הרעיון של רפואה סינית קהילתית התפתח בארה"ב ע"י זוג מדקרים סיניים שהחליטו לפתח מודל אלטרנטיבי לטיפול בדיקור סיני, שמתבסס על הצורה בה מטפלים על-פי רב באסיה. אתחיל במספר הנחות יסוד העומדות בבסיס רעיון הרפואה הסינית הקהילתית:
1. הרפואה הסינית התפתחה מזה אלפי שנים כרפואת איכרים עממית, וככזו היא נועדה לשרת העם, על כל שכבותיו, ולא לשרת שכבה קטנה ומבוססת כלכלית בלבד.
2. הדיקור הסיני יכול למלא תפקיד מרכזי בפתרון משבר הבריאות בארה"ב בשל יעילותו. לשם כך עליו להגיע לאוכלוסייה רחבה ככל האפשר ובעלות נמוכה שתאפשר נגישות למטופלים ופרנסה למטפלים.
3. הדיקור הסיני כמקצוע בארה"ב שרוי אף הוא במשבר עמוק - בין 50 ל- 80 אחוזים מכלל בוגרי המכללות בארה"ב עוזבים את המקצוע בגלל חוסר יכולתם להתפרנס ממנו. נשאלת השאלה אם בכלל אפשר לקרוא לזה "מקצוע", אם רב רובם של בוגרי לימודי המקצוע אינם עוסקים במקצוע.
4. המרוויחים העיקריים מתחום הרפואה הסינית הן המכללות לרפואה משלימה שמתעשרות, חברות הביטוח שמציעות פוליסות שכוללות טיפולים בדיקור וראשי הארגונים השונים של הרפואה הסינית בארה"ב שמרוויחים משכורת בת 6 ספרות. הגוף העיקרי - ציבור המטפלים - נאבק על קיומו המקצועי.
5. קיימת אי-התאמה בפועל בין הדרך שבה הדיקור הסיני עובד לבין תג המחיר לטיפול. הדיקור הסיני יעיל ביותר כשהוא נעשה לעיתים תכופות (2-3 פעמים בשבוע) ולאורך זמן (במצבים כרוניים). התמחור הנוכחי של דיקור סיני בארה"ב נע בין 60$ ל- 200$ לטיפול, מה שאומר שאנשים שמרווחים משכורת "נורמלית" לא יכולים ליהנות מיתרונותיו. משכורת "נורמלית" היא מה שמרוויח רב הציבור. נוצר מצב אבסורדי בו מטופלים רבים אינם יכולים להגיע לטיפולים מצד אחד, ומטפלים רבים אינם מצלחים להתפרנס מהצד השני.
6. קיימת אי-התאמה בין סוג האנשים העוסקים בדיקור לבין סוג האנשים שבהם הם אמורים לטפל. הממסד של הרפואה הסינית מעודד מטפלים להצליח בתחום ע"י שיווק לאנשים אמידים שיוכלו לשלם את הסכום המקסימלי עבור שירותיהם. דבר זה גורם לנתק בין המטפל הממוצע לסביבתו הטבעית - חבריו, משפחתו, קהילתו. הפתרון שמוצע בד"כ הוא הקצאת חלק מהזמן ל"צדקה" - טיפול באוכלוסיות חלשות בחינם או גביית מחירים מוזלים לאנשים מסוימים.
7. הרפואה הסינית מקורה בפילוסופיה הטאואיסטית, וכפועל יוצא עליה לבטא עקרונות של אמת, פשטות, וטבעיות.
המודל הכירופרקטי
כשהרפואה הסינית הגיעה לארה"ב בשנות ה-70, היא החלה את מאבקה על יוקרתה. מאבק זה נמשך עד היום. בישראל הוא בעיצומו. מטפלים שאלו את עצמם - איך לגרום למטופל האמריקאי בכלל לנסות את הדבר המוזר הזה, ה- "וודו" הזה, שנקרא מחטים?! איך יגרמו לממסד להכיר בהם, להבין שזו רפואה אמיתית ויעילה? איך להביא את חברות הביטוח להכיר בהם כאופציה ללקוחותיהם?
