ביקורת: "שאלה של אמונה", בכורה, תיאטרון גבעתיים
מאת חיים נוי
צוהר קטן אל המתרחש בעולמם של עיתונאים , המאבק לתחקירים בלעדיים וטפח מחייהם האישיים , נפתח לעינינו בדרמה המקורית "שאלה של אמונה" בהפקת תיאטרון גבעתיים.
זוהי הפקה קטנה, סולידית, מלוהקת על ידי ארבעה שחקנים כישרוניים ושוזרת עבר והווה בצוותא, משובצת בסודות אפלים וברמזים לסוגיה ביטחונית אפלה שגורמת להתאבדותו של אחד מגיבורי הרקע של המחזה. האמת, מדובר בעלילה דמיונית למדי ובלתי מציאותית בעליל. אבל, מי יודע? לפעמים גם תכנים פרועים ביותר רוקמים עור וגידים.
ההצגה מתנהלת באיטיות, טעונת שיפור בקצב ובהעמדה של סצנות מסוימות וייתכן שיש צורך בליטוש חיתוך הדיבור אצל חלק מהשחקנים.
ההצגה מבליטה שחקנית צעירה ובעלת פוטנציאל, דניאל קולבן, שהיא , למיטב ידיעתי ,גם זמרת ורקדנית .
המחזה עצמו אינו מבריק או בעל עצמה תיאטרלית ואולם בסך הכול, בהתחשב במכלול הנתונים, זוהי הצגה נחמדה , מבוימת בכישרון והשחקנים מגישים לנו - על קצה המזלג - תמונה מהצד האפל של עולם התקשורת.
המחזאית טלי יונתן כתבה דרמה מקורית על סודות, נאמנות ובגידה. במהלכו של לילה גורלי ומפתיע חוזרת איילה, כתבת בכירה בערוץ שתיים, אל ביתו של מיקי, האקס המיתולוגי שלה, עיתונאי מצליח בעברו. במפגש המחודש בין השניים מתפתחת דרמת יצרים אפלה ובמהלכה נחשף סוד אפל מן העבר שממנו אין דרך חזרה, סוד המשפיע לא רק על השניים , אלא על המתרחש במדינה.
ההצגה בנויה בתצורה מיוחדת. איילה ומיקי הצעירים חווים את שהתרחש בעבר, שזורים באירועי ההווה.
אנו למדים, כי דמות קרובה אל איילה ומיקי שמה קץ לחייה בשל מעורבות בעסקה ביטחונית סודית עם איראן, אליה קשורה גם אישיות בכירה. איילה גם הפילה בשעתו את פרי בטנה המשותף עם מיקי ועוד כהנה וכהנה אירועים .
רון ישועה ביים את ההצגה וכאמור מעלה על הבמה , זה לצד זה, את מיקי ואיילה הצעירים בכמה שנים, במקביל למיקי ולאיילה בהווה. הסצנות מהעבר ומההווה משולבות , אלה לצד אלה ושני זוגות השחקנים משחקים, במקביל.
מספר דברים הפריעו לי. ראשית, לטעמי ישנם פאזות מיותרות, דהיינו פרקי זמן של שתיקה שהם רלבנטיים, אבל אסור שיהיו בהצגה וכבר אמר מי שאמר: אין מבזבזים את זמנו של הקהל. ההצגה חייבת להיות קולחת גם על חשבון מחשבות והגיגים . ההתנהלות היא מעט איטית במקרים מסוימים והיו סצנות שבו עמדו שחקנים ודיברו כשגבם אל הקהל. חיתוך הדיבור לא תמיד ברור וייתכן שישנה בעיה של אקוסטיקה מהשורה השביעית שבה נכחתי.
שירה פרבר מגלמת את איילה. כתבת נמרצת שאין דבר שיעמוד נגדה בדרך לחשיפה עיתונאית. שירה היא שחקנית מנוסה , משחקת באורח אמין ובהחלט מיטיבה לגלם את דמותה של איילה.
מרק מייסון כמיקי הוא שחקן טוב מאוד. שומעים אותו היטב וגם כשהטונים עולים, הוא נשמע אמין וברור.
גל הויברגר כמיקי הצעיר יודע את המלאכה ומרשים בסצנת האונס .
דניאל קולבן כאיילה הצעירה בולטת על הבמה. משחקת היטב ותמונת האונס שהיא עוברת היא קשה , אך מגולמת בצורה מחרידה להפליא, במובן החיובי של משחק תיאטרלי.
המוזיקה של יוסי אלקה היא אפלולית כמו המחזה כולו ובהחלט מעניינת. התפאורה והתלבושות של מריאלה פאבינקה הם מצומצמות וסמליות, אך מבטאים נאמנה את אופי וחזות ההצגה.
התאורה של יעקב סליב מתמקדת כיאות על הזוגות המשחקים על הבמה ולצידיה, מעברי חושך ואור אותנטיים והחלטיים.
יש לברך את תיאטרון גבעתיים שנותן במה להצגות מקוריות ומהווה בתחום זה בית ליוצרים צעירים. ההצגה עולה בסיוע המחלקה לתיאטרון במשרד התרבות .
חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, לשעבר עורך ראשי סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.
מאת חיים נוי
צוהר קטן אל המתרחש בעולמם של עיתונאים , המאבק לתחקירים בלעדיים וטפח מחייהם האישיים , נפתח לעינינו בדרמה המקורית "שאלה של אמונה" בהפקת תיאטרון גבעתיים.
זוהי הפקה קטנה, סולידית, מלוהקת על ידי ארבעה שחקנים כישרוניים ושוזרת עבר והווה בצוותא, משובצת בסודות אפלים וברמזים לסוגיה ביטחונית אפלה שגורמת להתאבדותו של אחד מגיבורי הרקע של המחזה. האמת, מדובר בעלילה דמיונית למדי ובלתי מציאותית בעליל. אבל, מי יודע? לפעמים גם תכנים פרועים ביותר רוקמים עור וגידים.
ההצגה מתנהלת באיטיות, טעונת שיפור בקצב ובהעמדה של סצנות מסוימות וייתכן שיש צורך בליטוש חיתוך הדיבור אצל חלק מהשחקנים.
ההצגה מבליטה שחקנית צעירה ובעלת פוטנציאל, דניאל קולבן, שהיא , למיטב ידיעתי ,גם זמרת ורקדנית .
המחזה עצמו אינו מבריק או בעל עצמה תיאטרלית ואולם בסך הכול, בהתחשב במכלול הנתונים, זוהי הצגה נחמדה , מבוימת בכישרון והשחקנים מגישים לנו - על קצה המזלג - תמונה מהצד האפל של עולם התקשורת.
המחזאית טלי יונתן כתבה דרמה מקורית על סודות, נאמנות ובגידה. במהלכו של לילה גורלי ומפתיע חוזרת איילה, כתבת בכירה בערוץ שתיים, אל ביתו של מיקי, האקס המיתולוגי שלה, עיתונאי מצליח בעברו. במפגש המחודש בין השניים מתפתחת דרמת יצרים אפלה ובמהלכה נחשף סוד אפל מן העבר שממנו אין דרך חזרה, סוד המשפיע לא רק על השניים , אלא על המתרחש במדינה.
ההצגה בנויה בתצורה מיוחדת. איילה ומיקי הצעירים חווים את שהתרחש בעבר, שזורים באירועי ההווה.
אנו למדים, כי דמות קרובה אל איילה ומיקי שמה קץ לחייה בשל מעורבות בעסקה ביטחונית סודית עם איראן, אליה קשורה גם אישיות בכירה. איילה גם הפילה בשעתו את פרי בטנה המשותף עם מיקי ועוד כהנה וכהנה אירועים .
רון ישועה ביים את ההצגה וכאמור מעלה על הבמה , זה לצד זה, את מיקי ואיילה הצעירים בכמה שנים, במקביל למיקי ולאיילה בהווה. הסצנות מהעבר ומההווה משולבות , אלה לצד אלה ושני זוגות השחקנים משחקים, במקביל.
מספר דברים הפריעו לי. ראשית, לטעמי ישנם פאזות מיותרות, דהיינו פרקי זמן של שתיקה שהם רלבנטיים, אבל אסור שיהיו בהצגה וכבר אמר מי שאמר: אין מבזבזים את זמנו של הקהל. ההצגה חייבת להיות קולחת גם על חשבון מחשבות והגיגים . ההתנהלות היא מעט איטית במקרים מסוימים והיו סצנות שבו עמדו שחקנים ודיברו כשגבם אל הקהל. חיתוך הדיבור לא תמיד ברור וייתכן שישנה בעיה של אקוסטיקה מהשורה השביעית שבה נכחתי.
שירה פרבר מגלמת את איילה. כתבת נמרצת שאין דבר שיעמוד נגדה בדרך לחשיפה עיתונאית. שירה היא שחקנית מנוסה , משחקת באורח אמין ובהחלט מיטיבה לגלם את דמותה של איילה.
מרק מייסון כמיקי הוא שחקן טוב מאוד. שומעים אותו היטב וגם כשהטונים עולים, הוא נשמע אמין וברור.
גל הויברגר כמיקי הצעיר יודע את המלאכה ומרשים בסצנת האונס .
דניאל קולבן כאיילה הצעירה בולטת על הבמה. משחקת היטב ותמונת האונס שהיא עוברת היא קשה , אך מגולמת בצורה מחרידה להפליא, במובן החיובי של משחק תיאטרלי.
המוזיקה של יוסי אלקה היא אפלולית כמו המחזה כולו ובהחלט מעניינת. התפאורה והתלבושות של מריאלה פאבינקה הם מצומצמות וסמליות, אך מבטאים נאמנה את אופי וחזות ההצגה.
התאורה של יעקב סליב מתמקדת כיאות על הזוגות המשחקים על הבמה ולצידיה, מעברי חושך ואור אותנטיים והחלטיים.
יש לברך את תיאטרון גבעתיים שנותן במה להצגות מקוריות ומהווה בתחום זה בית ליוצרים צעירים. ההצגה עולה בסיוע המחלקה לתיאטרון במשרד התרבות .
חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, לשעבר עורך ראשי סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.
