התעמלות בוקר :חנוך לוין ומוסיקת הרוק כפי שמשתקפים
ביצירת להקת "אחרית הימים".
מבוא
החל משנות החמישים המאוחרות נראית נטייה במוסיקה הפופולרית העברית לחיפוש משאבים מילוליים ליצירה אצל משוררים ולא רק אצל פזמונאים כמו חיים חפר (שיר הקטר), עמוס קינן (שיר סתיו), יונתן רטוש (לו באת), אברהם חלפי (עטור מצחך), נתן זך (כשאלוהים אמר בפעם הראשונה) , נתן יונתן (רק עלה) ,נתן אלתרמן (שיחות דיפלומטיות) וכמובן עוד מהמשוררים הנ"ל ואחרים..
דני בלושטיין כותב במאמרו "הרוק הישראלי בן 18":
"ניתן להתייחס אל שנת 1970 כשנת הולדתו של הרוק הישראלי כשנת המעבר מתרבות האקורדיאון של הלהקות הצבאיות אל הצליל המחושמל של גיטרת הרוק?.המעבר לא היה הדרגתי אלא כמעט פתאומי-סכר שנפרץ עם הופעת הבקיעים הראשונים בחומת השאננות והשביעות העצמית, שאפיינה את הלך הרוח בארץ שאחרי מלחמת ששת הימים. חומה זו היוותה מעין מסך ברזל שחצץ בין ישראל, מעוז של מערביות בלב הלוואנט כפי שאהבנו להגדיר את עצמנו, לבין מה שהתרחש בשנות הששים בעולם המערבי מבחינת תרבות הנוער?.ניצנים ראשונים הופיעו אמנם כבר לפני כן בפופ הישראלי, בהרכבים כמו שלישיית "החלונות הגבוהים" ו"השלושרים" למשל, אך הם היו אי בודד בים של פרחים בקנה ,ריחוף אופורי במלכות החרמון ,שנינו מאותו הכפר ורק שיפתח עלי שיפתח אותו מצנח שינסה למנוע את ההתרסקות הבלתי נמנעת עם סיומה של האופוריה."
הריאקציה אליה מתייחס בלושטיין כנגד תרבות הקולקטיב הבלתי מעורערת מצאה מפלט בפנייה לכותבים צעירים שייצגו את הראדיקליות כנגד ממשלה קשישה מדור תש"ח שהאצילה מערכיה על כל תחומי החיים ודי אם נזכיר את האיסור של מנכ"ל משרד החינוך יעקב שריד ב1965 על הגעה להופעות של להקת "החיפושיות" בנימוק חינוכי.
כותבים צעירים כמו יעקב רוטבליט, מאיר אריאל ,ירון לונדון ויהונתן גפן הובילו בסוף שנות הששים את המגמה לכתיבה אישית שחותרת לאמירה שתשקף אורחות חיים והלכי רוח שונים מכל מה שהקהל המוסיקלי בארץ הורגל אליו.
חנוך לוין ,מחזאי ויוצר ייחודי לכשעצמו, סיפק למבצעים צעירים אופציה קסומה ושרמנטית של כותב איכותי בן דורם שאינו מהסס לפגוע בפרות הקדושות ביותר. אופציה שמממשת את עצמה עד ימים אלה, כמעט שנתיים אחרי מותו.
לוין סיפק טקסטים למספר מבצעים בולטים של הרוק הישראלי:
"בוא אלי פרפר נחמד" ששמו מבוסס על שיר הילדים הידוע של לאה נאור (תודתי לדתיה בן דור על הסיוע בחלק זה), נכתב ב1965 והפך ב1966 לשיר "חייל של שוקולד" בלחן של שמוליק קראוס ובביצוע "החלונות הגבוהים";
"שחמט" מתוך את ואני והמלחמה הבאה מ1968 בוצע ב1970 על ידי חווה אלברשטיין בלחן של אלכס כגן;
"בלדה על אדון כמעט וגברת כבר" מ1965 הולחן ובוצע ב1981 ע"י יהודית רביץ;
רן אלירן בתקליט הללויה (1966) הוא הראשון שמבצע לפי שילוב טקסט של לוין ולחן של זוהר לוי;
ב1970 זוהר לוי, בטרם הקים את להקת "אחרית הימים" מלחין ומבצע את "אני בדרכי למוסד הסגור",שנתיים קודם לכן במסגרת להקת "הזוהר השביעי" לוי מלחין ושר את "מצילתיים";
ב1988 מבצעת ריקי גל ללחן של מתי כספי את "בצער לא רב ביגון לא קודר" מתוך "קטשופ" וב1993 את "חפש בי", עיבוד לשיר "עשה חיפוש בי פקח צעיר" מתוך "הפטריוט" מ1967;
השיר "חיה לי מיום ליום" שבוצע לראשונה ע"י תיקי דיין ללחן של רפי קדישזון, אחת מהאומניות שעבדו רבות עם לוין,ב1977 בפסקול הסרט "פנטזיה על נושא רומנטי", זכה לביצוע מצליח ביותר על ידי ריטה ללחן של רמי קליינשטיין ב1988 ולעיבוד היפ הופ הכולל רק את המוטיב המילולי "חי לי מיום ליום" ב2001 ע"י "סאבלמינאל" (בעיוות מסוים של התמליל כנהוג בתרבות המוסיקלית של ההיפ הופ). ב1999 מוציא דודי לוי אלבום פרוייקט המיוחד לשירי לוין וביניהם "אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם" מתוך הרוויו הסטירי "קטשו"פ ,ביצועים לשירים מוכרים כמו "אני בדרכי למוסד הסגור" שביצע זוהר לוי ועוד,ואילו ב2001 מבצעת יהודית רביץ את "הרגע שלפני".
אחרית הימים.
ב1972 יצא האלבום הראשון והאחרון של להקת "אחרית הימים" , אלבום שנחשב ע"י רוב חוקרי הרוק ומבקרי המוסיקה בארץ כאלבום הרוק הטוב ביותר שנעשה בארץ עד כה, בסוגה המוזיקלית- תרבותית המתפתחת והמתעצבת של הרוק הישראלי.
