הפסח האחרון של אמא- מאחר והשעה הייתה ארבע וחצי אחר הצהרים, השמש עדין זורחת עדין במלוא עוזה ואני לבושה בגדי חג, הייתי בדרכי לבית האבות הסיעודי, כדי להיות עם אמא ז"ל. לבי נצבט מהמחשבה, שבשעה זו בה כל העולם, נח או שוקד על הכנות אחרונות לחג, אצל אמא בבית האבות חוגגים כבר את ליל הסדר. אמא הייתה במקום, מאז שברה את אגן הירכים ולא נותחה. ומאחר והפכה באחת לאישה מוגבלת נכה, חסרת- ישע וסיעודית, הסובלת כאבי תופת. נאלצה לשכון במקום זה שלא אהבה.כאביה התמעטו אך במעט במהלך החודשים שחלפו מאז נפילתה בביתי.שבורה הייתה גופנית ומרוסקת נפשית, מאז מותו של אבא שארע חודשים ספורים בלבד לפני כן. אבא ז"ל שליווה אותה משך כ-50 שנה היה הגבר של חייה. היא לא מצאה נוחם לנפשה המיוסרת ולמעשה לא מצאה טעם רב בחיים. דעתה הצלולה, לא הניחה לה לרכך ולו במעט את המראות ואת הדי הכאב שחוותה בכל רגע. אמא לא אהבה את העובדה, שניטל ממנה חופש הבחירה, ומי כן אוהב?! היא קראה למקום "בית סוהר" ורצתה לברוח ממנו, אך לא יכלה. לצערה היתה נתונה בכסא גלגלים וכמעט בלי יכולת תנועה.ולצערי לא יכולתי לסייע לה ב"לברוח" שכן לא היה באפשרותי לטפל בה בבית. היא לא אהבה את הריח ששרר במסדרונות בשעות מסויימות, לאחר ארוחות הצהרים. ריח של חומר ניקוי המעורב בריח הפרשות.ריח שהיה קשה מנשוא וגם עתה הוא מלווה את סיוטי. היא לא אהבה, את העובדה שנעקרה מביתה החם הנעים והיפה. הפינה הקטנה בעולם שהיתה רק שלה. הבית אותו טיפחה באהבה כה רבה משך עשרות שנים, שהכיל אלפי ספרים, חפצי נוי שנאספו באהבה, תמונות מקוריות , שנצברו בקפידה, ואת הנוף המסויים אל הים שנשקף מן המרפסת. היא לא אהבה את שכניה למחלקה. אנשים מוכי גורל, שכולם בכיסאות גלגלים, במצב מודעות הולך ופוחת, אנשים שלעיתים היו כפסלים נושמים. שהמזון נוזל מפיהם, וריר ניגר מהם.שדעתם משובשת והם נתונים בכלא גופם, עד שישחרר אותם הגורל מכלא זה. היא לא אהבה את הנימה הפטרונית, בה פנו אליה עובדים במחלקה, משל היתה תינוקת. והיא אישה צלולה חכמה, דעתנית, במלוא הבנתה.כל אלה השפילו אותה מעבר, לצורך להזדקק לעזרה, שלא תמיד הייתה נתונה לה בכל שעה ביום. היא גם לא אהבה, את סדר היום הכפוי והקפדני, שהוטל עליה. התעוררות עם שחר עם הנץ הציפורים, רחצה בשעות מוקדמות של הבוקר, הפולשנות של הטיפול בה. לא תמיד היו מים חמים במקלחת, ולא תמיד התייחסו אליה בהבנה. לפעמים היה לה קר מדי או חם מדי, אך מה זה משנה, למטפלים הרבה עבודה ומעט זמן להקשיב לרצונות היחיד. היא לא אהבה את הארוחות בשעות ההזויות של 11 בצהרים, ו-חמש בערב, כארוחה מסכמת של היום. בשעה שש- שבע נאצלה להיות כבר במיטתה- בכלאה, עד הבוקר, חשופה בלעדית למחשבותיה ולכאבה ואין לה נפש לחלוק עמה, בצר לה. השתדלתי , השתדלתי לבקרה בכל יום בשבוע, לשהות עמה אחר הצהרים, להמתיק במעט את מר גורלה. אך הייתה זו טיפה בים של כאב , ים שאין לו תכלית. עינייה היפות והכחולות ניבטו אלי, מבעד למשקפיה, מביעות כאב אילם עז, ותדהמה, על מה שקרה לה. איך בגד בה גופה, איך נפלה לגיא המחשכים הזה. ניסיתי לעודדה.