התערוכה של אליהו סידי והקטלוג המלווה אותה מכניסים לשיח האמנות הישראלית והכתיבה על אמנות ישראלית את ה"אמנות היהודית", היונקת ממקורות טקסטואליים שעד כה לא היתה להם מסורת ויזואלית
בעבודת המחקר והאוצרות המתמידה שלו, מרחיב גדעון עפרת את ההגדרות של אמנות ישראלית ואמנות יהודית, וגם כאשר הוא אינו עושה זאת, הוא לכל הפחות מציג את השאלות הנכונות. בקטלוג שכתב, המלווה את התערוכה החדשה של אליהו סידי, מציג עפרת את האמן על עבודותיו, אבל חשוב מזה, הוא מציג אותו על רקע תופעה מתמשכת של אמנות ישראלית ויהודית - תופעה מוכרת שהודחקה לעורף התודעה האמנותית. מי שכתבו על אמנות ישראלית פורמלית לא "ספרו" את האמנים האלה.
"אמן נאיבי? אמן עכשווי? אין כל סתירות בין התארים הללו", כותב עפרת, "כי בציורו היהודי ממשיך סידי בדרכו המתוחכמת והמקורית, כזו המודעת היטב למקומה ולזמנה, מסורת מפוארת של תחביר אמנותי ארצישראלי-יהודי (יוצריו שומרי מצוות כולם), בעלי שורשים עממיים ואף נאיביים, ואשר התמקם בין צפת וירושלים מאז שלהי המאה ה-19". בהמשך מוסיף עפרת כי "ציוריו ה'יהודיים'" של סידי עונים "למרבית מרכיבי התחביר של המסורת הנדונה". עפרת ממסגר את המילה יהודיים במירכאות, המעידות על כך שבתיאור הציור יש אי-השלמה דקה עם ההגדרה.
עפרת קושר את סידי למסורת הציור הנאיבי הארצישראלי, שיש לו צורת ביטוי הניתנת לתיאור והגדרה, ומזכיר את מקדימיו של סידי במסורת - יוסף גייגר הצפתי, משה בן יצחק מזרחי (שאה) ושלום מושקוביץ' מצפת, המכונה ה"זייגערמאכער" - כולם אנשים שומרי מצוות, שאימצו צורת ביטוי שמקורותיה במיניאטורות ובשטיחים פרסיים ובאמנות יהודית עממית ממזרח אירופה: ייצוגים דתיים המעוצבים באופן דקורטיבי; שילוב אותיות בודדות וטקסט; צורות דו-ממדיות שטוחות; אופן תיאור נרטיבי של שורה אחר שורה; ודמויות המעוצבות באופן דקורטיבי וסטריאוטיפי - דמויות שטוחות ובדרך כלל בפרופיל. המאפיין הראשון והדומיננטי של העבודות של סידי (וקודמיו) הוא שהן קשורות באופן ישיר לעולם הטקסטים היהודיים, מקבלות ממנו השראה ומגיבות באופן פרשני-אישי על הטקסט.
הקטלוג של סידי מציג עולם עשיר בדימויים חזותיים ובצבעוניות מרתקת. הוא יוצר גלריה מיתית של דמויות, שהן בבחינת ה"גיבורים" של הטקסט ושל הציור. אלא שסידי, בשונה מקודמיו, חש כנראה מספיק משוחרר, ומשלב בין מסורת הציור הנוקשה והמחויבת לבין ציור שיש בו חופש פרשני, אנכרוניזם של זמנים וחוש הומור דק.
