אם יש מבנה שמבטא את השקפת עולמו של אבא אלחנני שהלך לעולמו השנה, זהו בית הנשיא: מקומי, עדכני, שנוי במחלוקת ועתיר בעבודות אמנות. השילוב המיוחד בין חשיבה רציונאלית ואהבת האמנות יצרו אצל אלחנני תמהיל יצירתי מיוחד, והוא נהג לשתף בעבודותיו אמנים ועמיתים למקצוע, ללא כל חשש שהם "יגנבו" ממנו את ההצגה.
פרויקט חשוב אחר שאבא אלחנני היה מעורב בתכנונו במהלך כשישים שנות יצירה הוא כיכר המדינה בת"א. פרויקט מוכר, ידוע ומבוזבז, שמשום מה נהוג לשייך אותו לאדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר בלבד, למרות שהוא הצטרף למיזם רק לאחר ששלושת מתכנניו הישראלים - א. אלחנני, י. לוטן וא. שלוש, עיצבו את הסקיצות הראשונות לקראת התחרות שהתקיימה ב-1951. המבנים המדורגים בטבעת ההיקפית - דוגמתם ניתן לראות גם במבניו האחרים - משמשים להצללה פאסיבית ויוצרים ארקאדה משוחררת מעמודים במפלס הרחוב. הטבעת הפנימית שהוצגה בתוכנית מעולם לא נבנתה, וכתוצאה מכך הכיכר הזנוחה והעירומה נשפטת כ"פיל לבן", המזמין כל טייקון נדל"ן לעשות בה כחפצו.
החיפוש העקבי אחר תכנים מקומיים התבטא אצל אלחנני בהתייחסות לטופוגרפיה כאל נקודת מוצא לתכנון. התייחסות כזאת מודגמת בביה"ח לחולי נפש שתכנן בטירת הכרמל בתחילת שנות השבעים בעקבות זכייה בתחרות. מדובר במערך של מבנים נמוכים, הפרושים כטראסות למרגלות הכרמל, כדי להעניק לחוסים תחושת רוגע בסביבה המוסדית. כאן, כמו במבנים רבים אחרים שתכנן, הקונסטרוקציה והגגות בנויים מבטון גלוי ברוח התקופה, בעוד שהקירות מחופים באבן כדי להעניק למבנה ציביון מקומי.
כפובליציסט בלתי נלאה אלחנני לא הסתפק בישיבה אל מול לוח השרטוט, והוא ניסה בכל דרך אפשרית להטיף, ללמד ולהשפיע על סביבתו המקצועית. במהלך הקריירה המגוונת שלו, אלחנני כיהן כראש אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים, וכיו"ר המועצה לתרבות ואמנות.
שפתו של אלחנני התאפיינה בפאתוס, שלא תמיד תרם לבהירות דבריו. הדבר בולט במיוחד ברבעון "תווי" (כך במקור) שהוא ייסד וערך כעשרים שנה, כמו גם בשני הספרים שכתב: האחד מתבסס על הרצאותיו ששודרו באוניברסיטה הפתוחה בגלי צה"ל - "על אדריכלות כאמנות וכמדע" (1982), השני - "המאבק לעצמאות האדריכלות הישראלית במאה ה?20" (1998). שני הספרים סוקרים בהרחבה את התפתחות האדריכלות הישראלית מראשית ההתיישבות.
אלחנני השתתף בתחרויות אדריכליות רבות ואף זכה בלא פחות מ-29 מהן - בין החשובות: כיכר המדינה בת"א (1951, עם י. לוטן, א. שלוש, ואוסקר נימאייר); שכונת נורדיה בת"א (1952, עם י. לוטן וא. שלוש); , אנדרטה לטייסים בגן העצמאות בת"א (עם ב. תמוז), גימנסיה ריאלית בראשל"צ (1952, עם י. לוטן), בית פיליפ מוריי באילת (1954, ביחד עם אשתו חנה); בית הנשיא בירושלים (1964); בית הצייר והפסל בת"א (1963, עם ע. קנר); אזור מגורים ברמת גן (1965); ובית מעצר בעטרות ירושלים (1973).
למרות המגוון הרחב של עבודותיו ניתן לזהות אצלו מאפיינים קבועים, כגון הבלטה מגמתית של מרכיבי הקונסטרוקציה לצורך הצללה או קישוט, שימוש בחצרות פנימיות, ושילוב מתון בין פונקציה ויצירתיות. בראשית שנות השישים הוא תיכנן את בית-העם בכפר שמואל, ובמקביל וילה פרטית בקיסריה - בשניהם קיימת זיקה ברורה ל"בית פיליפ מוריי", שנבנה בשנות החמישים באילת, הן בחומרי הגמר והן בתפיסה הגיאומטרית הנקייה.
בתחילת שנות השבעים אלחנני תכנן את הסמינר התיאולוגי הארמני "מנוגיאן", אל מול הפטריארכיה הארמנית בעיר העתיקה בירושלים, ובמקביל את המדרשייה הדתית "עמליה" בגבעת מרדכי, שאגף המדעים שבה, היה למעשה הבניין האחרון שהשלים לפני כשנתיים, כשהיה כבר על ערש דווי, בסיועה של האדריכלית סמדר קינן. הפרויקט - בית ספר תיכון מקיף, כולל פנימייה המורכבת מארבעה בתי אבן, ערוכים כטראסות על מדרון הפונה אל עמק המצלבה.
אבא אלחנני (אלחנוביץ') למד בגמנסיה "הרצליה" וסיים את התואר השני בטכניון ב?1941. את משרדו הקים בשנת 1948 ביחד עם אשתו האדריכלית חנה אלחנני, שאותה הכיר בתקופת הלימודים. משרדו, ששכן בקומת עמודים שנסגרה ברחוב שלמה המלך בתל אביב, היווה מקום עלייה לרגל למיטב האמנים והאדריכלים. חבריו מעידים עליו שהיה איש שיחה מרתק ומעמיק. ולמרות ישראליותו המופגנת הוא הקפיד על הליכות ונימוסים אירופאיים, שמר על הופעה מכובדת והפגין כבוד לזולת.
במלחמת יום הכיפורים אבא אלחנני שכל את בנו אהוד ז"ל, ששאף בעצמו ללמוד אדריכלות ולעבוד לצד אביו. אלחנני מעולם לא התאושש מאובדן בנו האהוב. מאוכזב מהממסד וממנהיגיו הכושלים, הוא הסתגר ונעלם מן הבמה הציבורית.
