סימן לזמנים-תגובה לאלאן בלום.
קריאה מעמיקה במאמרו של אלאן בלום : "מוסיקה" מתוך "דלדולה של הרוח באמריקה" , גרמה לי להרגיש הרגשה של חוסר נוחות ולהביט במבט ביקורתי שנע בין הסכמה מוחלטת לכמעט ביטול מתוך גיחוך. מי שיקרא במאמריו של פרויד מתחילת המאה ודאי ירגיש הרגשה דומה, הנובעת מהשקפה מודרנית על נשואי מחקר מהפכניים בזמן עשייתם, וחברות ביולוגית כרונולוגית בינות הקבוצה הנחקרת ,(מה שגורם לרגשי התגוננות ברמה זו או אחרת), והידע הבסיסי המתווסף לכל דור.
אלאן בלום מחשיב את המוסיקה כגורם משמעותי ביותר בחיי הצעירים, עד כדי כך שהוא מגדיר זאת כ"התמכרות", או "משהו דתי" כפי שהרגיש חלק מהקהל כלפי אופרות של ואגנר. בלום כלל לא מתייחס לאפשרות שהצעירים שומעים מוסיקה סתם לשם ההנאה או אפילו כדי להרחיב אופקיהם ע"י הטקסטים או ע"י כל אתגר אינטלקטואלי שמוסיקת פופ יכולה להעמיד בפניהם.
על אף מה שנאמר פעמים רבות בקשר לחשיבות הנחותה לעתים של הטקסט במוסיקת הרוק, אין ספק שכמה מענקי הרוק(לראייה ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס,דייויד באווי,סיד וישס, ג'ון לנון בשנות ה70 'ה ,טרייסי צ'פמן, אלביס קוסטלו ופרינס,ברוס ספרינגסטין,מארק קנופלר,בונו בשנות ה80', נירוואנה, פרל ג'אם,אלאניס מוריסט, אר.אי.אם ומאט ג'ונסון בשנות ה90' ומדובר באמני רוק בלבד),החשיבו את הצד הטקסטואלי במידה לא פחותה ביצירתם מהצד המוסיקלי, והטקסטים אותם כתבו לרוב בעצמם, הפכו תדירות להמנוני צעירים ברחבי העולם. גדי טאוב מציין כי ברוק "יש משהו שמזמין שפה מדוברת" ואכן כל האמנים המצויינים לעיל השתמשו/משתמשים תדירות באלמנטים של שפה חיה וסלנגית המקלים את ההבנה של המסר ומקרבים ,כפועל יוצא,את הקהל הצעיר.
בלום מציג גישה פרנואידית במקצת, באשר לרגשות מאגיים שחשים בני הנוער כלפי מוסיקת הרוק. הוא מקביל אותה לישות ממכרת ומסוכנת שענייניה המרכזיים הם מין, שנאה ואחוות אחים מזויפת. אומנם ע"פ אסכולת פרנקפורט הגורסת כי אמנות שווה למפלט, סביר להניח שהצעירים ירצו למצוא מפלט באומנות הפונה לרגשות ודחפים בסיסיים כאלו, אך אני מתנגד לחלוטין לגישה הכמעט ימי ביינימית זו של בלום שכמעט מתעלם מהעולם המצעיר שסביבו בסוף שנות השמונים.
אסכולת פרנקפורט שמקורה בשלהי שנות העשרים של המאה הקודמת קמה ליצור ביקורת חברתית נכונה שתהא אפשרית לאחר מיזוג דיסציפלינות בין פסיכולוגיה,סוציולוגיה,אמנות,ספרות וכלכלה. מיזוג זה אינו יכול להתקיים ברמה הביקורתית אקדמית בלבד כפי שבלום מצטייר כנוהג, אלא חייב להגשים עצמו גם ברמת התודעה החברתית והמוסרית על מנת שחוקרים כגון בלום לא ייסחפו לכיוון האורתודוכסיות שהיא אנטי מחקרית מעצם מהותה, והמוסרניות.