ביניים: בין ענג לנגע
בציור מתוך "מחזור שיר השירים", הנושא את הכותרת "שיר השירים אשר לשלמה", מחולק הדף לשלוש רצועות, וניתן לקרוא את ההתרחשות מימין לשמאל. בחלק הימני נראה זוג - שלמה המלך ואהובתו - הנוסע מחובק במכונית קטנה אדומה. בחלק השני של הרצועה נראה שלמה, המעוצב כסטריאוטיפ של גבר עם זקן (כמו כל דמויותיו של סידי), כשהוא נשען על זרועו ומבטו לאחור. על אמת ידו יושבת ציפור (עורב?) עם כתר. ברצועה השנייה, שבראשה הפסוקים "יישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין; לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך", חוזר אותו זוג - הוא בפרופיל מזוקן וברט על ראשו, והיא בפרופיל, שפתיה אדומות, שערה צהוב, שמלתה ירוקה ושדיה כשני משולשים. בדימוי הימני מודגשות השפתיים והנשיקות שעל זקנו, ומשמאל מצויר בקבוק יין שעליו כתוב "קברנה סוביניון". בזוג השמאלי, במקום הנשיקה האדומה מופיע בקבוק בושם "שאנל 5", האמור לסמל את הריח הטוב של האוהב. המילים "על כן עלמות אהבוך" מתורגמות לשורה של שלוש נשים, העומדת מאחורי גבו. החיבור בין המיתי לבין ה"מותג" העכשווי מעורר צחוק. ברצועה השלישית מופיע הפסוק "מושכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגיל ונשמחה בך, נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך". מימין נראים הגבר (עם הזקן וכובע המצחייה) והאישה בשיער הבלונד והשמלה הירוקה נכנסים ל"ארמון" בדמות "באקינגהם פאלאס". בחלון המקביל נראה האיש עומד ופניו משמאל לימין, וארבע נשים קטנות ממנו, העומדות תחת השלט "אוקספורד סטריט", מגישות לו בקבוק יין קידוש. המושג "יין" מקבל אצל סידי קונקרטיזציה של צורה ומותג ידועים וטעם מוכר, והמושג "ארמון", הקשור בתודעתנו עם שלמה המלך וארמונו הקדום, מקבל הקשר עכשווי של מלכות בת זמננו באנגליה. כך נוצרת הזרה שמעוררת את ההומור.
בציורים אחרים יוצר סידי הקשרים בין "ספר יצירה" לשוק מחנה יהודה, ובין "שיר השירים" ליופי ולקולנוע סמדר בירושלים כמקום מפגש לאוהבים. בעיני, מצאה חן במיוחד העובדה שסידי שומר על המילה והטקסט הן כלשונן והן כאלמנט צורני-אסתטי בתוך הקשר ויזואלי, אך מוסיף להם ממד - מלבד ההיקסמות מהמילים של "שיר השירים" או "ספר יצירה", הוא דורש את הטקסט באופן ויזואלי ובאופן מילולי.
בציור "מתוך ספר יצירה" הטקסט המרכזי הוא "עשר ספירות בלימה מספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוונת באמצע כמילת הלשון וכמילת העור". סידי פירש זאת באמצעות דמות מיתית גדולת ממדים, הפורשת את אצבעותיה חמש כנגד חמש, פניה עגולים ועין אחת במרכזן, גופה קצר ורגליה על בסיס הדף, ובתוך אחת מהן מצויר ירח כחול מואנש. בפנים וברגל הימנית יש עיגול צהוב המסמל את השמש, והוא לא מואנש. "לשון" היא הלשון שבפה, היוצאת אדומה וגדולה החוצה - כלומר, פירוש מילולי למושג "לשון", שיכול להתקבל גם כ"שפה". מתוך הגוף הקצר של הדמות יוצא איבר מין זכרי גדול ממדים, שבקצהו "מילה אדומה" - כך מקבל המושג "ברית מילה" ויזואליזציה, ומתקשר גם ל"לשון" ול"מילה".