במאמרו "לימונים מתוקים" מנסה להגדיר מוטי רגב את עקרונות שפת הרוק:
"סגנון מוסיקלי ,סוג של אווירה ,שפה צלילית-שאני מכנה בשם רוק ישראלי .הערכים של התזמור ,העיבוד ,הנגינה וההפקה ינם "רוק". ההרכב המסורתי של הרוק-"יחידת קצב" של תופי בס, גיטרה חשמלית וקלידים-הפך כבר לכל כך מובן וסטנדרטי ,עד שנוטים לשכוח שיש לו קונטקסט תרבותי-מוסיקלי ברור :מוסיקת הרוק. שם הוא עוצב והתמסד כ"תזמורת הבסיסית של מוסיקה עכשווית. גם ההקפדה הרבה על הדיוק בתזמון בין הכלים בשברירי שנייה של נוכחות והעלמות ,הנקיון של המעברים הללו, הנם ערכים אסתטים של הפקת אולפן כעשייה אמנותית ,שנוסחו ועוצבו בתוך עולם הרוק. ההקשה הכבדה על התופים והצליל המלוכלך במקצת של הגיטרה באים גם הם ישירות מעולם הרגישויות של הרוק."
"אחרית הימים" היו מהראשונים בארץ שהצליחו ליצור סביבה מוסיקלית העונה על אותם ערכים אסתטים שמפרט רגב.
בלהקה היו חברים מירי אלוני ,שירה; יצחק קלפטר, גיטרות ;אלי מגן, בס וקונטרבס ,שירה ;גבי שושן ,שירה; זוהר לוי, תופים ולחנים. זוהר לוי היה גם המלחין של הרביו הלוויני מלכת האמבטיה ב1970 ומצא לנכון לשבץ ארבעה שירים שנכתבו ע"י לוין לאלבום זה, כמחצית משירי האלבום:
"חייו ומותו של מר גוסקינד"(1969),"אין מקום לשניים על עמוד החשמל" שנכתב( כנראה ) במיוחד לאלבום, "התעמלות בוקר"(1970), ו"מה אכפת לציפור"(1970) שהפך ל"העץ הוא גבוה".
השם "אחרית הימים" בנוסף לפרוש המקראי והפילוסופי המפורש והבלתי מפורש עשוי לינוק משירו של חיים חפר "תחת עץ האקליפטוס " המופיע בוריאציה של רוק כבד באלבום זה או מ "שיר אחרית הימים" שנכלל ב"ששה מרובעים" של לוין:
"וגר טוראי ראשון עם רב סמל,
ורב סמל ירבץ עם רמטכ"ל,
ונער קטון מכסה את הגופות,
נאום ה' צבאות."
דני בלושטיין מתאר את מקורות החיבור בין לוין ל"אחרית הימים":
"'אנחנו אנשי בסדר/אנשי בסדר גמור/אצבע בתחת ושיר בגרון/כי טוב ,מסריח וחם', כתב חנוך לוין ב מלכת האמבטיה הרביו הסטירי שהוצג לראשונה באפריל 1970 וירד מהר מאד מהבמה בלחץ הקהל, שהפעיל מנגנון של צנזורה עצמית ,כדי להגן על עצמו מהמציאות הקשה שחנוך לוין הטיח בו..הז'אנר המוסיקלי ,שנבחר כדי לבטא את ההתרסה נגד אנשי הבסדר היוצאים לגן כדי 'לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי ',היה באופן טבעי הז'אנר של מוסיקת הרוק. את המוסיקה למלכת האמבטיה הלחין זוהר לוי, מתופף ומלחין, שהיה בין מבשרי הולדתו של הרוק הישראלי."
(הערה-ג.ט.:השירים אותם הלחין לוי ברביו הם:" אנשי בסדר" ,"תותח ביישן" ,"היה זה בגיל 3" ,"הגטו שלי" ,"אחים צ'מבלולו", "רגעים יפים" ,"אבי היקר" ,"אבל המלכות" ,"לקקו אחים לקקו". כמו כן לוי הלחין ל"אחרית הימים" את "בלב הים שוכן לו אי" שלא נכלל באלבום היחיד של הלהקה.)
בלושטיין מוסיף ומצמיד את העשייה הלווינית בתחום הרוויו הסטירי לעשייה ההתחלתית בתחום הרוק הישראלי:
"'שבלול' יצא לשוק במאי 1970,כמעט בתיאום עם המהומות שעוררה אז הצגת מלכת האמבטיה . הצימוד בין האירועים נעשה רטרואקטיבית ,אך הם היו אבני הבניין של אותה תופעה?
שמוליק קראוס המשיך בפעילותו עם הרכב מצויין ,'כף התקווה הטובה', שבו נטלו חלק זוהר לוי ,אלי מגן, שלמה מזרחי ,ג'וזי כץ ויענקל'ה רוטבליט. להרכב זה היו חיים קצרים למדי ,עקב חוסר יציבותו של קראוס ,אך ..למרבה המזל שימש אבן יסוד ללהקת 'אחרית הימים' שהנהיג זוהר לוי .לוי אסף סביבו את אלי מגן, גבי שושן ,מירי אלוני ויצחק קלפטר ..שהיה אז גיטריסט הרוק בה"א הידיעה בארץ ושלט בכל רזי הגיטרה החשמלית ברמה שלא הייתה מקובלת אצלנו .עם חבורה זו יצר זוהר לוי את תקליטה היחיד של הלהקה שהיה ונותר האפיטום של תקליט רוק ישראלי. צירוף הטקסטים של חנוך לוין עם לחניו של זוהר לוי ,ששילבו לראשונה אלמנטים של מוסיקה מזרח תיכונית במוסיקת רוק("פתחי לי את הדלת", ו "תחת עץ האקליפטוס" למשל),היווה הצהרה אומנותית חשובה בקשר לאפשרות יצירתה וביצועה של מוסיקת רוק ישראלית עם אני מאמין ברור ומוצהר."
את אותו "אני מאמין" שמתאר בלושטיין משתקף בבהירות בטקסטים של "אחרית הימים" שיובאו להלן:
אין מקום לשניים על עמוד החשמל.
"אני רואה אותך מלמעלה, גברת פוקס היקרה,
כשאת אוכלת עוגיות ומפהקת לתקרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך ,אבל-
אין מקום לשניים על עמוד החשמל.
אך אולי נפגש, גברת פוקס,
אך עוד אולי ניפגש ביום אחרון,
רק את ואני וחצי עפיפון,
למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון.
