פלמן גורסת כי לשלוט, לראות הכל, הווה אומר לא רק להיות עיוור עם ניצחון, כאדיפוס המיתי הנמצא בבסיס הגישה הפסיכואנליטית, אלא גם להיות מנצח מתוך עיוורון, כמו האומנת אצל ג'יימס וכמו ,אוסיף בענווה, הדובר של רצאבי. הבלתי מודע של לאקאן, מוצף בעזרת התה, מצביע על הניצחון מתוך העוורון, אך למעשה, האם קיים כאן נצחון או בריחה, לא ברור כלל.
הויכוח על שימוש בסמים כדרך לmind opening נפוץ בחברה המערבית כיום וכרוכים בו לכאן ולכאן נימוקים מתחומים כמו רפואה, פסיכולוגיה ,סוציולוגיה ועוד. מרטין גרדנר מאיר נקודה רלבנטית לגבי מודעות לואיס קרול לעולם הסמים המרומז ברמז עבה ע"י תמונת הזחל המעשן מקטרת:
"מתקבל על הדעת שקרול קרא ספרים רבים, המתארים את תכונות ההזייה שמקנות פטריות מסוימות, בין השאר הזיות בדבר ממדים ומרחקים. השימוש בסמים היה נפוץ למדי בימי קרול, לצרכים רפואיים וכאמצעי הרגעה."
"ושפן ממושקף נגע לי ביד ואמר שאין ממה לחשוש"
הפרשנות הסטנדרטית עשויה להזכיר את הדמות הידועה מ"עליסה", ואולי להוסיף את המשקפיים כאבזר מציאותי אך מדמה השכלה כסטיגמה. הווה אומר ,נציג ההצלחה הממוסדת (בספרו של קרול השפן הוא יד ימינה של המלכה) ,גם הוא במסיבה, וגם הוא לצידו של הדובר.
ושפן ממושקף נגע לי ביד- קרבה,מגע
אמר שאין ממה לחשוש-סביבה חמה, דואגת, מפוכחת ,בניגוד גמור לתדמית הציבורית של מסיבות הסמים. רצאבי הופכת את כוונתו של קרול לגבי השפן באופן מוחלט:
"במאמרו "אליס על הבמה" בכתב העת the theatre 1887, כתב קרול: והארנבון הלבן, מה הוא? האם הוא דומה לאליס או מכוון כניגוד לה? כניגוד ,בבירור. כנגד הנעורים ,ההעזה ,החיוניות, ההתכוונות הישירה והזריזה שלה, קיראו זיקנה ,כניעות ,חולשה והססנות עצבנית."
פלמן מציבה את הילד בסיבוב הבורג של ג'יימס כדמות של ידע שאינו יודע את עצמו. אם נציב במעין משוואה בתפקיד של דמות כזו בטקסט של רצאבי נבחין כי השפן הממושקף , אם בשל היותו למעשה אדם שהסמים עיוותו את תפיסתו הויזואלית של הדובר, אם בשל היותו מחופש במציאות הלא נורמטיבית שמוצגת בטקסט, ואם בהיותו באמת שפן ,ממושקף, וגם מדבר לגבי הדובר או לגבי היוצרת, ממלא את דמות הידע עבור הדובר או היוצרת אך אינו מודע לכך בעולם הבדיוני של היוצרת, כפי שנהג קרול:
:"ארץ הפלאות שוברת את חוקי החלל והזמן ומטשטשת את הגבולות בין חלום למציאות, בדרך מרחיקת לכת הרבה יותר מהפנטזיות שקדמו לה: קרול יצר עולם דמיוני בעל חוקים משלו, שאינו מבקש להיות אנלוגי לעולם 'האמיתי' המוכר לנו"
"אמר שאין ממה לחשוש - במסיבת התה של עליזה."
בשורה זו קיימת חזרה על שתי השורות:
"אמר ?." ו "במסיבת?." כאשר החזרה על המשפט המעודד והמשפט המכניס לעולם הקסום בהכפפה.