אותה לשון מופיעה גם בציור נוסף מתוך "ספר יצירה", אלא שכאן מופיע ראש של גבר עם כובע, ובתוך הכובע מופיע הטקסט "עשרים ושתיים אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים וחוזר הגלגל פנים ואחור וזהו סימן לדבר אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למעלה מנגע". פני האיש סכמטיים, סימטריים ומאורכים, ואוזניו פתוחות ואדומות. בתוך כל אחד מאישוניו מופיע המספר 231, בתיתורת כובעו השחור מופיעה המילה "ענג", ובלשונו השמוטה מפיו - לשון אדומה כלשון בציור הקודם - מופיעה המילה "נגע". חילופי האותיות שבין "ענג" ל"נגע", שמצביעים על שתי אפשרויות הבאות מאותו מקום ומאותו שורש, מקבלות את פרשנותו של סידי, שיש בה אמירה על המקום האינטלקטואלי של העונג והמקום האירוטי של הנגע. "אין בטובה למעלה מענג" מוצב בראשו של הראש, "ואין כרעה למטה מנגע" מוצב בלשון, בתחתית הפנים.
ביניים: מפגש זמנים ותרבויות
הבאתי את הדוגמאות שלעיל כדי להציג את היחס החדש שרוקם סידי בציוריו בין הממד המיתי הטעון, המאיים, לבין נקודת המבט שהוא בוחר, שהיא מאוד עכשווית ולא תמימה, אך אולי מיתממת. השימוש בז'אנר הלא מרכזי מבחינה אמנותית מאפשר מפגש של זמנים ותרבויות ושל ציור נאיבי-מסורתי, בהקשר של מקורות טקסטואליים יהודיים, עם תודעה מודרנית שיש בה הומור ואירוניה, היוצרת שפה ויזואלית שיש בה סינתזה חדשה.
חשיבותם של התערוכה ושל הקטלוג המלווה אותה היא שהם מכניסים לשיח על אמנות ישראלית את ה"אמנות היהודית" - זו היונקת ממקורות טקסטואליים יהודיים, שעד כה לא היתה להם מסורת ויזואלית (כמו "ספר יצירה", "ספר הבהיר" ופרקים מהגמרא והמשנה) כיוון שהם לא נכללו בתרבות הנוצרית ולא היו בהכרח חלק מהריטואלים בבית הכנסת. בקטלוג נכנס גדעון עפרת להגדרות של מהי "אמנות יהודית" בתוך החוויה שיוצרת אמנות ישראלית, ונוגע באחד משוליה הבלתי מדוברים עד כה.
בעבודת המחקר והאוצרות המתמידה שלו, מרחיב גדעון עפרת את ההגדרות של אמנות ישראלית ואמנות יהודית, וגם כאשר הוא אינו עושה זאת, הוא לכל הפחות מציג את השאלות הנכונות. בקטלוג שכתב, המלווה את התערוכה החדשה של אליהו סידי, מציג עפרת את האמן על עבודותיו, אבל חשוב מזה, הוא מציג אותו על רקע תופעה מתמשכת של אמנות ישראלית ויהודית - תופעה מוכרת שהודחקה לעורף התודעה האמנותית. מי שכתבו על אמנות ישראלית פורמלית לא "ספרו" את האמנים האלה.
"אמן נאיבי? אמן עכשווי? אין כל סתירות בין התארים הללו", כותב עפרת, "כי בציורו היהודי ממשיך סידי בדרכו המתוחכמת והמקורית, כזו המודעת היטב למקומה ולזמנה, מסורת מפוארת של תחביר אמנותי ארצישראלי-יהודי (יוצריו שומרי מצוות כולם), בעלי שורשים עממיים ואף נאיביים, ואשר התמקם בין צפת וירושלים מאז שלהי המאה ה-19". בהמשך מוסיף עפרת כי "ציוריו ה'יהודיים'" של סידי עונים "למרבית מרכיבי התחביר של המסורת הנדונה". עפרת ממסגר את המילה יהודיים במירכאות, המעידות על כך שבתיאור הציור יש אי-השלמה דקה עם ההגדרה.