בכל יום באתי עם סיפור מהחוץ, סיפורים על נכדיה שכה אהבה, על מקרים מעניינים ועל כל שהתרחש בעולם החיצון, שהייתה לה רק מעט נגיעה אליו. השתדלתי לחבקה.רציתי כל-כך לעוטפה בחום ובאהבה, ולא צלחתי. במקום הכאוב בו הייתה, לא היה מקום לדבר נוסף, מלבד לכאב. השתדלתי, להיות עמה בקשר משך כל היום, בשיחות טלפון מסביב ליממה, אך בסופן היא נותרה שם ואני יצאתי החוצה לחופשי. תכופות חשתי באשמה בשל כך.כשהייתי באה ומספרת לה, על הצלחות הנכדים, על אנקדוטה קטנה- הייתה מחייכת לפרק זמן קצוב וקצר ובסופו היו פנייה חוזרים לעטות את הגוון החולני הקשה שעטתה. אמא הייתה אשה יפה, עד יום מותה.גבוהה תמירה, גבה לא שח עם השנים. ועתה הייתה נתונה בסד זה של כסא גלגלים, שכל גופה כואב ודואב ואין לה מזור.גם כך הייתה רזה, ועתה ירדה משך התקופה כעשרים קילוגרם ונהפכה לשלד ממש. בגדיה היו תלויים עלייה בריפיון בולט, ועצמות לחייה ניבטו בצורה מפחידה. לעיתים התקשיתי לזהות, את האישה האהובה עלי בדמות שישבה בכסא הגלגלים. היום -יום היה מסע מתמשך, שאין לו קץ. יום דומה למישהו, וכל היום התמקד בהמתנה לי ולביקורי. הייתי האור היחידי בחייה, אך האור הזה לא הספיק. לעיתים הייתי מנסה לשדל אותה לצאת לדקות ספורות החוצה, לחצר, אך כמו אסיר שהתרגל אל כלאו לאחר דקות ספורות הייתה מבקשת ממני להסיט את הכסא ולהחזירה למקום- לכלאה הידוע. גם לסיפורי, הייתה סבלנותה קצובה. ברומזה לי, "מה את באה אלי עם הסיפורים האלה ואני שבורה ורצוצה כאן". עם שכניה למחלקה יצרה מעט מאד קשר, ומרבית זמנה עבר עליה בישיבה, בבהיה, במחשבות ובטיולים בין האולמות שבבית האבות. הדבר היחידי שהחזיק אותה, הייתה המחשבה, שאולי בסופו של דבר, יתאחה השבר, והיא תוכל לצאת מהמקום ולשוב לביתה. היה ברור לשתינו שיש בכך מימד של אשליה, שכן עוד לפני מותו של אבא, הוא היה זה שניהל ותחזק את הבית. ברור היה , שגם אם תוכל לעמוד בשנית על רגליה, תישאר נכה ולא תוכל עוד לתפקד עצמאית, אך עדיין מעט התקווה הזו היא שהחזיקה אותה לאורך החודשים ההם.כשחדשות לבקרים, נופלות עליה מחלות ופגעים חדשים בשל חולשת גופה. ובכל זאת, העצם אוחתה, וכבר דובר על מעבר לשיקום לפני יציאתה הביתה. חג הפסח היה חג חשוב במשפחתנו. שורשינו המסורתיים דתיים העניקו לחג הזה משמעות מיוחדת. זכרתי, את בולמוס הניקיון שהיה תוקף אותה ערב החג, עד שכל חפץ בבית, כולל קירות ותיקרות, היה זוכה לטיפול אישי ולניקיון יסודי עד מאד.