פלמן והדקונסטרוקטוביזם גורסים מסגרת נראטיבית בה מתגלם עקרון החזרה של הסיפור ובתוכה מציבה גם את אובדן מקור הסיפור ואובדן הסיפור כאובדן לכשעצמו. לפי פלמן זהו בבירור לא רק השמטה או בימוי מהחיצוניות הנסיבתית שהיא הפנימיות של תוכן הסיפור היות והמסגרת מתפקדת כחיצוניות של הפנים וכפנים של החיצוניות, אלא בנייה יותר מסיבוך, בנייה מתוך הבעייתיות של היחסים בעצמם בינם לבין עצמם במרחב הטקסטואלי.
שום דבר אם כן נותר ב"חיצון" של הסיפור מלבד הפנים שלו.
"אחר כך ירד הערב ידעתי שצריך לחזור"
לאקאן גורס כי "לכל המבנים האנושיים יש במהות ולא בתאונה העיכוב של התענוג, של המילוי העצמי."
ייתכן כי לאקאן, ממשיכו בעל כורחו של פרויד, מאיר לנו את "הצורך" של הדובר לסגת ממקום שמסב לו הנאה. כמו כן עקב גישת לאקאן שהדובר הוא "אחר" לכשעצמו, ייתכן כי משתקף לנו החשש של היוצרת מהנאה ללא עכבות ונסיגה שלה מחוץ לתחום "המסיבה". אם נקבל גישה זו נצדד בתפיסה לפיה השאלה העיקרית אינה "מה משמעות הסיפור" אלא "איך משתמע הסיפור" וכן כי הקורא נהיה הauthor (poetess במקרה שלפנינו) ו"רוח הרפאים" של המספר וזה נהיה הנקרא.
הפרשנות הסטנדרטית עשוייה לגרוס כך:
אחר כך ירד הערב: אחרי מה?,אחרי המציאות הקסומה. האם המסיבה נגמרת לפנות ערב ולא לפנות בוקר כפי שנהוג וכך מציינת היוצרת היפוך נורמות, או שמא הערב הוא מונח סימבולי של סיום. "ירד" עשוי להתפרש כהורדת מסך, או כביטוי שגרתי , או כניגוד לביטוי "עלה לי לראש".
ידעתי שצריך לחזור: ידיעה והכרה בסיום, צורך כאנטיתזה לחופשיות במסיבה, לחזור למציאות, להכרה ,לערות.
"נישקתי אותה על המצח, כשבכיתי נשרו הדמעות"
נשקתי אותה על המצח: מגע נאיבי, ידידותי, לא מיני, מחזק את הנאמר על שורה 8.
כשבכיתי נשרו הדמעות: בכי בכל זאת, עצב על הניתוק, "נשרו" כקילוף, כדעיכת חי, כסיום .
הדקונסטרוקטוביזם עשוי לשקף את נשירת הדמעות לא כבכי רגיל אלא כפועל המשך של ניתוק המגע מעולם ה"מסיבה" ואת אי המיניות כהזמנה לעסוק במיניות שקיימת במציאות זו כשלילה של מה שמנסה היוצרת להעביר.
"לתוך התה של עליזה"
לתוך התה של עליזה: התה של "עליזה" כשם כולל של המארחת ,או שעליזה הייתה שחקנית הקולנוע, או שהתה עצמו עשה
את העליזות.
הפסיכואנליזה עשויה לפרש , בהיות התה משקה מימי , אקט מיני לא ממומש של חדירה לעולם מימי של נקבה מצד הדובר, ואולי, מצד היוצרת.
שורה 15 ואילך: "אהה.." מקביל לסיום של להקת "הביטלס" לשירים "יום בחיים"/"היי ג'וד".
מנחם גרניט,עורך מוסיקלי ברשת ג' מספר בתכנית הטלוויזיה "גלובוס", ערוץ 1, 2.7.2001על אהבתו של ג'ון לנון וההשפעה רבה שייחס ל"אליס" על הביטלס.
