראל, ואכן יחוסל, מחבל חמאס או ממנהיגי האירגון (כמובן שניתן לצבור כמה במחי אחד). ובאם לא יסתיע, יעלה התעריף לשנים ביום.... לזה ייקרא לחץ....באם כבר מדברים על "מחיר".
ניראה כי לא יסתיע בידנו הפעם ללא שיחרור מחבלים רבים. באשר טעינו, טעינו, את הנעשה אין להשיב וכל שנותר הוא למזער נזקים. אך משיחזור גלעד הביתה, ראוי כי נערוך בחינה מדוקדקת ומעמיקה באורחות התנהלותנו בכל האמור בסוגית השבויים ואסירי החמאס. יש לקבוע בחוק קווים אדומים, תנאי סף ותנאים בל יעברו אשר ידריכו את מנהלי המשא ומתן בארועים הבאים, ואלו בוא יבואו, עיסקות השבויים האחרונות אינן מותירות צל של ספק כי הסכר ניפרץ וחיילים נוספים ילקחו בשבי וישראלים נוספים יפלו חלל מפעולות מרצחים-טורפים ששולחו לחופשי.
עלינו להכריז על תנאי הסף, אשר עוגנו בחקיקת הכנסת לעיסקות השבויים הבאות, קבל עם וחמאס, כלאמר אלו מהתנאים שניתן ורצוי לפרסמם. ובאשר נעמוד למבחן נוסף עלינו לעמוד מאחורי כללי הכנסת הללו כלשונם ודיקדוקם.
גם תנאי כליאתם של אסירי החמאס חייבים בעיון מחדש. ישראל חייבת לספק לאסירים את מינימום תנאי הכליאה בהתאם לאמנת ג'נ'בה, אך לא טלוויזיה, סלולר, מזון עשיר ומפנק, ארועי תרבות ועוד ועוד שאיננו נידרשים כלל וכלל לספקם לפי אמנות בינלאומיות. ודאי וודאי כי באם מוחזק שבוי ישראלי בידי החמאס בתנאי צינוק ובידוד, יש להחיל זאת על אסירי החמאס וזאת עד לשובו של בננו. לא כנקמנות אלא כאמצעי נוסף ללחץ על האויב לשחררו דרך משפחותיהם הם. כנאמר, "מכל מלמדי הישכלתי".