אני רואה אותך מלמעלה, גברת קליין היקרה,
מגרדת את בטנך בלילה במיטה קרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך, אבל-
אין מקום לשניים על עמוד החשמל.
אך אולי ניפגש, גברת קליין?
אני רואה אותך מלמעלה, גברת בלום היקרה,
כשאת עוצמת את עינייך, אבל פוקחת חזרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך, אבל-
אין מקום לשניים על עמוד החשמל.
אך אולי ניפגש, גברת בלום."
"אין מקום לשניים על עמוד החשמל" הוא שיר שמתאר ברובד הנרטיבי הפשוט שלו עובד חברת החשמל שמפותה ע"י נשים יגעות ומשועממות אך לא עושה את הצעד המצופה אליהן.
השיר זוכה לעיבוד רוקיסטי שמושפע רבות מהאלבום שבלול של איינשטיין וחנוך שיצא שנתיים קודם לכן.
הטקסט מזכיר רק נשים אשכנזיות-גברות פוקס, קליין ,בלום ,ומדגיש מצב של נישואין קרים ומשועממים: לגלוג כמעט גלוי על השכבה המבוססת כלכלית ופוליטית ששכחה אלמנטים אנושיים חיוניים של ויטאליות וחיוביות. אל נמען דומה הפנה בבוטות לוין את חצי הביקורת שלו שנתיים לפני יציאת האלבום ברביו הסטירי מלכת האמבטיה , ובשנת יציאת האלבום במחזה חפץ.
החשמלאי מייצג בשיר זה את האדם החופשי, ממגבלות החברה וממגבלות כבלי המוסר מחד ו/או את החולם הנצחי של לוין ,אותו חולם שיישאר לעד מתוסכל. לוין משאיר לשיפוט הקורא, ובמקרה זה גם המאזין להחליט לבדו אם אותו חשמלאי אכן יכול, אם ברצונו, לחבור למיטתן של גברות פוקס ,בלום, וקליין, או שמא ממרומי עמוד החשמל הנישא (סימבול פאלי?) שמקנה לו נקודת הצצה לנשים הבודדות בביתן ,הוא רוקח לו תסריט דמיוני מזוכיסטי המקנה לו, לאדם החופשי והנגיש לנשים מתוסכלות ,יכולת של דון ז'ואן וסקס אפיל של גבר מסתורי וחזק.
בשיר מתקיימת מערכת יחסים בין הדובר שממלא הן את פונקצית ה"קול הפעיל" ו"הקול הסביל" בעוד שהנשים רק אולי רואות ואולי נראות בחמקמקות עליה כותב יורן.
השיר טומן בחובו אלמנט הצצה בולט בו חוש הראייה מקבל עוצמה רבה ביחסים המרומזים שבין אותו אדם, שכלל אין הקורא/מאזין יכול להיות בטוח שהוא אכן חשמלאי ולא מציצן חסר בושה שאינו חושש לטפס על עמוד החשמל במטרה לחזות בנשים ובין אותן נשים.
ייתכן כי גישתו/נבואתו של אריך פרום לגבי טיפוס ה"אדם הקיברנטי" שמוצף ריגושים אך מחוסר רגשות,משתקפת בדמות לווינית זו כמו בדמויות לוויניות רבות אחרות.
השורות הראשונות בבתים דווקא מאוששות את הסברה כי הדובר הנו חשמלאי באשר הוא נמצא בזווית עליונה מדירתן של גברות פוקס, בלום וקליין. הפועל (verb) "רואה" משמש באופן בלעדי את הדובר בעוד שהגברות מביטות באופנים שונים ומציצנים מצדן באותו "אחר דמיוני" לאקאני:
"נושאת אלי את מבטך" ,"עוצמת את עינייך" ,"פוקחת חזרה". לוין רומז כי קיים רצון של הגברות למעשה אסור עם הדובר אך דווקא הוא מצייר עצמו כמחזיק בעמדת הכוח ,כפי שמציג זאת נועם יורן במאמרו "חדר ההמתנה של הזונה" :
"הסיטואציה המציצנית מרכזית גם אצל חנוך לוין .וגם שם היא מופיעה עם האיסור וההשפלה .הגבר זוכה במבט אסור באשה כחלק מהשפלתו, האישה מתעלמת מקיומו כגבר, ומאפשרת לו לראות את מערומיה או אף לגעת בגופה."
המנטרה החוזרת "אין מקום לשניים על עמוד החשמל" מקבלת הדגשה נוספת בחזרה רבה בשיר המולחן כפי שעושה לוין בשיר הטרום מולחן ומצדיקה את טיעונו של יורן לפיו:
"לוין חוזר יותר מדי אל המנגנון המייצר את האיסור ואת העונג?.החזרה האובססיבית ,השפע המילולי ,ההפרזה"
המתח השירי מקבל בלחן ובעיבוד הכפלה ושילוש גם ע"י השהייה לפני המטרה בסוף כל בית וגם באפקטים הצליליים שנחשבו בזמנו מודרניים שמזכירים מתח חשמלי. הטיפול של "אחרית הימים" בנושא הבגידה אמנם אינו חידוש במוסיקה הישראלית וקדמו לו גם "השלושרים" בשיר "צרות טובות" (שמרית אור/שלום חנוך) וב"שש או שבע" (ירון לונדון/ יוחנן זראי) אך השילוב של הטקסט האימפוטנטי של לוין שבו גם הפזמון המבטיח פגישה אינו מעודד (על חוט בין שני עמודי טלפון) ,עם השירה המתריסה וה"צעקנית" של גבי שושן והגיטרה הוירטואוזית של יצחק קלפטר יוצר שיר פסימי, נוקשה וחסר תקווה-כמיטב המסורת הלוינית, וכמיטב מסורת הרוק על חלק מגווניו (לו ריד, ניק קייב , טום וייטס בחו"ל וברי סחרוף והקליק בארץ).
העץ הוא גבוה(מה אכפת לציפור).
"העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,
הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,
אם הים הוא עמוק, מה אכפת לו לעץ,
מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק.
העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,
יפה הציפור ,היא תעוף לה רחוק,
אם תעוף הציפור, מה אכפת לו לעץ,
מה אכפת לציפור שהעץ הוא ירוק.
הים הוא מלוח ,הים הוא עמוק,
יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק,
אם תעוף הציפור, מה אכפת לו לים,
מה אכפת לציפור שהים הוא עמוק.
אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק
אדם שר שירים כי הים הוא עמוק,
אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים,
מה אכפת לציפור, אם ישיר או ישתוק.
1970 "
"העץ הוא גבוה" הוא למעשה השיר "מה אכפת לציפור" שזוכה לעיבוד ולחן פסטורלי ושירה רכה של אלי מגן.המשקל השירי והמוזיקלי של ארבע שורות בארבעה בתים במקביל לארבע שורות מוזיקליות במשקל של ארבע משרה אווירה רגועה ושלוות נפש של שיר אופטימי לחלוטין ולאוו דווקא של "מה אכפת.." או אדישות.
הפסטורליות המוזיקלית משולבת כמעט ביחס הרמוני עם הרובד הראשוני של הטקסט. הסיומת הטקסטואלית, יחסית מפתיעה בכך שלציפור ,לה לא אכפת שהעץ הוא ירוק ושהים הוא עמוק גם לא אכפת עם האדם ישיר או ישתוק- והאדם- המשורר והמבצע מפסיקים באחת.
"אחרית הימים" נוגעים בשיר זה בז'אנר פנימי לעולם הרוק,הוא ז'אנר בלדות הרוק. באופן כמעט טבעי שהחל כבר בשנות החמישים המאוחרות עם אלביס פרסלי כמעט כל אומן רוק (על כל גווניו) נוגע בנקודה זו או אחרת בגוון מוסיקלי רגוע יותר בו נפרשים לאוזני הקהל יכולתו וגיוונו של אותו אמן.בתקופה בה יצרה "אחרית הימים" שלטו בכיפת הרוק העולמי להקות כמו "קינג קרימזון" ,"פינק פלויד", "ג'טרו טול", "האבנים המתגלגלות" ,"יאס" ,"ג'נסיס", "המי" ועוד. כל הלהקות הללו היו להקות רוק לעילא ולעילא ועם זאת נגעו לא פעם בגוון מלודי יותר של הרוק שנוצל לשירי אהבה וגם לשירים המנוניים.
נדמה, כי "אחרית הימים" מצאה ב"מה אכפת לציפור" את הפרצה דרכה יוכלו להביע התחברות אלתרמנית כמעט ,דרך הפואטיקה הלווינית לטבע ,לזרימה הקוסמית ולמקומו של האדם בעולם סביבו. מה שעשוי להעלות ספקות לגבי האותנטיות של כוונות הרוק לפי מוטי רגב:
"רוק ישראלי,?אינו כינוי לכל מוסיקת רוק שנעשית בישראל ,אלא שם פרטי של סגנון ספציפי ,שפה מוסיקלית ,סוג של אווירה צלילית ורגשית ייחודית .ביסודו של הסגנון עומדת הכלאה ,במינון מאד זהיר, של העוצמה, הצעקה ,החספוס- ולעתים רחוקות גם הכעס- של הרוק ,עם הליטוף ,הנעימות, ההשלמה, של שירי ארץ ישראל?אבל האווירה הבסיסית של הישראליות המסורתית נותרה. לאוזניים שמחויבות יותר לרוק, הרוק הישראלי היה כמעט תמיד ,והוא עדיין-רך מדי. כעס ממשי ,ציניות, חרדה ,ייאוש, דכאון, הטרדה ,רעש, מונוטוניות ,פרימיטיביות ,יצריות ומיניות היו בו תמיד נדירים."
הערה: כאן המקום לציין כי ייתכן כי נמצא בשיר הן מבחינת הליריות והעיבוד המוזיקלי והן מבחינת תוכנו הדהוד לשיר "ציפור שחורה" של "החיפושיות" שיצא שנתיים לפני כתיבת השיר וארבע שנים לפני הקלטתו.
חייו ומותו של מר גוסקינד.
"מר גוסקינד היה איש קטן,
החיים עברו מעליו,
ראשו הנוטה קצת לצד
כמעט שנגע ברגליו.
כשהיה בן עשרים ואחת
עוד נותרו לו שיני החלב,
מר גוסקינד היה איש קטן,
החיים עבר מעליו.
הוריו עוד קיוו שיגדל,
אבל הוא לא רצה לגדול,
לשם מה להרים את הראש
אם ממילא סופו שייפול?
וכיוון שמיעט לדבר,
גם לא התחלף לו הקול,
הוריו עוד קיוו שיגדל,
אבל הוא לא רצה לגדול.
(שני בתים לא מושרים)
מר גוסקינד היה איש קטן,
החיים עברו מעליו,
הוא נפטר בן שלושים וחמש,
בסוף או באמצע הסתיו.
על קברו שמו אבן קטנה
ועליה באמצע נכתב:
'מר גוסקינד היה איש קטן,
החיים עברו מעליו'".
"חייו ומותו של מר גוסקינד" מקבל לחן ועיבוד קודר ודכאוני שמושפע מ"מחתרת הקטיפה" של אנדי וורהול,לו ריד,ג'ון קייל וניקו שבע שנים מוקדם יותר.
"השילוב של גיטרה חשמלית "מלכלכת" המנגנת בעיקר אקורדים חוזרים על עצמם ,פסנתר או ויולה ,תמלילים עם אמירה חברתית קשה ונסיונות בבניית "רעש" מוסיקלי עשו את ה"ולווט אנדרגראונד" למייצגת המובהקת של מוסיקת הרוק כביטוי של עירוניות מנוכרת ודקדנטית ולמקשרת בין הרוק לזרמים "אוונגרדים" באומנויות אחרות.
השיר מקבל תגבור אקורדיון, מה שמקנה לשיר אופי וודבילי של שיר עם נוגה. בשיר זה משמיטה הלהקה שני בתים, מה שלא מתאים ליחס הלהקה לטקסטים באלבום זה.
השיר מתאר חיים פאתטים של אדם מופנם, סגור, שלא טועם מן החיים בשל פחד מכישלון. ואכן, המסר הלויני הקודר שבולט כל כך במחזותיו מקבל ביטוי מוסיקלי של שיר שנשמע כמו רקוויאם, לאדם שנפטר בגיל שלושים וחמש, עדיין בלי שיתחלף לו הקול-לטעמי-קינה אמיתית של לוין שקיבלה הדהוד מאוחר יותר ,גם אם מעודן יותר (1973) בשיר "ילד מזדקן" של אלון אלארצ'יק ודני סנדרסון הצעירים ללהקת "כוורת" באלבום סיפורי פוגי.