עוד טענו באסכולת פרנקפורט כי רגע ההשתחררות וההתעלות של אושר ייחודי (שתרבות הרוק מבטיחה ומקיימת לחובביה) הוא רציונליזם עיוור,הווה אומר הגיון פשוט וחסר פניות בקשר לטוב אמיתי ומורגש ללא עכבות חברתיות או מוסרניות. אותו רציונליזם יכול להחוות על ידי כל אוהב אומנות באשר הוא.
בלום טוען, ובצדק, כי הרוק נותן לילדים כל דבר שהורים תמיד נהגו לומר להם שהוא נשגב מבינתם ומיכולתם כילדים ,אך בימינו , אין ספק שהרוק הוא אינו הגוף המדיומי היחיד שמתפקד כפונקציה כזו (ראה ערך מחשבים, עיתונות, טלוויזיה וכמובן זרמים מוסיקלים פופולרים שונים),ואי אפשר להתעלם ,כמו כן, מהתרומה החיובית והמעשירה של מוסיקה וטקסטים על נוער בעידן המיכון ופיחות ערך המלה - הכתובה, המולחנת והמושרת.
גדי טאוב מביא מדבריו של ג'יימסון:
"התחושה הפוסטמודרנית כהלם. ההלם הוא כפול:מצד אחד הלם של שפע שמעבר לנקודת הרוויה(שפע באינפורמציה,במוצרי צריכה,באפשרויות), ומצד שני הלם הווה- הווה שהוא כאילו תלוש ממהלך הזמן".
מגמה זו של מיחשוב העולם פוגעת ביכולתו הבסיסית של בן הנוער לתקשר ולספוג או להביע רגשות: מי שיערוך מחקר בקרב בני הנוער כיום יימצא שמוסיקת הרוק איבדה מזמן את הבכורה בפופולריות בקרבם. את מקומה תפסו הראפ, הדאנס, הטראנס ,האמביינט, הרוק כבד-מטאל או טראש וההיפ הופ. בעידן המדיומי של סוף המאה ה20' גם מוסיקת הרוק בדומה לטענתו של בלום כלפי המוסיקה הקלאסית נכחדת. הסיבות רבות וביניהן: דימוי ישן ומבוגר של הרוק, אי מעבר לא מובן בטלוויזיה של כוכבי רוק רבים, ומיעוט כוכבי רוק צעירים וכאריזמטיים. יוצאי דופן בשנה האחרונה (96') היו להקת "אואזיס" ואלאניס מוריסט שהבינו את משמעות השיווק האישי בעולם של ימינו ו"עברו מסך" לצופה הצעיר.
מגמה נוספת ששורשה במוסיקת הרוקנרול ,עם "עינטוזיו" של אלביס פרסלי, דרך דו מיניותו של מיק ג'אגר כדברי בלום, כוכבות פופ עתירות חזה וכלה בסרטוני וידאו עכשוויים מלאי דימויים מיניים, היא מתן במה להצגת וסיפוק המאוויים המיניים הכמוסים של בני הנוער הצעירים: "משיכה ברברית לתשוקה המינית הלא מפותחת והגולמית" מטופחת לדברי בלום דרך מוסיקת הרוק שמטפחת לעצמה מראשיתה את תפקיד מייצג הדור הצעיר.
בלום טוען כי "מוסיקת הרוק הורסת דמיון צעירים ומקשה להתלהב מהאומנות".
כל אדם צעיר שגדל על מוסיקת הרוק, יתנגד בתוקף לטענה זו.
ריבוי היוצרים בשלושים השנה האחרונות ברוק, העיסוק הקבוצתי בהכנת שיר או אלבום, ואיכויות גבוהות בזרם זה המתבטאות כשכלול רמת הסאונד עד אין הכר, אקלקטיות מוסיקלית נפוצה, וטיפוח וירטואוזיות אינסטרומנטלית, יחד עם רמת מורכבות מוסיקלית שלעתים מגיעה לדרגות גבוהות מאד, מובילות לכיוון מחשבתי אחר שמאפשר לצעירים להתלהב מאמנות הרוק- שע"פ הדגם של אפלטון נמדדת במבע שלה, שכולל שירה, מוסיקה, מסרים חברתיים ופוליטיים וממלאת פונקציה תרבותית מדרגה ראשונה.