את כל תכולת ארון הבגדים, מתאווררת בחוץ על חבל התליה במרפסת, את המזרונים מוצאים אחר כבוד, ל"טיגון" בשמש. ואת כל אלפי הספרים של אבא זוכים ליחס אישי, של ניקוי אבק, ריסוס והחזרתם אחר כבוד למקומם. הבית היה כמרקחה, וקדחת של שמחה ועשייה היתה באוויר. אווירה של התרוממות רוח והתרגשות, מילאה אותנו לפני החג. בכל שנה בילדותי זכיתי לבגד חדש ומיוחד לחג והרגשתי איתי הכי מיוחדת ומאושרת בעולם. (אז לא קנו בגדים בכל שני וחמישי). בנוסף לכך הייתה סיבה מיוחדת ומרגשת להמתנות לפסח. ביומו האחרון של החג, נהגנו לחגוג לאמא בכל שנה את יום הולדתה. כבר, מגיל צעיר יחסית, דאגתי להכין מתנות שישמחו את לבה, וטרחתי על הכנת ברכות וכיבוד מיוחד ליום חגיגי זה. והנה חג הפסח התקרב ושנה זו לא חשתי כל רצון לחגיגות. הייתי במאבק של הישרדות.לא היה פנאי לעצור מעט, ולחשוב על אותו אסון שפקד גם אותי, בו איבדתי את אבי היקר וחודשיים לאחר פטירתו, נפלה גם אמי וכך באחת איבדתי במובן מסויים את שניהם. עתה שחג הפסח קרב, פניתי לאמא בשאלה, כיצד היא רוצה להעביר את ליל הסדר.שאלתי אותה מספר פעמים האם ברצונה לבוא ולחגוג את החג איתנו- איתי ועם בני משפחתי. אמא השהתה את תשובתה ולאחר מספר ימים על-אף שהבטחתי לה, שאין בעייה ונתמודד ביחד, עם המורכבות של הובלתה הביתה בכסא הגלגלים, החליטה שאין ברצונה להיות איתנו. "איני רוצה להיות המסכנה ליד השולחן" , אמרה לי. ניסיתי לשדר לה, שאין בעיות והיא אהובה ורצויה בכל מצב, אך היא ריאלית מתמיד, אמרה שהיא מעדיפה להשאר שם בבית-האבות, במקום שהיה מוכר לה, ולא ליפול לנטל על המשפחה. החלטתה הייתה קשה לי מאד, שכן שנה קודם לכן נערך סדר מפואר ורב משתתפים בביתנו ועתה בשנה אחת אין לי את אבא וגם אמא מסרבת לבוא אלי. בראייתה המפוקחת אמרה לי,שאינה רוצה להכביד על איש. זו הייתה דרכה, תמיד חיפשה רק כיצד להקל על האחרים ואת רצונותיה הניחה אחרונים בשורה.בלב כבד נאלצתי לכבד את בקשתה. ברצוני ליצור לה אווירה של חג למרות כל הכאב והקושי, רכשתי לה בגדי חג חדשים, אותם הייתה אמורה ללבוש בערבו של החג. וביום החג עצמו, ביקרתי אותה בצהרים, מלווה בבתי, עם זר פרחים גדול ומתנה קטנה, להמתיק את יומה. אמא התרגשה מאד מהמחווה ודמעות עמדו בעיניה. בכל אותה תקופה לא הרשנו לעצמנו לבכות. שמרנו את האנרגיות להתמודדות, וכך הייתה זו אחת הפעמים הבודדות בה נתנה דרור לתחושותיה. וכך בשעת אחה"צ זהובת השמש הגעתי לבית האבות, באולם המרכזי, בו נערכו תמיד הטקסים, הייתה המולה גדולה. נמצאו שם כמאה אנשים בכיסאות גלגלים ובמראות קשים , שהיכו אותי תמיד מחדש בהלם. למרות שראיתי זאת מדי יום המראה הזה, שב וצבט את לבי. לא הייתי מסוגלת להתרגל אליו. גם הריח המסויים הזה,שאפיין את בית האבות, עמד שם נטוע באוויר. מיהרתי לאמא. היא הייתה כבר לבושה בבגדי החג שלה, ממתינה לבואי כרגיל. שאלתי אותה אם היא רוצה להצטרף ל"חוגגים" והיא הסכימה. עמדתי שם וראיתי באמצע אחר הצהרים רב חרדי, ותלמידיו שלבטח ראו במעשיהם מצווה גדולה, עומדים וקוראים בהגדה, שותים מ-4 כוסות בצורה סימלית וקוראים את 4 הקושיות. המראה הכללי של האולם הציף את עיני דמעות.