עפרת קושר את סידי למסורת הציור הנאיבי הארצישראלי, שיש לו צורת ביטוי הניתנת לתיאור והגדרה, ומזכיר את מקדימיו של סידי במסורת - יוסף גייגר הצפתי, משה בן יצחק מזרחי (שאה) ושלום מושקוביץ' מצפת, המכונה ה"זייגערמאכער" - כולם אנשים שומרי מצוות, שאימצו צורת ביטוי שמקורותיה במיניאטורות ובשטיחים פרסיים ובאמנות יהודית עממית ממזרח אירופה: ייצוגים דתיים המעוצבים באופן דקורטיבי; שילוב אותיות בודדות וטקסט; צורות דו-ממדיות שטוחות; אופן תיאור נרטיבי של שורה אחר שורה; ודמויות המעוצבות באופן דקורטיבי וסטריאוטיפי - דמויות שטוחות ובדרך כלל בפרופיל. המאפיין הראשון והדומיננטי של העבודות של סידי (וקודמיו) הוא שהן קשורות באופן ישיר לעולם הטקסטים היהודיים, מקבלות ממנו השראה ומגיבות באופן פרשני-אישי על הטקסט.
הקטלוג של סידי מציג עולם עשיר בדימויים חזותיים ובצבעוניות מרתקת. הוא יוצר גלריה מיתית של דמויות, שהן בבחינת ה"גיבורים" של הטקסט ושל הציור. אלא שסידי, בשונה מקודמיו, חש כנראה מספיק משוחרר, ומשלב בין מסורת הציור הנוקשה והמחויבת לבין ציור שיש בו חופש פרשני, אנכרוניזם של זמנים וחוש הומור דק.
ביניים: בין ענג לנגע
בציור מתוך "מחזור שיר השירים", הנושא את הכותרת "שיר השירים אשר לשלמה", מחולק הדף לשלוש רצועות, וניתן לקרוא את ההתרחשות מימין לשמאל. בחלק הימני נראה זוג - שלמה המלך ואהובתו - הנוסע מחובק במכונית קטנה אדומה. בחלק השני של הרצועה נראה שלמה, המעוצב כסטריאוטיפ של גבר עם זקן (כמו כל דמויותיו של סידי), כשהוא נשען על זרועו ומבטו לאחור. על אמת ידו יושבת ציפור (עורב?) עם כתר. ברצועה השנייה, שבראשה הפסוקים "יישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין; לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך", חוזר אותו זוג - הוא בפרופיל מזוקן וברט על ראשו, והיא בפרופיל, שפתיה אדומות, שערה צהוב, שמלתה ירוקה ושדיה כשני משולשים. בדימוי הימני מודגשות השפתיים והנשיקות שעל זקנו, ומשמאל מצויר בקבוק יין שעליו כתוב "קברנה סוביניון". בזוג השמאלי, במקום הנשיקה האדומה מופיע בקבוק בושם "שאנל 5", האמור לסמל את הריח הטוב של האוהב. המילים "על כן עלמות אהבוך" מתורגמות לשורה של שלוש נשים, העומדת מאחורי גבו. החיבור בין המיתי לבין ה"מותג" העכשווי מעורר צחוק. ברצועה השלישית מופיע הפסוק "מושכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגיל ונשמחה בך, נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך". מימין נראים הגבר (עם הזקן וכובע המצחייה) והאישה בשיער הבלונד והשמלה הירוקה נכנסים ל"ארמון" בדמות "באקינגהם פאלאס". בחלון המקביל נראה האיש עומד ופניו משמאל לימין, וארבע נשים קטנות ממנו, העומדות תחת השלט "אוקספורד סטריט", מגישות לו בקבוק יין קידוש. המושג "יין" מקבל אצל סידי קונקרטיזציה של צורה ומותג ידועים וטעם מוכר, והמושג "ארמון", הקשור בתודעתנו עם שלמה המלך וארמונו הקדום, מקבל הקשר עכשווי של מלכות בת זמננו באנגליה. כך נוצרת הזרה שמעוררת את ההומור.