ביצירת להקת "אחרית הימים".
מבוא
החל משנות החמישים המאוחרות נראית נטייה במוסיקה הפופולרית העברית לחיפוש משאבים מילוליים ליצירה אצל משוררים ולא רק אצל פזמונאים כמו חיים חפר (שיר הקטר), עמוס קינן (שיר סתיו), יונתן רטוש (לו באת), אברהם חלפי (עטור מצחך), נתן זך (כשאלוהים אמר בפעם הראשונה) , נתן יונתן (רק עלה) ,נתן אלתרמן (שיחות דיפלומטיות) וכמובן עוד מהמשוררים הנ"ל ואחרים..
דני בלושטיין כותב במאמרו "הרוק הישראלי בן 18":
"ניתן להתייחס אל שנת 1970 כשנת הולדתו של הרוק הישראלי כשנת המעבר מתרבות האקורדיאון של הלהקות הצבאיות אל הצליל המחושמל של גיטרת הרוק?.המעבר לא היה הדרגתי אלא כמעט פתאומי-סכר שנפרץ עם הופעת הבקיעים הראשונים בחומת השאננות והשביעות העצמית, שאפיינה את הלך הרוח בארץ שאחרי מלחמת ששת הימים. חומה זו היוותה מעין מסך ברזל שחצץ בין ישראל, מעוז של מערביות בלב הלוואנט כפי שאהבנו להגדיר את עצמנו, לבין מה שהתרחש בשנות הששים בעולם המערבי מבחינת תרבות הנוער?.ניצנים ראשונים הופיעו אמנם כבר לפני כן בפופ הישראלי, בהרכבים כמו שלישיית "החלונות הגבוהים" ו"השלושרים" למשל, אך הם היו אי בודד בים של פרחים בקנה ,ריחוף אופורי במלכות החרמון ,שנינו מאותו הכפר ורק שיפתח עלי שיפתח אותו מצנח שינסה למנוע את ההתרסקות הבלתי נמנעת עם סיומה של האופוריה."
הריאקציה אליה מתייחס בלושטיין כנגד תרבות הקולקטיב הבלתי מעורערת מצאה מפלט בפנייה לכותבים צעירים שייצגו את הראדיקליות כנגד ממשלה קשישה מדור תש"ח שהאצילה מערכיה על כל תחומי החיים ודי אם נזכיר את האיסור של מנכ"ל משרד החינוך יעקב שריד ב1965 על הגעה להופעות של להקת "החיפושיות" בנימוק חינוכי.
כותבים צעירים כמו יעקב רוטבליט, מאיר אריאל ,ירון לונדון ויהונתן גפן הובילו בסוף שנות הששים את המגמה לכתיבה אישית שחותרת לאמירה שתשקף אורחות חיים והלכי רוח שונים מכל מה שהקהל המוסיקלי בארץ הורגל אליו.
חנוך לוין ,מחזאי ויוצר ייחודי לכשעצמו, סיפק למבצעים צעירים אופציה קסומה ושרמנטית של כותב איכותי בן דורם שאינו מהסס לפגוע בפרות הקדושות ביותר. אופציה שמממשת את עצמה עד ימים אלה, כמעט שנתיים אחרי מותו.
לוין סיפק טקסטים למספר מבצעים בולטים של הרוק הישראלי:
"בוא אלי פרפר נחמד" ששמו מבוסס על שיר הילדים הידוע של לאה נאור (תודתי לדתיה בן דור על הסיוע בחלק זה), נכתב ב1965 והפך ב1966 לשיר "חייל של שוקולד" בלחן של שמוליק קראוס ובביצוע "החלונות הגבוהים";
"שחמט" מתוך את ואני והמלחמה הבאה מ1968 בוצע ב1970 על ידי חווה אלברשטיין בלחן של אלכס כגן;
"בלדה על אדון כמעט וגברת כבר" מ1965 הולחן ובוצע ב1981 ע"י יהודית רביץ;
רן אלירן בתקליט הללויה (1966) הוא הראשון שמבצע לפי שילוב טקסט של לוין ולחן של זוהר לוי;
ב1970 זוהר לוי, בטרם הקים את להקת "אחרית הימים" מלחין ומבצע את "אני בדרכי למוסד הסגור",שנתיים קודם לכן במסגרת להקת "הזוהר השביעי" לוי מלחין ושר את "מצילתיים";
ב1988 מבצעת ריקי גל ללחן של מתי כספי את "בצער לא רב ביגון לא קודר" מתוך "קטשופ" וב1993 את "חפש בי", עיבוד לשיר "עשה חיפוש בי פקח צעיר" מתוך "הפטריוט" מ1967;
השיר "חיה לי מיום ליום" שבוצע לראשונה ע"י תיקי דיין ללחן של רפי קדישזון, אחת מהאומניות שעבדו רבות עם לוין,ב1977 בפסקול הסרט "פנטזיה על נושא רומנטי", זכה לביצוע מצליח ביותר על ידי ריטה ללחן של רמי קליינשטיין ב1988 ולעיבוד היפ הופ הכולל רק את המוטיב המילולי "חי לי מיום ליום" ב2001 ע"י "סאבלמינאל" (בעיוות מסוים של התמליל כנהוג בתרבות המוסיקלית של ההיפ הופ). ב1999 מוציא דודי לוי אלבום פרוייקט המיוחד לשירי לוין וביניהם "אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם" מתוך הרוויו הסטירי "קטשו"פ ,ביצועים לשירים מוכרים כמו "אני בדרכי למוסד הסגור" שביצע זוהר לוי ועוד,ואילו ב2001 מבצעת יהודית רביץ את "הרגע שלפני".
אחרית הימים.
ב1972 יצא האלבום הראשון והאחרון של להקת "אחרית הימים" , אלבום שנחשב ע"י רוב חוקרי הרוק ומבקרי המוסיקה בארץ כאלבום הרוק הטוב ביותר שנעשה בארץ עד כה, בסוגה המוזיקלית- תרבותית המתפתחת והמתעצבת של הרוק הישראלי.