אמנם,המסרים החברתיים מאז כשלון המרד הרומנטי של עידן וייטנאם הם חלביים משהו ככל הנוגע לרעיונות אוניברסלים פוליטיים אך נושאים הקשורים לאיכות החיים,של הכלל והפרט גם יחד,רגשית ומנטלית,מועלים תדירות בפריזמות שונות,בעיקר דרך הרוק עד ימינו אלה.
לסיום, נדמה לי כי בלום לא היה מסכים להגדרת הנאורות, נדמה לי כי כלל לא היה מסכים לטיעון בעד חקר הרוק כי כל טיעון שווה טיעון. גישתו לצעירים לטעמי, היא אפוטרופסית ומתנשאת, יחסית לשנות ה90' המאוחרות, היא גם מנותקת למדי. דומה, כי בלום יזדהה עם שני רעיונות ששורשם ב"אסכולת פרנקפורט" האוונאגרדיסטית והנון קונפורמיסטית ומזוהים עם הרברט מרקוזה:
1. האמנות (הרוק) לדידו, עבור הצעירים היא אכן מפלט.
2. מצבי האמנות (הרוק) מבחינתו היא טשטוש המציאות ונובעים מהגיון נפרד, שאינו מבין או מכבד.
למרות דעת חוקרים כמו בלום, אני סבור שהמוסיקה העכשווית (לא רוק בימים אלו, לצערי) היא פונקציה תרבותית מדרגה ראשונה, כל עוד האוכלוסייה בהמוניה מקבלת אותה ככזו. מוסיקת הרוק, למרות הכל, במשך קרוב לשלושים שנה, על מעלותיה ומגרעותיה היא אחד מהדברים המשמעותיים בחברה המערבית המודרנית, ובאשר לרוק הישראלי, כפי שמציין גדי טאוב בהקשר למגמה אותה הוביל גל אוחובסקי, לשעבר עורך מוסף "תרבות מעריב", תפיסתו כסוג של מרד נעורים פוגעת בו ולא הכל צריך להיות "מחאה" -אפשר פשוט לעשות רוק טוב על כל הכרוך בכך וכך לתרום את חלקו לדיון אליו גורר בלום.
קריאה מעמיקה במאמרו של אלאן בלום : "מוסיקה" מתוך "דלדולה של הרוח באמריקה" , גרמה לי להרגיש הרגשה של חוסר נוחות ולהביט במבט ביקורתי שנע בין הסכמה מוחלטת לכמעט ביטול מתוך גיחוך. מי שיקרא במאמריו של פרויד מתחילת המאה ודאי ירגיש הרגשה דומה, הנובעת מהשקפה מודרנית על נשואי מחקר מהפכניים בזמן עשייתם, וחברות ביולוגית כרונולוגית בינות הקבוצה הנחקרת ,(מה שגורם לרגשי התגוננות ברמה זו או אחרת), והידע הבסיסי המתווסף לכל דור.
אלאן בלום מחשיב את המוסיקה כגורם משמעותי ביותר בחיי הצעירים, עד כדי כך שהוא מגדיר זאת כ"התמכרות", או "משהו דתי" כפי שהרגיש חלק מהקהל כלפי אופרות של ואגנר. בלום כלל לא מתייחס לאפשרות שהצעירים שומעים מוסיקה סתם לשם ההנאה או אפילו כדי להרחיב אופקיהם ע"י הטקסטים או ע"י כל אתגר אינטלקטואלי שמוסיקת פופ יכולה להעמיד בפניהם.
על אף מה שנאמר פעמים רבות בקשר לחשיבות הנחותה לעתים של הטקסט במוסיקת הרוק, אין ספק שכמה מענקי הרוק(לראייה ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס,דייויד באווי,סיד וישס, ג'ון לנון בשנות ה70 'ה ,טרייסי צ'פמן, אלביס קוסטלו ופרינס,ברוס ספרינגסטין,מארק קנופלר,בונו בשנות ה80', נירוואנה, פרל ג'אם,אלאניס מוריסט, אר.אי.אם ומאט ג'ונסון בשנות ה90' ומדובר באמני רוק בלבד),החשיבו את הצד הטקסטואלי במידה לא פחותה ביצירתם מהצד המוסיקלי, והטקסטים אותם כתבו לרוב בעצמם, הפכו תדירות להמנוני צעירים ברחבי העולם. גדי טאוב מציין כי ברוק "יש משהו שמזמין שפה מדוברת" ואכן כל האמנים המצויינים לעיל השתמשו/משתמשים תדירות באלמנטים של שפה חיה וסלנגית המקלים את ההבנה של המסר ומקרבים ,כפועל יוצא,את הקהל הצעיר.
