צדק חלוקתי נוסח מדינת ישראל
מאת: יעקב בכר, חבר קיבוץ מענית, יו"ר הועד הציבורי "כאן ביתי"
בשנים האחרונות הפכו חברי הקיבוצים לשק החבטות הלאומי בכל הקשור לזכויותיהם בקרקע. גם מי שנמנע מלקרוא את מדורי הכלכלה יודע לדקלם את הסיסמאות על "שודדי הקרקעות" שעומדים לקבל "מיליארדים" מהמדינה. מעטים טורחים להתעמק בנתונים וללמוד מי כאן הגוזל ומי הנגזל.
סיפורה של משפחתי מציג יותר מכל את העיוות שנוצר במדינת ישראל, היורקת בפרצופם של טובי בניה.
בשנת 1960 רכשו הורי בית מגורים בחולון על מגרש בשטח של 350 מ"ר בחכירה מהמדינה. במהלך השנים עברה הדירה שיפוצים והגיעה לגודל של 90 מ"ר. בשנת 2000 הוצע להורי לרכוש את הדירה במסגרת מבצע ההיוון שערך המינהל. הדירה נרכשה בסכום של 8000 שקל ולאחר דין ודברים נפרס הסכום ל-12 תשלומים ומאז הדירה רשומה על שמם ואיש אינו מציק להם או בא אליהם בדרישות.
ביתם של הוריה של אשתי עומד כחמישים שנה עוד לפני הקמת מינהל מקרקעי ישראל. שטחו דומה לזה של הורי. אם תאושר החלטה 979 המאפשרת הליך העברת בעלות הקרקע מהקיבוץ לחברים, יצטרכו הורי אשתי לשלם כ-130 אלף שקל כדי להעביר את הדירה על שמם. יותר מפי 16 מאשר הורי שנהנו ממבצע חכירה.
זוהי תמציתה של האפליה הבלתי נסבלת שנוצרה בשנים האחרונות בין החוכרים העירוניים לבין חברי הקיבוצים עליה אנו זועקים ונגדה אנו נאבקים. ככל שקיימתי השוואה בין הורי בחולון להורי רעיתי במענית אין שום הבדל ביניהם לא בגיל ולא בגודל הבית שמצדיק את הפערים האדירים.
חשוב מאוד לציין שמבצעי חכירה מתנהלים במדינת ישראל למעלה מ-15 שנה. זו איננה המצאה קיבוצית ואיננה הטבת נדל"ן. מקובל שלאחר תקופה של 40-50 שנה מוציא המינהל מבצע חכירה לאזורים העירוניים השונים. האם יש אדם בעל יושר אישי שיכול להסביר מדוע לחברי הקיבוצים אסור לקבל תנאים דומים לאלו שקיבלו למעלה מ-200 אלף בתי אב שהיוונו את זכויותיהם במגזר העירוני?
בהצעה הדרקונית שמועצת מקרקעי ישראל תתבקש לאשר מבקשת המדינה לנצל באופן מביש את העובדה שהקיבוצים עורכים שינויים באורח חייהם ובמסגרת זו רושמים את דירות המגורים על שם החברים. אין כאן שום "מתנה" שהמדינה צריכה לתת לאיש. הרי איש איננו מתכוון לסלק מביתו חבר קיבוץ שלא ירשום את הדירה על שמו. מדובר בשינוי רישומי בלבד שיבטיח לחבר הקיבוץ שלאחר עשרות שנים תהיה דירת המגורים בבעלותו.
כשהוקם קיבוץ מענית הקרקע מסביב היתה אדמת טרשים ושוויה היה קרוב לאפס. המדינה לא השקיעה פרוטה בפיתוח הקיבוץ ובהקמת בתי המגורים. את הכל עשו חברי הקיבוץ בשתי ידיהם. כיצד אפשר לטעון שהם מקבלים מתנה ממישהו?
אפילו פולשים שנכנסו לקרקעות לא להם בניגוד לחוק קיבלו בסדרת החלטות של המינהל קרקע חלופית ללא תשלום. כלומר הם קיבלו למעשה את שוויה המלאה של הקרקע שכלל לא היתה שלהם. מהו השיעור שמדינת ישראל מלמדת כאן את תושביה?