סביר להניח כי לשם הלהקה אין קשר ישיר לתעלומת אליס אך יש לציין את השם יוצא הדופן של להקת הרוק שהייתה ממובילות גל הרוק הישראלי שפרח בתחילת שנות התשעים בארץ.
אלבומיה הבולטים הם: זמן סוכר (91'), שדים (93'), מסעותי עם עצמי (95').
פרויד גרס ויישם בעצמו כי להיות מעוניין בטקסט כורך בתוכו מעורבות יצרית בטקסט , וזה מצדו, כולל שלש תמות:
הכוח (אופל ,אהבה, יצירה), משך, יצר הייצוג(הרצון לספר).
ברשימה זו נעשה ניסוי לפרש פירוש סטנדרטי של הטקסט ע"פ שיטתו של פרויד, שיטה ששרידיה עדיין ניכרים היטב בכל ניתוח טקסט בשעורי ספרות החל בתיכונים.
דרידה, פלמן, והדה קונסטרוקטוביסטים מנסים לערער כל תפיסה שחצנית, לתפיסתם, של נסיון לתפיסת כוונת היוצר וכיפוף הטקסט אל תוך אישיותו וחולשותיו כביכול. עם זאת, נדמה כי כל גישה, בסופו של דבר, העוסקת בחקר אודות ספרות חוטאת בנסיון כזה ואין מפלט.
גדי טאוב מצטט בספרו את מייקל וולצר מחבר ?The Company of Critics? שכתב כי "הביקורת?זקוקה לריחוק כדי להשמיע את דברה, אבל היא זקוקה גם לקרבה.לאמפטיה שתאפשר לה לחדור ולהבין את המניעים והתחושות המפעילים את החברה שהיא דנה בה..".
נדמה כי הן הגישה הפרוידיאנית והן זו הדקונסטרוקטוביסטית מבינות את הצורך בקרבה של הביקורת לטקסט ולחברה,הראשונה על מנת לשאוב אמיתות אנושיות והשנייה לשקף כבבואה את מנטאליות השאיבה הנ"ל ומקומה בזירה הספרותית והביקורתית.
הטקסט של רצאבי ,משקף מציאות עירנית מאד של תרבות צעירה שהתפתחה מאד לאחר מלחמת המפרץ ודעכה לאחר רצח רבין. בארבע השנים הללו "מסיבות" כמתואר בשיר היו נפוצות מאד. עם זאת,יסוד של חזרה לשנות הששים המאוחרות מורגש מאד, הן בסיום השיר ובקשר ל"עליסה" המושפעים מה beatles , הן בשל הרגשת החופשיות האולטמטיבית(כמעט), והן בשל מסר תרבות הסמים שהוצנע ולא הוצנע כפי שעשו אומנים בולטים בסוגת הפופ כמו Peter Paul & Marry, J.J.Cale , Doors, Valvet Underground ורבים אחרים בארצות הברית ואומנים ישראלים כמו מיקה קרני("עשב כחול לבן"),נמרוד לב ("ימים טובים"), "הנשמות הטהורות" ("בחיק הטבע"),"שוטי הנבואה" ("תשאירי לי פרח"), החברים של נטאשה ("קוק בצהריים","פרדי על הבוקר"),אביב גפן ("קבעתי עם האושר") ועוד.
פלמן טוענת כי הנראטיב מכוון למעשה לקריאה כשהאפקט שלה משפיע על קריאת הנראטיב . הנראטיב של רצאבי, אם כן, "זועק" לקריאה פרוידיאנית בעלת אפקט מעורר ומפוכח. בקריאתי את הנראטיב השירי דרך פריזמת האפקט המעורר אין ספק, שגם כותב שורות אלה כבול בדרכי החשיבה הפרוידיאנית. כי מהי עליזה אלמלא התגשמות מאוויי הגבר : גם מסתורית, גם רחומה, גם עליזה, גם פורשת חסות, גם אטרקטיבית, ובעיקר ,מגישה תה.