בלום מציג גישה פרנואידית במקצת, באשר לרגשות מאגיים שחשים בני הנוער כלפי מוסיקת הרוק. הוא מקביל אותה לישות ממכרת ומסוכנת שענייניה המרכזיים הם מין, שנאה ואחוות אחים מזויפת. אומנם ע"פ אסכולת פרנקפורט הגורסת כי אמנות שווה למפלט, סביר להניח שהצעירים ירצו למצוא מפלט באומנות הפונה לרגשות ודחפים בסיסיים כאלו, אך אני מתנגד לחלוטין לגישה הכמעט ימי ביינימית זו של בלום שכמעט מתעלם מהעולם המצעיר שסביבו בסוף שנות השמונים.
אסכולת פרנקפורט שמקורה בשלהי שנות העשרים של המאה הקודמת קמה ליצור ביקורת חברתית נכונה שתהא אפשרית לאחר מיזוג דיסציפלינות בין פסיכולוגיה,סוציולוגיה,אמנות,ספרות וכלכלה. מיזוג זה אינו יכול להתקיים ברמה הביקורתית אקדמית בלבד כפי שבלום מצטייר כנוהג, אלא חייב להגשים עצמו גם ברמת התודעה החברתית והמוסרית על מנת שחוקרים כגון בלום לא ייסחפו לכיוון האורתודוכסיות שהיא אנטי מחקרית מעצם מהותה, והמוסרניות.
עוד טענו באסכולת פרנקפורט כי רגע ההשתחררות וההתעלות של אושר ייחודי (שתרבות הרוק מבטיחה ומקיימת לחובביה) הוא רציונליזם עיוור,הווה אומר הגיון פשוט וחסר פניות בקשר לטוב אמיתי ומורגש ללא עכבות חברתיות או מוסרניות. אותו רציונליזם יכול להחוות על ידי כל אוהב אומנות באשר הוא.
בלום טוען, ובצדק, כי הרוק נותן לילדים כל דבר שהורים תמיד נהגו לומר להם שהוא נשגב מבינתם ומיכולתם כילדים ,אך בימינו , אין ספק שהרוק הוא אינו הגוף המדיומי היחיד שמתפקד כפונקציה כזו (ראה ערך מחשבים, עיתונות, טלוויזיה וכמובן זרמים מוסיקלים פופולרים שונים),ואי אפשר להתעלם ,כמו כן, מהתרומה החיובית והמעשירה של מוסיקה וטקסטים על נוער בעידן המיכון ופיחות ערך המלה - הכתובה, המולחנת והמושרת.
גדי טאוב מביא מדבריו של ג'יימסון:
"התחושה הפוסטמודרנית כהלם. ההלם הוא כפול:מצד אחד הלם של שפע שמעבר לנקודת הרוויה(שפע באינפורמציה,במוצרי צריכה,באפשרויות), ומצד שני הלם הווה- הווה שהוא כאילו תלוש ממהלך הזמן".
מגמה זו של מיחשוב העולם פוגעת ביכולתו הבסיסית של בן הנוער לתקשר ולספוג או להביע רגשות: מי שיערוך מחקר בקרב בני הנוער כיום יימצא שמוסיקת הרוק איבדה מזמן את הבכורה בפופולריות בקרבם. את מקומה תפסו הראפ, הדאנס, הטראנס ,האמביינט, הרוק כבד-מטאל או טראש וההיפ הופ. בעידן המדיומי של סוף המאה ה20' גם מוסיקת הרוק בדומה לטענתו של בלום כלפי המוסיקה הקלאסית נכחדת. הסיבות רבות וביניהן: דימוי ישן ומבוגר של הרוק, אי מעבר לא מובן בטלוויזיה של כוכבי רוק רבים, ומיעוט כוכבי רוק צעירים וכאריזמטיים. יוצאי דופן בשנה האחרונה (96') היו להקת "אואזיס" ואלאניס מוריסט שהבינו את משמעות השיווק האישי בעולם של ימינו ו"עברו מסך" לצופה הצעיר.