במצבור כזה של כאב אנושי קשה היה להתמודד. מרבית ה"דיירים" היו שם לבדם, דבר שלא היה שונה מכל יום אחר, בו כמעט איש לא פקד את דרי הבית הזה. לאחר דקות ספורות אמא ביקשה לחזור למחלקה, ושם נותרנו עד סוף הטקס."את זוכרת", שאלה אותי, "איזה סדר יפה היה אצלכם שנה שעברה". ואכן התמונות הללו שבו וריצדו בעיני.שולחן רב משתתפים המסודר בקפידה, ואבא ניצב בראש השולחן, חגיגי מתמיד, עומד מאושר וגאה עורך קידוש ומקריא בהגדה כשתחושה של שמחה וגאווה מקיפה אותו. ואמא לצידו, ושניהם יפים כל כך ומאושרים ביחד. זכרתי גם את כל סדרי הפסח שעברתי עד אז. את לילות הסדר של ילדותי, עת היינו נוסעים לנהריה, לביתם של הוריה של אמא ועורכים שם את החגיגה. שבוע לפני כן מגיעים לביתם הקטן של סבא וסבתא, אמא הייתה עוזרת ומקרצפת כל פינה, ואני הייתי מפונה אחר כבוד לבית חברה, שגרה בבית סמוך, כדי שלא אפריע ואסתובב בין הרגלים. אבא, שעבד משמרות היה נותר בחיפה, והיה משוחח עמנו ומתגעגע מ"מרחקים". זכרתי את סבא יוצא עמי זקוף גאה ויפה למרכז המסחרי השכונתי, כמלך שכתר על ראשו, ומציג בפני כולם את הנכס, את נכדתו הבכירה, הבוגרת.בגאווה,שגרמה לי להרגיש הכי מאושרת בעולם. ואחר-כך לוקח אותי לחנות הסידקית המקומית, שהייתה תמיד מלאה בכל טוב ומבקש שאבחר לי משהו לחג. ואני בהתאם לתפקידי כנסיכה, הייתי בוחרת בקשת לשיער והייתי בטוחה שאני הילדה הכי מיוחדת שיש.זכרתי גם את טקס ביעור החמץ ערב החג, ואת תחושת הדחיפות לסיים לאכול בבוקר הסדר. ולאחר מכן את הוצאת הכלים המיוחדים לפסח שהוטמנו עמוק בארון- הבגדים ויצאו לגיחה חגיגית בערב הסדר. עלו באפי ריחות התבשילים שאמא וסבתא היו טורחות עליהן בצוותא, עד כמעט כניסת החג ממש. ואז כשהיה כבר יורד הערב, וסבא הולך לבית הכנסת היינו מסדרים שולחן, צנוע, שלא כלל 10 מנות מכל סוג, אך הכיל את מאכלי החג המסורתיים, והיינו קוראים בהגה, כל תג ושרים בקולי קולות, עד אחר חצות,עד שהשכנים היו יוצאים לראות, מי זה המרעיש שם והיה אושר גדול. זכרתי גם שנים אחרות, בהן נסענו לדודתי בקיבוץ, שאיבדה את בנה בטיול, ואנו באנו לתמוך בה בסדר קיבוצי גדול, בו כמעט נבלענו. והייתה דודה אחרת שהייתה מארחת בביתה את כל בני המשפחה וכולנו היינו סביב שולחן אחד, וכל אחד מעניק לכל אחד מתנה קטנה ואישית מחווה של תשומת -לב.והיו גם שנים בהן חגגנו רק שלושתנו, אמא אבא ואני ולא הייתה שום תחושה של מסכנות , ההיפך היינו מאושרים ביחד. וכמובן כל השנים לאחר נישואי, כאשר הסבנו כולנו יחד בשולחן גדול חגיגי ומפואר ואבא מנהל את כל הסדרים הללו ביד רמה. בצלילות דעת מדהימה ביחס לגילו, בהומור ובחן. והנה אנחנו כאן, אני ואמא ביחד, אבלות על אובדנו של אבא, חוגגות לכאורה את ליל הסדר, כשהשמש אפילו לא שקעה. הרגשתי קצת דומה לסדר הנערך בגן הילדים, אלא שכאן לא היו ילדים כלל... המראה הזה ,גרם לי לבכות. לא יכולתי לעצור את