פתרון אחד היה הכיוון המחקרי והניסיונות לאשש את יעילות הדיקור בתנאי מעבדה - נושא שלא אכנס אליו כאן. פתרון שני היה הפתרון של אימוץ מודל קיים: שוכרים קליניקה, שמים תעודות על הקיר, לובשים חלוק לבן ורואים מטופל אחד, על מיטת טיפולים, כל שעה. כמו שהכירופרקטים עשו. להבדיל מהנהוג ברחבי אסיה - חדר גדול, הרבה מטופלים ביחד, משוחחים כשהמחטים בתוכם, חווים חווית ריפוי משותפת. כאן הלכו על מודל סטרילי, משרדי. כמו ביתר תחומי הרפואה המערבית, גם כאן המטופל מתמודד עם החולי לבד מול רופאו. כמו-כן המטפל, שמתמודד עם התהליך הרפואי לבד מול מטופל בודד. בשלושים השנים האחרונות בארה"ב המכללות לרפואה סינית צמחו, התמקצעו והתעשרו, ארגוני רפואה סינית התאגדו וצברו כוח וחברות הביטוח הפרטיות עטו על המציאה. אלא שעם המאמץ להשיג הכרה ויוקרה, הלך ונבנה לו משבר מקצועי מודחק, שרק מטפלים בודדים מתריעים בפניו באומץ לב בשנים האחרונות: על אף ההתקרבות למיינסטרים - הרפואה הסינית עדיין נותרה סגורה בפני מיליוני אנשים, ולא מאפשרת פרנסה לאלפי מטפלים. ומה עושים בנידון האיגודים והמכללות בארה"ב? מנסים לקדם תכנית שתכריח את המדקרים להיות בעלי תואר דוקטור, מה שיעלה את שכר הלימוד עוד יותר ובעקבות כך גם את רף מחיר הטיפולים.
פתרונות חלקיים
תרומה חשובה להנגשת הרפואה המשלימה לציבור הרחב בישראל נעשתה ע"י קופות החולים. שיקולם היה כלכלי לחלוטין: הרפואה האלטרנטיבית נוגסת בעוגה שלהן, אז למה לא לאמץ אותה? הדבר פתח בפני ציבור גדול את עולם הרפואה המשלימה, כשהמחירים ירדו לאזור ה 80-100 ש"ח לטיפול. הבעיה: הורדת המחירים כוללת גם פגיעה הכרחית במטפלים המועסקים במרפאות אלו, שמבינים שפרנסה אמיתית לא ימצאו כאן (אולי השלמת פרנסה). בעיה נוספת: עדיין, אוכלוסייה גדולה אינה מבוטחת בביטוח משלים ועדיין לא יכולה להרשות לעצמה אפילו את מחירי קופות החולים. מה גם שחצי שעת טיפול, פעם בשבוע, בד"כ אינה משיגה תוצאות מלאות ורצויות (נשווה את זה רגע לקליניקות בסין, שם מטופלים באים על-בסיס יומיומי במשך 10-14 ימים).
פתרון חלקי נוסף הוא ניסיונם של מטפלים בעלי מצפון "ללכת לקראת". חלק מהמטפלים עושים זאת בגמלוניות מביכה (נוכחתי פעם בטיפול בו מטפל ותיק ובכיר התקשה לומר כמה הנחה הוא יעשה למטופלת חדשה) ולחלק יש מדיניות ברורה לגבי מי שמתקשה לשלם את מלוא המחיר עבור טיפול. כמובן שהמקרים הספורים הללו אינם מסייעים לבעיה הכוללת, ומה גם שמהיכרותי עם אנשים - אלו שלא נעלבים בסתר מהאינטראקציה הזו פשוט מתעצבנים מחוסר יכולתם לשלם מחיר הוגן, במקום לקבל "צדקה".
Community Acupuncture
בימים אלו מתרחשת בארה"ב מהפיכה שקטה. הממסד של הרפואה הסינית לא כל-כך יודע איך לאכול את התופעה: בזו אחר זו צצות להן קליניקות של "דיקור קהילתי".