מגמה נוספת ששורשה במוסיקת הרוקנרול ,עם "עינטוזיו" של אלביס פרסלי, דרך דו מיניותו של מיק ג'אגר כדברי בלום, כוכבות פופ עתירות חזה וכלה בסרטוני וידאו עכשוויים מלאי דימויים מיניים, היא מתן במה להצגת וסיפוק המאוויים המיניים הכמוסים של בני הנוער הצעירים: "משיכה ברברית לתשוקה המינית הלא מפותחת והגולמית" מטופחת לדברי בלום דרך מוסיקת הרוק שמטפחת לעצמה מראשיתה את תפקיד מייצג הדור הצעיר.
בלום טוען כי "מוסיקת הרוק הורסת דמיון צעירים ומקשה להתלהב מהאומנות".
כל אדם צעיר שגדל על מוסיקת הרוק, יתנגד בתוקף לטענה זו.
ריבוי היוצרים בשלושים השנה האחרונות ברוק, העיסוק הקבוצתי בהכנת שיר או אלבום, ואיכויות גבוהות בזרם זה המתבטאות כשכלול רמת הסאונד עד אין הכר, אקלקטיות מוסיקלית נפוצה, וטיפוח וירטואוזיות אינסטרומנטלית, יחד עם רמת מורכבות מוסיקלית שלעתים מגיעה לדרגות גבוהות מאד, מובילות לכיוון מחשבתי אחר שמאפשר לצעירים להתלהב מאמנות הרוק- שע"פ הדגם של אפלטון נמדדת במבע שלה, שכולל שירה, מוסיקה, מסרים חברתיים ופוליטיים וממלאת פונקציה תרבותית מדרגה ראשונה.
אמנם,המסרים החברתיים מאז כשלון המרד הרומנטי של עידן וייטנאם הם חלביים משהו ככל הנוגע לרעיונות אוניברסלים פוליטיים אך נושאים הקשורים לאיכות החיים,של הכלל והפרט גם יחד,רגשית ומנטלית,מועלים תדירות בפריזמות שונות,בעיקר דרך הרוק עד ימינו אלה.
לסיום, נדמה לי כי בלום לא היה מסכים להגדרת הנאורות, נדמה לי כי כלל לא היה מסכים לטיעון בעד חקר הרוק כי כל טיעון שווה טיעון. גישתו לצעירים לטעמי, היא אפוטרופסית ומתנשאת, יחסית לשנות ה90' המאוחרות, היא גם מנותקת למדי. דומה, כי בלום יזדהה עם שני רעיונות ששורשם ב"אסכולת פרנקפורט" האוונאגרדיסטית והנון קונפורמיסטית ומזוהים עם הרברט מרקוזה:
1. האמנות (הרוק) לדידו, עבור הצעירים היא אכן מפלט.
2. מצבי האמנות (הרוק) מבחינתו היא טשטוש המציאות ונובעים מהגיון נפרד, שאינו מבין או מכבד.
למרות דעת חוקרים כמו בלום, אני סבור שהמוסיקה העכשווית (לא רוק בימים אלו, לצערי) היא פונקציה תרבותית מדרגה ראשונה, כל עוד האוכלוסייה בהמוניה מקבלת אותה ככזו. מוסיקת הרוק, למרות הכל, במשך קרוב לשלושים שנה, על מעלותיה ומגרעותיה היא אחד מהדברים המשמעותיים בחברה המערבית המודרנית, ובאשר לרוק הישראלי, כפי שמציין גדי טאוב בהקשר למגמה אותה הוביל גל אוחובסקי, לשעבר עורך מוסף "תרבות מעריב", תפיסתו כסוג של מרד נעורים פוגעת בו ולא הכל צריך להיות "מחאה" -אפשר פשוט לעשות רוק טוב על כל הכרוך בכך וכך לתרום את חלקו לדיון אליו גורר בלום.
