במהדורה החגיגית של עיתון הארץ בחג העצמאות (2 במאי 2006), הופיע מאמרו של טוני ג?אדט (Tony Judt) תחת הכותרת "הגיע הזמן להתבגר". וכך, החל ג?אדט את מאמרו: "מדינה בגיל 58, כמו בן אדם, מן הדין שתגיע לבגרות מסוימת. אחרי כמעט שישה עשורי חיים אנחנו יודעים, לטוב ולרע, מי אנחנו, מה עשינו ואיך אנחנו נראים בעיני אחרים, עם כל השומות שלנו". ג?אדט כמובן התייחס למדינת ישראל ודומה כי הוא ניסה להביע איזו דאגה כנה למדינת ישראל ותושביה, שכן עליה לגלות בגרות מדינית בעת הזאת.
אך, מעבר להתייחסויות המוזרות במאמרו על מדינת ישראל (להלן), אי-אפשר לשפוט את המאמר הנוכחי שהופיע בעיתון הארץ, מבלי להתייחס למאמרו הקודם של ג?אדט שהופיע ב-New York Review of Books באוקטובר 2003, שאף הוא דן במדינת-ישראל. אך תחילה כמה מילים על ג?אדט:
ג?אדט, פרופסור להיסטוריה אירופאית מאוניברסיטת ניו יורק (NYU), פרסם מחקרים רבים על אירופה מהיבטים שונים ומגוונים. ג?אדט, ממוצא יהודי, עוסק לעיתים ביהדות ובישראל מתוך נקודת מבט דאגנית, לכאורה. דאגה "כנה" זו, התבטאה באותו מאמר מפורסם ב- New York Review of Books שבו כינה ג?אדט את מדינת ישראל "אנכרוניסטית" נוסח סוף המאה ה-19, ומתוקף זה הוא הציע להקים מדינה דו-לאומית על חורבותיה של המדינה היהודית. ג?אדט, בדומה לכמה אירופאים "ליברלים" ולאינטלקטואלים ערבים שחלקם בעלי שם עולמי בתחומם, איבד הרבה מהגינותו המחקרית כאשר הוא דן בישראל כמדינה יהודית. התנהגות זו קשורה יותר לפסיכולוגיה ופחות להיסטוריה - היסטוריה היא תחום שבו עוסקים בעיקר בהבאת ראיות ובהסקת מסקנות מתבקשות מתוך המכלול העובדתי.
המעניין במאמרו של ג?אדט הוא שה"אנכרוניזם" היחיד שמטריד את מנוחתו היא המדינה היהודית ולא אף מדינה אחרת בתבל שרובן ככולן מדינות אנכרוניסטיות - אנכרוניסטיות לפחות כמו בני-האדם עצמם החיים בקהילות - אולם אף אחד לא מעז לקרוא לחיסולן. אך כשדנים בישראל, דומה כי הכול מותר. ובכך ג?אדט ממשיך מסורת עתיקת יומין של שנאה לאחר, רק בגלל שהוא אחר או אינו מתנהל כפי שג?אדט היה רוצה. המאמר של ג?אדט חטף קיתונות של לעג והיו שהציעו לו להקים מדינה דו-לאומית בין צרפת לגרמניה לפני שמציעים אותה לישראלים. ראו, למשל, את תגובתו של יואל אסתרון, מעיתון הארץ, על מאמרו של ג?אדט (ב-28 בנובמבר 2003).
מסתבר שהתבונה האקדמית נעלמת כאשר אינטלקטואלים אחדים דנים בישראל כמדינה יהודית. היוהרה הזו מגיעה מהיסטוריון של אירופה שרק לפני כ-60 שנה יבשת זו היתה אפופה במלחמות בלתי פוסקות במשך מאות שנים. לכל רעיון אווילי יהיו תומכים והעובדה היא שגרמניה הנאצית לא יכלה להוציא לפועל את תוכניותיה ללא תמיכה ועזרה ישירה של מאות אלפי איש ברחבי אירופה. ג?אדט שכח כלל חשוב מאוד - שלא רק מי שדוחף יהודי לתנור נחשב לאנטישמי, על כן יהדותו הקוסמופוליטית של ג?אדט אינה מעניקה לו חסינות מביקורת נוקבת כלפי דעותיו ואמירותיו.
על סמך מאמרו מ-2003 הדן, למעשה, בחיסולה של מדינת-ישראל צריך לשפוט את "כנותו" של ג?אדט בדאגתו למדינת ישראל ותושביה - כפי שזו שבאה לידי ביטוי במאמר שהופיע בעיתון הארץ בערב חג העצמאות האחרון. לאחר קריאת המאמר, עם מלא הצניעות, גם אני כמו קהלת התלבטתי בין שני משפטים חשובים המופיעים במקורות היהודיים ה"אנכרוניסטיים". האחד: "ענה כסיל כאיוולתו, פן יחכם בעיניו". והשני: ''אל תען כסיל באיוולתו, פן תשווה לו גם אתה''. אינני יודע מה היו המניעים של עיתון הארץ לפרסם את המאמר "הדאגני" הזה ועוד במוסף החגיגי המשובח ברובו, אך לג?אדט צריך להגיד "לא מדובשך ולא מעוקצך" - ואידך זיל גמור.