אישה חכמה מאד ועצבנית מאד מפורטלנד, אורגון, שהתעצבנה בעיקר מהמציאות העגומה של מקצוע הרפואה הסינית (ומערכת הבריאות האמריקאית בכללותה) הבינה שכשהיא גובה 80 דולר ממטופל, מחיר שהיא עצמה לעולם לא הייתה עומדת בו, היא בעצם מתרחקת מהסביבה הטבעית שלה ומכוונת למעמד העליון. אנשים כמוה, ממעמד הפועלים - working class - גננות, מורות, פקידים, עובדי מפעל - לא זוכים לקבל טיפול שכה זקוקים לו. גם אנשים ממעמד מבוסס יותר מתקשים לשלב את הטיפול בבריאותם במסגרת המעמסה הכלכלית שלהם. בשנת 2002 החליטו ליסה רולדר ובן-זוגה סקיפ ואן-מיטר לפתוח את הקליניקה שלהם ולקרוא לה: ?Working Class Acupuncture". הם התחילו אז עם 12 מטופלים בשבוע. כיום, שבע שנים אחרי, הקליניקה מונה 6 מטפלים שרואים יחדיו כ- 400 מטופלים בשבוע. העקרונות המנחים את הקליניקה שלהם הם בעיקר:
1. טווח מחירים של בין 15 ל- 40 דולר לטיפול, בהתאם ליכולת כלכלית (ללא חובת הוכחת הכנסה)
2. כל מטפל רואה בין 4 ל- 6 מטופלים בשעה (כל 10-15 דקות נכנס מטופל)
3. המטופלים יושבים יחד, בחדר אחד גדול ע"ג כורסאות נוח באווירה חמימה
4. הטיפולים הם פשוטים, תוך שימוש בנקודות דיסטאליות מתחת למרפקים ולברכיים (לא מתפשטים)
מה שיצרו ליסה ובן זוגה בארה"ב הנו מודל עסקי אלטרנטיבי לזה המקובל בקרב הרפואה הסינית במערב. תוך יישום שיטת לקיחת דופק פשוטה ומהירה הנקראת Jingei, שימוש בנקודות דיסטאליות (בעיקר ממשנתו של ד"ר טאן ומאסטר טונג) ובעיקר תוך מה שהם מכנים בפשטות: "מחטים, צמר גפן ודממה(stillness)", הצליחו השניים להרים קליניקה שהיא כיום נחשבת לקליניקה הגדולה ביותר בארה"ב לדיקור סיני. בשנים האחרונות צצו כ- 100 קליניקות דומות ברחבי ארה"ב, רובן לא ענקיות כמו זו שבפורטלנד, אבל כאלה שמספקות לבעליהן פרנסה יפה. רובן התאגדו והקימו רשת אינטרנטית של מטפלים שנקראת: Community Acupuncture Network (CAN). באתר זה מצוי אוצר בלום של דיונים, הנחיות, טיפים ועזרה הדדית לכל מי שמעוניין להקים קליניקה כזו.
ולמה השיטה כלכלית כל-כך? ראשית כי נפתחת בפני המטפל אוכלוסייה ענקית שיכולה להרשות לעצמה טיפולים במחיר ללא תחרות. שנית, מטופלים יכולים להגיע למספר טיפולים בשבוע או להתמיד בטיפולים לאורך תקופה ארוכה, מה שמעלה את סיכויי ההצלחה של הטיפול ואת המוניטין של המטפל, ואגב כך - המוניטין של המקצוע כולו. שלישית, המטפל שרוי בסביבתו הקהילתית הטבעית, ומטפל מאושר = מטופלים מאושרים.
הנחות שגויות
יצא לי לדבר עם מספר מטפלים על רפואה סינית קהילתית, והייתי רוצה להבהיר כמה הנחות שגויות ששבות ועולות בשיחות עמם:
1. לא מדובר ב"עזרה למעוטי יכולת" או "תרומה לקהילה". אנשים שלא עומדים בסדרת טיפולים שדורשת מינימום השקעה של 500 ש"ח בחודש אינם בהכרח "מעוטי יכולת" אלא בעלי התחייבויות כלכליות כאלו או אחרות. כמו-כן, גם אנשים מבוססים יותר נהנים להגיע לקליניקה עם אווירה קהילתית ונעימה ולא "רפואית" באופייה. מלבד זאת, מדובר במודל עסקי רווחי ולא בתרומה מסוג כלשהו.
2. לא מדובר ב "זילות של המקצוע" מפני שהשירות שמוצע כאן הוא אחר - לקבל טיפול עם אנשים נוספים בחדר. אילו היה מדובר בלראות מטופל אחד בשעה ולגבות 50 ש"ח, היה אולי מקום לטעון זאת.
3. רבים חושבים שהמודל אינו מתאים לטיפולים "עמוקים" - כאלו שדורשים היכרות מעמיקה עם המטופל ומביאים אותו לשינוי מהותי בחייו. מניסיוני הקצר ומניסיונם של טובים ממני אין שמץ בטענה הזו - אנשים מוצאים מזור ותקווה במודל הזה כמו בכל טיפול משלים קונבנציונלי.
אני קורא לכל מי שהדברים מדברים אל ליבו מקרב אוכליסיית המטפלים ברפואה סינית בארץ לנסות ולאמץ את המודל הזה. לעניות דעתי, העתיד של המקצוע שלנו תלוי פחות באקדמיזציה ובתארים שלנו ויותר בנגישות של האוכלוסייה הרחבה אל הטיפולים היעילים והפשוטים של הדיקור הסיני. אם נוכל לאפשר נגישות כזו הרי שההכרה שאנו כה שואפים אליה תצמח מלמטה - מתוך הקהילה, ולא מלמעלה. ההגעה למאסות של אנשים תציל את המקצוע מהאזוטריות שלו (לנו, כמטפלים, קל לשכוח עד כמה הרפואה הזאת זרה לכל-כך הרבה אנשים!) ותסייע לציבור המטפלים שמתקשה לעסוק בדבר שהוא כה אוהב.