בציורים אחרים יוצר סידי הקשרים בין "ספר יצירה" לשוק מחנה יהודה, ובין "שיר השירים" ליופי ולקולנוע סמדר בירושלים כמקום מפגש לאוהבים. בעיני, מצאה חן במיוחד העובדה שסידי שומר על המילה והטקסט הן כלשונן והן כאלמנט צורני-אסתטי בתוך הקשר ויזואלי, אך מוסיף להם ממד - מלבד ההיקסמות מהמילים של "שיר השירים" או "ספר יצירה", הוא דורש את הטקסט באופן ויזואלי ובאופן מילולי.
בציור "מתוך ספר יצירה" הטקסט המרכזי הוא "עשר ספירות בלימה מספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוונת באמצע כמילת הלשון וכמילת העור". סידי פירש זאת באמצעות דמות מיתית גדולת ממדים, הפורשת את אצבעותיה חמש כנגד חמש, פניה עגולים ועין אחת במרכזן, גופה קצר ורגליה על בסיס הדף, ובתוך אחת מהן מצויר ירח כחול מואנש. בפנים וברגל הימנית יש עיגול צהוב המסמל את השמש, והוא לא מואנש. "לשון" היא הלשון שבפה, היוצאת אדומה וגדולה החוצה - כלומר, פירוש מילולי למושג "לשון", שיכול להתקבל גם כ"שפה". מתוך הגוף הקצר של הדמות יוצא איבר מין זכרי גדול ממדים, שבקצהו "מילה אדומה" - כך מקבל המושג "ברית מילה" ויזואליזציה, ומתקשר גם ל"לשון" ול"מילה".
אותה לשון מופיעה גם בציור נוסף מתוך "ספר יצירה", אלא שכאן מופיע ראש של גבר עם כובע, ובתוך הכובע מופיע הטקסט "עשרים ושתיים אותיות יסוד קבועות בגלגל ברל"א שערים וחוזר הגלגל פנים ואחור וזהו סימן לדבר אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למעלה מנגע". פני האיש סכמטיים, סימטריים ומאורכים, ואוזניו פתוחות ואדומות. בתוך כל אחד מאישוניו מופיע המספר 231, בתיתורת כובעו השחור מופיעה המילה "ענג", ובלשונו השמוטה מפיו - לשון אדומה כלשון בציור הקודם - מופיעה המילה "נגע". חילופי האותיות שבין "ענג" ל"נגע", שמצביעים על שתי אפשרויות הבאות מאותו מקום ומאותו שורש, מקבלות את פרשנותו של סידי, שיש בה אמירה על המקום האינטלקטואלי של העונג והמקום האירוטי של הנגע. "אין בטובה למעלה מענג" מוצב בראשו של הראש, "ואין כרעה למטה מנגע" מוצב בלשון, בתחתית הפנים.
ביניים: מפגש זמנים ותרבויות
הבאתי את הדוגמאות שלעיל כדי להציג את היחס החדש שרוקם סידי בציוריו בין הממד המיתי הטעון, המאיים, לבין נקודת המבט שהוא בוחר, שהיא מאוד עכשווית ולא תמימה, אך אולי מיתממת. השימוש בז'אנר הלא מרכזי מבחינה אמנותית מאפשר מפגש של זמנים ותרבויות ושל ציור נאיבי-מסורתי, בהקשר של מקורות טקסטואליים יהודיים, עם תודעה מודרנית שיש בה הומור ואירוניה, היוצרת שפה ויזואלית שיש בה סינתזה חדשה.
חשיבותם של התערוכה ושל הקטלוג המלווה אותה היא שהם מכניסים לשיח על אמנות ישראלית את ה"אמנות היהודית" - זו היונקת ממקורות טקסטואליים יהודיים, שעד כה לא היתה להם מסורת ויזואלית (כמו "ספר יצירה", "ספר הבהיר" ופרקים מהגמרא והמשנה) כיוון שהם לא נכללו בתרבות הנוצרית ולא היו בהכרח חלק מהריטואלים בבית הכנסת. בקטלוג נכנס גדעון עפרת להגדרות של מהי "אמנות יהודית" בתוך החוויה שיוצרת אמנות ישראלית, ונוגע באחד משוליה הבלתי מדוברים עד כה.
בית אבח חי