הדמעות. אמרתי לאמא רגע, אני יוצאת לשנייה ויצאתי. אמא, שלא הייתה רגילה לתגובות מעין אלה אצלי, ביקשה ממישהו שיבוא ויראה מה קורה לי. עצרתי בשנייה את הדמעות וחזרתי. הבכי היה מותרות שלא יכולתי להרשות לעצמי. בשלב זה האיצה בי אמא ללכת. נפגעתי מאד. אמרתי לה שעזבתי בית, וילדים על מנת להיות איתה, והיא אמרה לי בדרכה האופיינית, שבדיוק בשל כך עלי ללכת. סירבתי והתפתח בינינו ויכוח קטן. לא יכולתי לשאת את המחשבה, שאותיר אותה שם לבד, בסיטואציה הקשה ההזויה הזו. השעה עוד לא הייתה חמש וחצי, והסדר החגיגי, לכאורה, הסתיים. אנשים הובלו על ידי אנשי הצוות חזרה למקומותיהם. שוב ראיתי, שרק שתי משפחות- מלבדי,( והיו שם עשרות אנשים), הטריחו עצמם לבוא ולהיות עם יקיריהם בשעה שכזו. הבנתי, שאמא רצתה להתייחד עם כאבה, במקום שלא היו לו שותפים, אך לא יכולתי להשאירה כך לבד. האנשים הושבו, סביב שולחן ארוך , ערוך וחגיגי, כשכלי חרס חדשים מפארים אותו. הבנתי, שעבור רבים מהם, זה היה האיזכור היחידי לחג, ולאנושיות . היה כאן ניסיון לפחות לכאורה, להעניק להם משהו מתחושת החג, שכן רבים מהם היו מנותקים לגמרי מסביבתם. מה לעשות והמראה הזה, של קשישים מעוותים בגופם בצורות שונות ומשונות כיווץ את לבי. ארוחת החג המסורתית הוגשה לשולחן. אמא אכלה ממנה כציפור, ואמרה שהאוכל, אינו טעים לה. דבר שלא היה נדיר. נראה לי, שמה שלא היה טעים לה , הם החיים עצמם במצבם זה.שעת הערב התקרבה והלכה, והחוץ עטה חושך וכוכבים. החג הרשמי היה כבר בפתח. ופה אנשים היו כבר לקראת סיום ארוחתם , לפני תנומת הלילה. אמא האיצה בי ללכת. רציתי להישאר שם עוד מעט להקל על סבלה, אך היא לא רצתה בי עוד והלכתי.חיבקתי אותה חיבוק אחרון לאותו יום ויצאתי. דמעות חמות וכבדות , שטפו את פני, בשעה שהלכתי בשביל היוצא החוצה, מביטה באור הכוכבים המנצנצים ובאווירת הקדושה החגיגית של האנשים היוצאים מבית הכנסת.עד שובי הביתה, הפסקתי לבכות. לא יכולתי להרשות לעצמי להיכנס הביתה, בפנים שכאלה. כאן המתינה לי משפחתי לבושה חגיגית, כדי שנצא יחד לסדר אליו הוזמנו. מיהרתי למקלחת, פתחתי את המים ובאותה עת נפתח סוגר הדמעות ועם המים זרמו דימעותי בלא כל מעצור. היה זה המקום היחידי, בו יכולתי להרשות לעצמי לבכות בקול. עת סיימתי את הרחצה, החלפתי את בגדי לחגיגיים יותר והצטרפתי למשפחתי , הרגשתי, שעם החלפת הבגדים, כאילו החלפתי גם זהות, למרות שבהחלט לא יכולתי להתנתק מכאבי, ומראה עיניה של אמא , בשעה שנפרדתי ממנה, לא הירפה ממני. הגענו לבית המארחים, שקיבלו אותנו בשמחה, והופתעתי לגלות, שחלק אחר של האורחים, טרם הגיע למרות תחושת התכיפות שחשנו אנו בכדי להגיע בזמן.אותה משפחה, איחרה מעט במנוחת הצהרים, והתארגנה רק עתה לאיטה. חשתי פער בלתי נסבל, מבחינתי, בין תהומות העצב בהן הייתי אני, לבין הנינוחות הנעימה, ששרתה על כל האחרים. השתדלתי ליהנות ולהיטמע בין יתר החוגגים, אך לבי ומחשבותיי לא היו שם כלל.