במאמרו "לימונים מתוקים" מנסה להגדיר מוטי רגב את עקרונות שפת הרוק:
"סגנון מוסיקלי ,סוג של אווירה ,שפה צלילית-שאני מכנה בשם רוק ישראלי .הערכים של התזמור ,העיבוד ,הנגינה וההפקה ינם "רוק". ההרכב המסורתי של הרוק-"יחידת קצב" של תופי בס, גיטרה חשמלית וקלידים-הפך כבר לכל כך מובן וסטנדרטי ,עד שנוטים לשכוח שיש לו קונטקסט תרבותי-מוסיקלי ברור :מוסיקת הרוק. שם הוא עוצב והתמסד כ"תזמורת הבסיסית של מוסיקה עכשווית. גם ההקפדה הרבה על הדיוק בתזמון בין הכלים בשברירי שנייה של נוכחות והעלמות ,הנקיון של המעברים הללו, הנם ערכים אסתטים של הפקת אולפן כעשייה אמנותית ,שנוסחו ועוצבו בתוך עולם הרוק. ההקשה הכבדה על התופים והצליל המלוכלך במקצת של הגיטרה באים גם הם ישירות מעולם הרגישויות של הרוק."
"אחרית הימים" היו מהראשונים בארץ שהצליחו ליצור סביבה מוסיקלית העונה על אותם ערכים אסתטים שמפרט רגב.
בלהקה היו חברים מירי אלוני ,שירה; יצחק קלפטר, גיטרות ;אלי מגן, בס וקונטרבס ,שירה ;גבי שושן ,שירה; זוהר לוי, תופים ולחנים. זוהר לוי היה גם המלחין של הרביו הלוויני מלכת האמבטיה ב1970 ומצא לנכון לשבץ ארבעה שירים שנכתבו ע"י לוין לאלבום זה, כמחצית משירי האלבום:
"חייו ומותו של מר גוסקינד"(1969),"אין מקום לשניים על עמוד החשמל" שנכתב( כנראה ) במיוחד לאלבום, "התעמלות בוקר"(1970), ו"מה אכפת לציפור"(1970) שהפך ל"העץ הוא גבוה".
השם "אחרית הימים" בנוסף לפרוש המקראי והפילוסופי המפורש והבלתי מפורש עשוי לינוק משירו של חיים חפר "תחת עץ האקליפטוס " המופיע בוריאציה של רוק כבד באלבום זה או מ "שיר אחרית הימים" שנכלל ב"ששה מרובעים" של לוין:
"וגר טוראי ראשון עם רב סמל,
ורב סמל ירבץ עם רמטכ"ל,
ונער קטון מכסה את הגופות,
נאום ה' צבאות."
דני בלושטיין מתאר את מקורות החיבור בין לוין ל"אחרית הימים":
"'אנחנו אנשי בסדר/אנשי בסדר גמור/אצבע בתחת ושיר בגרון/כי טוב ,מסריח וחם', כתב חנוך לוין ב מלכת האמבטיה הרביו הסטירי שהוצג לראשונה באפריל 1970 וירד מהר מאד מהבמה בלחץ הקהל, שהפעיל מנגנון של צנזורה עצמית ,כדי להגן על עצמו מהמציאות הקשה שחנוך לוין הטיח בו..הז'אנר המוסיקלי ,שנבחר כדי לבטא את ההתרסה נגד אנשי הבסדר היוצאים לגן כדי 'לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי ',היה באופן טבעי הז'אנר של מוסיקת הרוק. את המוסיקה למלכת האמבטיה הלחין זוהר לוי, מתופף ומלחין, שהיה בין מבשרי הולדתו של הרוק הישראלי."
(הערה-ג.ט.:השירים אותם הלחין לוי ברביו הם:" אנשי בסדר" ,"תותח ביישן" ,"היה זה בגיל 3" ,"הגטו שלי" ,"אחים צ'מבלולו", "רגעים יפים" ,"אבי היקר" ,"אבל המלכות" ,"לקקו אחים לקקו". כמו כן לוי הלחין ל"אחרית הימים" את "בלב הים שוכן לו אי" שלא נכלל באלבום היחיד של הלהקה.)
בלושטיין מוסיף ומצמיד את העשייה הלווינית בתחום הרוויו הסטירי לעשייה ההתחלתית בתחום הרוק הישראלי:
"'שבלול' יצא לשוק במאי 1970,כמעט בתיאום עם המהומות שעוררה אז הצגת מלכת האמבטיה . הצימוד בין האירועים נעשה רטרואקטיבית ,אך הם היו אבני הבניין של אותה תופעה?
שמוליק קראוס המשיך בפעילותו עם הרכב מצויין ,'כף התקווה הטובה', שבו נטלו חלק זוהר לוי ,אלי מגן, שלמה מזרחי ,ג'וזי כץ ויענקל'ה רוטבליט. להרכב זה היו חיים קצרים למדי ,עקב חוסר יציבותו של קראוס ,אך ..למרבה המזל שימש אבן יסוד ללהקת 'אחרית הימים' שהנהיג זוהר לוי .לוי אסף סביבו את אלי מגן, גבי שושן ,מירי אלוני ויצחק קלפטר ..שהיה אז גיטריסט הרוק בה"א הידיעה בארץ ושלט בכל רזי הגיטרה החשמלית ברמה שלא הייתה מקובלת אצלנו .עם חבורה זו יצר זוהר לוי את תקליטה היחיד של הלהקה שהיה ונותר האפיטום של תקליט רוק ישראלי. צירוף הטקסטים של חנוך לוין עם לחניו של זוהר לוי ,ששילבו לראשונה אלמנטים של מוסיקה מזרח תיכונית במוסיקת רוק("פתחי לי את הדלת", ו "תחת עץ האקליפטוס" למשל),היווה הצהרה אומנותית חשובה בקשר לאפשרות יצירתה וביצועה של מוסיקת רוק ישראלית עם אני מאמין ברור ומוצהר."
את אותו "אני מאמין" שמתאר בלושטיין משתקף בבהירות בטקסטים של "אחרית הימים" שיובאו להלן:
אין מקום לשניים על עמוד החשמל.
"אני רואה אותך מלמעלה, גברת פוקס היקרה,
כשאת אוכלת עוגיות ומפהקת לתקרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך ,אבל-
אין מקום לשניים על עמוד החשמל.
אך אולי נפגש, גברת פוקס,
אך עוד אולי ניפגש ביום אחרון,
רק את ואני וחצי עפיפון,
למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון.
אני רואה אותך מלמעלה, גברת קליין היקרה,
מגרדת את בטנך בלילה במיטה קרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך, אבל-
אין מקום לשניים על עמוד החשמל.
