נמצא שהצמצום עניינו הסתרת הבלתי גבולי שהביאה להופעת גבול, ושיצירת "מקום פנוי" מגלה מציאות של גבול שהינה אפשרות קיום למוגבלים, לבריאה. מטרת הצמצום להפוך משהו בלתי גבולי למשהו גבולי שיגרום לבריאה להיווצר ולהתגלות.
כשהאר"י כותב שהבריאה מילאה את החלל כוונתו שהיא קיימת מכח המציאות של גבול. (כרגיל, גם כאן צריך להישמר מאד מהדחף הטבעי להמחשת המדובר, דחף המעלה בדמיון בעת קריאת דימויים כאלה איזה חלל לתוכו מכניסים את ה"רהיטים", את העולמות שנבראו.
כל הנסיון בחכמת האמת הוא לא להתפתות לציור פיזי מוחשי כפשוטן של מילים. הרי אין הגדרות רוחניות לדברים המופשטים הללו, ולכן נאלצים לתארם במושגים מוחשיים הקרובים לנו. דוקא משום כך דרושה זהירות כפולה שלא לדמיין דברים בממשותם הגשמית אלא להפשיטם בהגיון). הדבר הגשמי היחידי הוא העולם שלנו וכל השאר רוחניים לחלוטין.
נצעד צעד נוסף, ברגע שהצמצום יצר מושג של גבול נוצרה גם אפשרות של ריבוי. כשאין גבול הכל בלתי מוגבל, אין אפילו שניים, כי "שניים" פירושו : מקום אחד מסוים מוגבל לי, ומחוצה לי יש עוד מקום אחר שהוא רק לך. אפשרות כזו זקוקה לגבול, אני בגבולי והשני אינו אני. הצמצום שגילה את הגבול יצר "עשר ספירות" (שהן הרצון המוגבל), כי רק ע"י צמצום נהיה מספר, ספירות, ריבוי של יותר מאחד, רצון מוגבל. הצמצום יצר, איפוא, מדרגות, הגבלה, עשר דרגות, רמות.
לאן נעלם אור אין סוף?
אור אין סוף נעלם מתוך החלל הזה לצדדים והשאיר מציאות של ריקנות. ע"י הצמצום נוצר המושג – ריבוי. לפני הצמצום היה רק א"ס – רק אחד. ברגע שנוצר צמצמום – גבולות. גבולות זה מינימום שנים.
במערכת הצמצום נוצרה מערכת הריבוי הבונה את המציאות כולה ומבהירה לנו את כל המציאות כולה – זאת מערכת עשר הספירות. עתה יובן כי הצמצום פעל בו זמנית שתי מציאויות שהן אחת. הצמצום יצר גילוי וגם הסתרה והסתלקות. מצד אחד עניינו ומטרתו בריאה, גילוי מה שלא היה, יצירה חדשה שהיא גילוי רצון מוגבל על ידי צמצום הבלחי מוגבל, האין סוף, ואם כן הצמצום הוא קיום, בריאה. ומאידך, הצמצום הוא היפך הקיום והגילוי כי הוא העדר, העדר הבלתי גבולי, הסתרת האינסופי. לאמיתו של דבר - שניהם אחד, הצמצום הוא גם קיום וגם העדר, גם הסתרת והרחקת הבלתי גבולי, ובו זמנית וכתוצאה ישירה ובלתי נמנעת מהסתרת העל גבולי, גם גילוי והופעת הגבול.
יש פה פרדוקס קבלי – הצמצום הוא פרדוקס קבלי. אנו גם נראה איך הפרדוקס הזה הוא גם בנשמה שלנו, כי כל אדם יש לו פרדוקס – עצם החיים במציאות כאן זה פרדוקס. מצד אחד הצמצום מגביל את הבלתי גבולי ומגלה חלק מהבלתי גבולי. ומצד שני הצמצום הוא ההעדר של הבלתי גבולי כי הבלתי גבולי לא יכול להיות בחלל הצמצום. הנתפס נמצא בחלל הצמצום. הבלתי הגבולי והבלתי נתפס נמצא מעבר לחלל הצמצום. ממצד אחד הצמצום מקיים את מטרתו של אור אין סוף ומצד שני אור אין סוף מאיר את הצמצום. תלויים זה בזה. הקשר הרוחני הקיים התמידי של להיות ולא להיות.
כל המציאות היא עולם בינארי. גם אנחנו בפועל חיים ומתים כל שניה. הנשמה שלנו נכנסת ויוצאת כל הזמן. הנשימה שלנו, הלב שלנו הכל רצוא ושוב. הקול, זרם החשמל, הרדיו, וכו' כולם מתגלים לנו בצורת גלים. זה מתאים לגדרי עלייה וירידה, גדולות וקטנות, רצוא ושוב. בזוהר מבואר שכל העולם כולו עשוי מדו קוטביות, זה כנגד זה, זכר ונקבה. באטום- שהוא יסוד החומר- יש פרוטון, עם מטען חשמלי חיובי, ואלקטרון, עם מטען חשמלי שלילי, והם הפכים- והם מוצמדים יחדיו. וכן ברוחניות: גוף ונפש [הבעיה הפסיכו- פיזית], עולם הזה ועולם הבא, עליונים ותחתונים, גילוי והסתר, חיים ומוות, רע וטוב, רוחניות וגשמיות, דווקא כשהם יחדיו יוצאת לפועל תכלית הבריאה.
מתוך קורס קבלה מאת הרב אליהו עזרד
הרב עזרד עסק בחקר שיטות הריפוי השונות במשך שנים, ולאחר שנות מחקר רבות יישם את תוצאות המחקר על מטופלים רבים. התוצאות היו מדהימות. לאור הצלחת השיטה, החליט הרב לייסד מכללה שבה ניתן יהיה ללמוד את הידע הרב שהצטבר במרוצת הדורות בנושא הרפואה היהודית.
ניתן לומר כי רוב השיטות ההוליסטיות לריפוי קיימות מזה שנים רבות במקורות יהודיים: שיטות כמו הילינג קבלי, ריפוי באמצעות סמלים קבליים, ריפוי בצבעים ובצלילים, ראיית הילות, דמיון מודרך, ריפוי מדיטטיבי, ריפוי על-ידי שחזור גלגולים ועוד. בנוסף לכל אלה, פיתח הרב עזרד שיאצו קבלי וטאי-צ'י קבלי.