הערב עבר בנעימים, אך אני אישית לא הצלחתי ליהנות. למעשה לא הייתי שם ממש . למחרת, בשעת בוקר מוקדמת מיהרתי לבקר את אמא. פער הזמן והאירועים, משעה שהשארתי אותה שם נראה לי כנצח, וחשתי צורך עז להיות עמה. היא הייתה אולי האדם היחיד, שהבין בדיוק את כאבי בשעה זו. מצאתי אותה עירנית, מתעניינת, שואלת שאלות. אך זמן קצר לאחר מכן, איבדה עניין בחגיגות, וחזרה לענייניה. כך עברו להם ימי הפסח בעצלתיים, כשתחושה של עיוות נוראי , קיימת בי. כאילו כל עולמי התעקם.הימים הבאים התמקדו בהכנות ליום הולדתה.קניתי לה בגדים אותם הייתה אמורה ללבוש בטקס, מתנות, והתארגנו, כל בני משפחתי לבוא ולחגוג עמה, את יום ההולדת בבית האבות. מצאנו אולם, שלא היו בו נוכחים אחרים, שצפה אל גינה פנימית שקטה. קישטנו אותו בבלונים, שהבאנו מהבית, כרזות וכיבוד קל, שתאם את האירוע, כולל עוגת יום הולדת שהכנתי עבורה. כתבתי לה ברכה, וילדי הכינו ברכות אף הם. וכך נרגשים באנו לקחתה לחגיגה. מצאתי את אמא נרגשת, לבושה בגדי חג, חסרת סבלנות , לראות מה הכנו לה. החגיגה סביב שולחן שהיו בו כל האנשים היקרים לה, כאילו היתה לקוחה ממציאות אחרת. לשעה קלה, כאילו בודדנו את כל העולם שמסביב והיינו רק אנחנו והיא ביחד. אמא הקשיבה קשב רב לברכות, טעמה כזית מהכיבוד, ולמראה כל המתנות הללו, אמרה- "לא הייתם צריכים , מה אעשה בכל זה". לא היה ספק, שהיא נרגשת ומאושרת מאד, לשעה קלה זו. אך גם ברגע זה, אמרה לי בשקט, "את יודעת מי חסר כאן ליד השולחן..." וידעתי שהתכוונה לאבא ז"ל. כך חלף לו הזמן בנעימות יחסית, והגיעה כבר שעת הצהרים. ולצערי, נאלצנו לסיים את החגיגה, ולהחזירה לאולם, למחלקה שלה. שוב הפער בין האינטימיות המשפחתית החמה והאוהבת, למראה המחלקה בה גרה, היה בלתי נסבל. שוב הציפו דמעות חמות את גרוני ונאלצתי מהר לבולען.לא רציתי שתראה בצערי ביום חגה. תוך זמן קצר מדי, התפוגגה כל תחושת המתיקות שחשנו קודם, כלא הייתה. הגיעה שעת מנוחת הצהרים במחלקה, נאלצתי לעזוב אותה וללכת. המטען שהיה על לבי, היה כבד מאד. למחרת, נקלענו לויכוח מר, בנושא כלשהו, והיא מתוך התרסה ופרובוקציה אמרה לי" ואולי היה זה יום ההולדת האחרון שלי...", מאחר וכעסתי לא רציתי להיכנס למהמורה הזו עניתי לה, "אז מה?! כל אחד מת מתי שהוא". למרות , שכבר בעת אמירת הדברים, הם גרמו לי לכאב ולצער עמוק. ואז לא ידעתי, שתוך חודש, תהיה אכן בין המתים. ומראה עיניה הכחולות לא מש מלבי לרגע. יהיה זכרה ברוך! נכתב לזכרה של אמא ז"ל שבעוד כחודשיים ימלאו שנתיים למותה.
אסתי כותבת ברכות ודרשות מקצועית לבר/בת מצווה,ברכות לימי הולדת,חתונה ולכל אירוע על פי בקשת המזמין. הברכות מותאמות אישית לפונה לפי נתונים שנמסרים לצורך כתיבת הברכה. מאחורי ניסיון רב של כתיבת ברכות לכל סוגי האירועים. בעברי הייתי עיתנואית, ובעלת השכלה אקדמית בתחומים הרלבנטיים.