אך אולי ניפגש, גברת קליין?
אני רואה אותך מלמעלה, גברת בלום היקרה,
כשאת עוצמת את עינייך, אבל פוקחת חזרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך, אבל-
אין מקום לשניים על עמוד החשמל.
אך אולי ניפגש, גברת בלום."
"אין מקום לשניים על עמוד החשמל" הוא שיר שמתאר ברובד הנרטיבי הפשוט שלו עובד חברת החשמל שמפותה ע"י נשים יגעות ומשועממות אך לא עושה את הצעד המצופה אליהן.
השיר זוכה לעיבוד רוקיסטי שמושפע רבות מהאלבום שבלול של איינשטיין וחנוך שיצא שנתיים קודם לכן.
הטקסט מזכיר רק נשים אשכנזיות-גברות פוקס, קליין ,בלום ,ומדגיש מצב של נישואין קרים ומשועממים: לגלוג כמעט גלוי על השכבה המבוססת כלכלית ופוליטית ששכחה אלמנטים אנושיים חיוניים של ויטאליות וחיוביות. אל נמען דומה הפנה בבוטות לוין את חצי הביקורת שלו שנתיים לפני יציאת האלבום ברביו הסטירי מלכת האמבטיה , ובשנת יציאת האלבום במחזה חפץ.
החשמלאי מייצג בשיר זה את האדם החופשי, ממגבלות החברה וממגבלות כבלי המוסר מחד ו/או את החולם הנצחי של לוין ,אותו חולם שיישאר לעד מתוסכל. לוין משאיר לשיפוט הקורא, ובמקרה זה גם המאזין להחליט לבדו אם אותו חשמלאי אכן יכול, אם ברצונו, לחבור למיטתן של גברות פוקס ,בלום, וקליין, או שמא ממרומי עמוד החשמל הנישא (סימבול פאלי?) שמקנה לו נקודת הצצה לנשים הבודדות בביתן ,הוא רוקח לו תסריט דמיוני מזוכיסטי המקנה לו, לאדם החופשי והנגיש לנשים מתוסכלות ,יכולת של דון ז'ואן וסקס אפיל של גבר מסתורי וחזק.
בשיר מתקיימת מערכת יחסים בין הדובר שממלא הן את פונקצית ה"קול הפעיל" ו"הקול הסביל" בעוד שהנשים רק אולי רואות ואולי נראות בחמקמקות עליה כותב יורן.
השיר טומן בחובו אלמנט הצצה בולט בו חוש הראייה מקבל עוצמה רבה ביחסים המרומזים שבין אותו אדם, שכלל אין הקורא/מאזין יכול להיות בטוח שהוא אכן חשמלאי ולא מציצן חסר בושה שאינו חושש לטפס על עמוד החשמל במטרה לחזות בנשים ובין אותן נשים.
ייתכן כי גישתו/נבואתו של אריך פרום לגבי טיפוס ה"אדם הקיברנטי" שמוצף ריגושים אך מחוסר רגשות,משתקפת בדמות לווינית זו כמו בדמויות לוויניות רבות אחרות.
השורות הראשונות בבתים דווקא מאוששות את הסברה כי הדובר הנו חשמלאי באשר הוא נמצא בזווית עליונה מדירתן של גברות פוקס, בלום וקליין. הפועל (verb) "רואה" משמש באופן בלעדי את הדובר בעוד שהגברות מביטות באופנים שונים ומציצנים מצדן באותו "אחר דמיוני" לאקאני:
"נושאת אלי את מבטך" ,"עוצמת את עינייך" ,"פוקחת חזרה". לוין רומז כי קיים רצון של הגברות למעשה אסור עם הדובר אך דווקא הוא מצייר עצמו כמחזיק בעמדת הכוח ,כפי שמציג זאת נועם יורן במאמרו "חדר ההמתנה של הזונה" :
"הסיטואציה המציצנית מרכזית גם אצל חנוך לוין .וגם שם היא מופיעה עם האיסור וההשפלה .הגבר זוכה במבט אסור באשה כחלק מהשפלתו, האישה מתעלמת מקיומו כגבר, ומאפשרת לו לראות את מערומיה או אף לגעת בגופה."
המנטרה החוזרת "אין מקום לשניים על עמוד החשמל" מקבלת הדגשה נוספת בחזרה רבה בשיר המולחן כפי שעושה לוין בשיר הטרום מולחן ומצדיקה את טיעונו של יורן לפיו:
"לוין חוזר יותר מדי אל המנגנון המייצר את האיסור ואת העונג?.החזרה האובססיבית ,השפע המילולי ,ההפרזה"
המתח השירי מקבל בלחן ובעיבוד הכפלה ושילוש גם ע"י השהייה לפני המטרה בסוף כל בית וגם באפקטים הצליליים שנחשבו בזמנו מודרניים שמזכירים מתח חשמלי. הטיפול של "אחרית הימים" בנושא הבגידה אמנם אינו חידוש במוסיקה הישראלית וקדמו לו גם "השלושרים" בשיר "צרות טובות" (שמרית אור/שלום חנוך) וב"שש או שבע" (ירון לונדון/ יוחנן זראי) אך השילוב של הטקסט האימפוטנטי של לוין שבו גם הפזמון המבטיח פגישה אינו מעודד (על חוט בין שני עמודי טלפון) ,עם השירה המתריסה וה"צעקנית" של גבי שושן והגיטרה הוירטואוזית של יצחק קלפטר יוצר שיר פסימי, נוקשה וחסר תקווה-כמיטב המסורת הלוינית, וכמיטב מסורת הרוק על חלק מגווניו (לו ריד, ניק קייב , טום וייטס בחו"ל וברי סחרוף והקליק בארץ).
העץ הוא גבוה(מה אכפת לציפור).
"העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,
הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,
אם הים הוא עמוק, מה אכפת לו לעץ,
מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק.
העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,
יפה הציפור ,היא תעוף לה רחוק,
אם תעוף הציפור, מה אכפת לו לעץ,
מה אכפת לציפור שהעץ הוא ירוק.
הים הוא מלוח ,הים הוא עמוק,
יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק,
אם תעוף הציפור, מה אכפת לו לים,
מה אכפת לציפור שהים הוא עמוק.
אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק
אדם שר שירים כי הים הוא עמוק,
אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים,
מה אכפת לציפור, אם ישיר או ישתוק.
1970 "
"העץ הוא גבוה" הוא למעשה השיר "מה אכפת לציפור" שזוכה לעיבוד ולחן פסטורלי ושירה רכה של אלי מגן.המשקל השירי והמוזיקלי של ארבע שורות בארבעה בתים במקביל לארבע שורות מוזיקליות במשקל של ארבע משרה אווירה רגועה ושלוות נפש של שיר אופטימי לחלוטין ולאוו דווקא של "מה אכפת.." או אדישות.
הפסטורליות המוזיקלית משולבת כמעט ביחס הרמוני עם הרובד הראשוני של הטקסט. הסיומת הטקסטואלית, יחסית מפתיעה בכך שלציפור ,לה לא אכפת שהעץ הוא ירוק ושהים הוא עמוק גם לא אכפת עם האדם ישיר או ישתוק- והאדם- המשורר והמבצע מפסיקים באחת.
"אחרית הימים" נוגעים בשיר זה בז'אנר פנימי לעולם הרוק,הוא ז'אנר בלדות הרוק. באופן כמעט טבעי שהחל כבר בשנות החמישים המאוחרות עם אלביס פרסלי כמעט כל אומן רוק (על כל גווניו) נוגע בנקודה זו או אחרת בגוון מוסיקלי רגוע יותר בו נפרשים לאוזני הקהל יכולתו וגיוונו של אותו אמן.בתקופה בה יצרה "אחרית הימים" שלטו בכיפת הרוק העולמי להקות כמו "קינג קרימזון" ,"פינק פלויד", "ג'טרו טול", "האבנים המתגלגלות" ,"יאס" ,"ג'נסיס", "המי" ועוד. כל הלהקות הללו היו להקות רוק לעילא ולעילא ועם זאת נגעו לא פעם בגוון מלודי יותר של הרוק שנוצל לשירי אהבה וגם לשירים המנוניים.
נדמה, כי "אחרית הימים" מצאה ב"מה אכפת לציפור" את הפרצה דרכה יוכלו להביע התחברות אלתרמנית כמעט ,דרך הפואטיקה הלווינית לטבע ,לזרימה הקוסמית ולמקומו של האדם בעולם סביבו. מה שעשוי להעלות ספקות לגבי האותנטיות של כוונות הרוק לפי מוטי רגב:
"רוק ישראלי,?אינו כינוי לכל מוסיקת רוק שנעשית בישראל ,אלא שם פרטי של סגנון ספציפי ,שפה מוסיקלית ,סוג של אווירה צלילית ורגשית ייחודית .ביסודו של הסגנון עומדת הכלאה ,במינון מאד זהיר, של העוצמה, הצעקה ,החספוס- ולעתים רחוקות גם הכעס- של הרוק ,עם הליטוף ,הנעימות, ההשלמה, של שירי ארץ ישראל?אבל האווירה הבסיסית של הישראליות המסורתית נותרה. לאוזניים שמחויבות יותר לרוק, הרוק הישראלי היה כמעט תמיד ,והוא עדיין-רך מדי. כעס ממשי ,ציניות, חרדה ,ייאוש, דכאון, הטרדה ,רעש, מונוטוניות ,פרימיטיביות ,יצריות ומיניות היו בו תמיד נדירים."
הערה: כאן המקום לציין כי ייתכן כי נמצא בשיר הן מבחינת הליריות והעיבוד המוזיקלי והן מבחינת תוכנו הדהוד לשיר "ציפור שחורה" של "החיפושיות" שיצא שנתיים לפני כתיבת השיר וארבע שנים לפני הקלטתו.
חייו ומותו של מר גוסקינד.
"מר גוסקינד היה איש קטן,
החיים עברו מעליו,
ראשו הנוטה קצת לצד
כמעט שנגע ברגליו.
כשהיה בן עשרים ואחת
עוד נותרו לו שיני החלב,
מר גוסקינד היה איש קטן,
החיים עבר מעליו.
הוריו עוד קיוו שיגדל,
אבל הוא לא רצה לגדול,
לשם מה להרים את הראש
אם ממילא סופו שייפול?
וכיוון שמיעט לדבר,
גם לא התחלף לו הקול,
הוריו עוד קיוו שיגדל,
אבל הוא לא רצה לגדול.
(שני בתים לא מושרים)
מר גוסקינד היה איש קטן,
החיים עברו מעליו,
הוא נפטר בן שלושים וחמש,
בסוף או באמצע הסתיו.
על קברו שמו אבן קטנה
ועליה באמצע נכתב:
'מר גוסקינד היה איש קטן,
החיים עברו מעליו'".
"חייו ומותו של מר גוסקינד" מקבל לחן ועיבוד קודר ודכאוני שמושפע מ"מחתרת הקטיפה" של אנדי וורהול,לו ריד,ג'ון קייל וניקו שבע שנים מוקדם יותר.
"השילוב של גיטרה חשמלית "מלכלכת" המנגנת בעיקר אקורדים חוזרים על עצמם ,פסנתר או ויולה ,תמלילים עם אמירה חברתית קשה ונסיונות בבניית "רעש" מוסיקלי עשו את ה"ולווט אנדרגראונד" למייצגת המובהקת של מוסיקת הרוק כביטוי של עירוניות מנוכרת ודקדנטית ולמקשרת בין הרוק לזרמים "אוונגרדים" באומנויות אחרות.
השיר מקבל תגבור אקורדיון, מה שמקנה לשיר אופי וודבילי של שיר עם נוגה. בשיר זה משמיטה הלהקה שני בתים, מה שלא מתאים ליחס הלהקה לטקסטים באלבום זה.
השיר מתאר חיים פאתטים של אדם מופנם, סגור, שלא טועם מן החיים בשל פחד מכישלון. ואכן, המסר הלויני הקודר שבולט כל כך במחזותיו מקבל ביטוי מוסיקלי של שיר שנשמע כמו רקוויאם, לאדם שנפטר בגיל שלושים וחמש, עדיין בלי שיתחלף לו הקול-לטעמי-קינה אמיתית של לוין שקיבלה הדהוד מאוחר יותר ,גם אם מעודן יותר (1973) בשיר "ילד מזדקן" של אלון אלארצ'יק ודני סנדרסון הצעירים ללהקת "כוורת" באלבום סיפורי פוגי.