---
הופיע גם ב-OMEDIA
אך, מעבר להתייחסויות המוזרות במאמרו על מדינת ישראל (להלן), אי-אפשר לשפוט את המאמר הנוכחי שהופיע בעיתון הארץ, מבלי להתייחס למאמרו הקודם של ג?אדט שהופיע ב-New York Review of Books באוקטובר 2003, שאף הוא דן במדינת-ישראל. אך תחילה כמה מילים על ג?אדט:
ג?אדט, פרופסור להיסטוריה אירופאית מאוניברסיטת ניו יורק (NYU), פרסם מחקרים רבים על אירופה מהיבטים שונים ומגוונים. ג?אדט, ממוצא יהודי, עוסק לעיתים ביהדות ובישראל מתוך נקודת מבט דאגנית, לכאורה. דאגה "כנה" זו, התבטאה באותו מאמר מפורסם ב- New York Review of Books שבו כינה ג?אדט את מדינת ישראל "אנכרוניסטית" נוסח סוף המאה ה-19, ומתוקף זה הוא הציע להקים מדינה דו-לאומית על חורבותיה של המדינה היהודית. ג?אדט, בדומה לכמה אירופאים "ליברלים" ולאינטלקטואלים ערבים שחלקם בעלי שם עולמי בתחומם, איבד הרבה מהגינותו המחקרית כאשר הוא דן בישראל כמדינה יהודית. התנהגות זו קשורה יותר לפסיכולוגיה ופחות להיסטוריה - היסטוריה היא תחום שבו עוסקים בעיקר בהבאת ראיות ובהסקת מסקנות מתבקשות מתוך המכלול העובדתי.
המעניין במאמרו של ג?אדט הוא שה"אנכרוניזם" היחיד שמטריד את מנוחתו היא המדינה היהודית ולא אף מדינה אחרת בתבל שרובן ככולן מדינות אנכרוניסטיות - אנכרוניסטיות לפחות כמו בני-האדם עצמם החיים בקהילות - אולם אף אחד לא מעז לקרוא לחיסולן. אך כשדנים בישראל, דומה כי הכול מותר. ובכך ג?אדט ממשיך מסורת עתיקת יומין של שנאה לאחר, רק בגלל שהוא אחר או אינו מתנהל כפי שג?אדט היה רוצה. המאמר של ג?אדט חטף קיתונות של לעג והיו שהציעו לו להקים מדינה דו-לאומית בין צרפת לגרמניה לפני שמציעים אותה לישראלים. ראו, למשל, את תגובתו של יואל אסתרון, מעיתון הארץ, על מאמרו של ג?אדט (ב-28 בנובמבר 2003).
מסתבר שהתבונה האקדמית נעלמת כאשר אינטלקטואלים אחדים דנים בישראל כמדינה יהודית. היוהרה הזו מגיעה מהיסטוריון של אירופה שרק לפני כ-60 שנה יבשת זו היתה אפופה במלחמות בלתי פוסקות במשך מאות שנים. לכל רעיון אווילי יהיו תומכים והעובדה היא שגרמניה הנאצית לא יכלה להוציא לפועל את תוכניותיה ללא תמיכה ועזרה ישירה של מאות אלפי איש ברחבי אירופה. ג?אדט שכח כלל חשוב מאוד - שלא רק מי שדוחף יהודי לתנור נחשב לאנטישמי, על כן יהדותו הקוסמופוליטית של ג?אדט אינה מעניקה לו חסינות מביקורת נוקבת כלפי דעותיו ואמירותיו.
על סמך מאמרו מ-2003 הדן, למעשה, בחיסולה של מדינת-ישראל צריך לשפוט את "כנותו" של ג?אדט בדאגתו למדינת ישראל ותושביה - כפי שזו שבאה לידי ביטוי במאמר שהופיע בעיתון הארץ בערב חג העצמאות האחרון. לאחר קריאת המאמר, עם מלא הצניעות, גם אני כמו קהלת התלבטתי בין שני משפטים חשובים המופיעים במקורות היהודיים ה"אנכרוניסטיים". האחד: "ענה כסיל כאיוולתו, פן יחכם בעיניו". והשני: ''אל תען כסיל באיוולתו, פן תשווה לו גם אתה''. אינני יודע מה היו המניעים של עיתון הארץ לפרסם את המאמר "הדאגני" הזה ועוד במוסף החגיגי המשובח ברובו, אך לג?אדט צריך להגיד "לא מדובשך ולא מעוקצך" - ואידך זיל גמור.
---
הופיע גם ב-OMEDIA
ד"ר יוחאי סלע מתמחה בחברה, פוליטיקה ותקשורת במזרח-התיכון.