קשה להמלט מהתחושה שההתנכלות לחברי הקיבוצים ביחס לכל קבוצת אוכלוסיה אחרת היא חלק ממדיניות כוללת. על שלוש הרשויות המנווטות את המדיניות הקרקעית של ישראל - המינהל, היועץ המשפטי לממשלה ומשרד האוצר - השתלטה אוליגרכיה כלכלית-משפטית של פקידות בעלת תפיסה פוסט-ציונית, שסבורה שתפקידם של הקיבוצים תם והם יכולים לרדת בשקט מבמת ההיסטוריה. אותם פקידים, שלא מוכרים לציבור הרחב ולא נבחרו על ידו, משליטים את ראיית עולמם על מקבלי ההחלטות ועל התקשורת שמרקדת לצלילי חלילם.
מאת: יעקב בכר, חבר קיבוץ מענית, יו"ר הועד הציבורי "כאן ביתי"
בשנים האחרונות הפכו חברי הקיבוצים לשק החבטות הלאומי בכל הקשור לזכויותיהם בקרקע. גם מי שנמנע מלקרוא את מדורי הכלכלה יודע לדקלם את הסיסמאות על "שודדי הקרקעות" שעומדים לקבל "מיליארדים" מהמדינה. מעטים טורחים להתעמק בנתונים וללמוד מי כאן הגוזל ומי הנגזל.
סיפורה של משפחתי מציג יותר מכל את העיוות שנוצר במדינת ישראל, היורקת בפרצופם של טובי בניה.
בשנת 1960 רכשו הורי בית מגורים בחולון על מגרש בשטח של 350 מ"ר בחכירה מהמדינה. במהלך השנים עברה הדירה שיפוצים והגיעה לגודל של 90 מ"ר. בשנת 2000 הוצע להורי לרכוש את הדירה במסגרת מבצע ההיוון שערך המינהל. הדירה נרכשה בסכום של 8000 שקל ולאחר דין ודברים נפרס הסכום ל-12 תשלומים ומאז הדירה רשומה על שמם ואיש אינו מציק להם או בא אליהם בדרישות.
ביתם של הוריה של אשתי עומד כחמישים שנה עוד לפני הקמת מינהל מקרקעי ישראל. שטחו דומה לזה של הורי. אם תאושר החלטה 979 המאפשרת הליך העברת בעלות הקרקע מהקיבוץ לחברים, יצטרכו הורי אשתי לשלם כ-130 אלף שקל כדי להעביר את הדירה על שמם. יותר מפי 16 מאשר הורי שנהנו ממבצע חכירה.
זוהי תמציתה של האפליה הבלתי נסבלת שנוצרה בשנים האחרונות בין החוכרים העירוניים לבין חברי הקיבוצים עליה אנו זועקים ונגדה אנו נאבקים. ככל שקיימתי השוואה בין הורי בחולון להורי רעיתי במענית אין שום הבדל ביניהם לא בגיל ולא בגודל הבית שמצדיק את הפערים האדירים.
חשוב מאוד לציין שמבצעי חכירה מתנהלים במדינת ישראל למעלה מ-15 שנה. זו איננה המצאה קיבוצית ואיננה הטבת נדל"ן. מקובל שלאחר תקופה של 40-50 שנה מוציא המינהל מבצע חכירה לאזורים העירוניים השונים. האם יש אדם בעל יושר אישי שיכול להסביר מדוע לחברי הקיבוצים אסור לקבל תנאים דומים לאלו שקיבלו למעלה מ-200 אלף בתי אב שהיוונו את זכויותיהם במגזר העירוני?
בהצעה הדרקונית שמועצת מקרקעי ישראל תתבקש לאשר מבקשת המדינה לנצל באופן מביש את העובדה שהקיבוצים עורכים שינויים באורח חייהם ובמסגרת זו רושמים את דירות המגורים על שם החברים. אין כאן שום "מתנה" שהמדינה צריכה לתת לאיש. הרי איש איננו מתכוון לסלק מביתו חבר קיבוץ שלא ירשום את הדירה על שמו. מדובר בשינוי רישומי בלבד שיבטיח לחבר הקיבוץ שלאחר עשרות שנים תהיה דירת המגורים בבעלותו.
כשהוקם קיבוץ מענית הקרקע מסביב היתה אדמת טרשים ושוויה היה קרוב לאפס. המדינה לא השקיעה פרוטה בפיתוח הקיבוץ ובהקמת בתי המגורים. את הכל עשו חברי הקיבוץ בשתי ידיהם. כיצד אפשר לטעון שהם מקבלים מתנה ממישהו?
אפילו פולשים שנכנסו לקרקעות לא להם בניגוד לחוק קיבלו בסדרת החלטות של המינהל קרקע חלופית ללא תשלום. כלומר הם קיבלו למעשה את שוויה המלאה של הקרקע שכלל לא היתה שלהם. מהו השיעור שמדינת ישראל מלמדת כאן את תושביה?
קשה להמלט מהתחושה שההתנכלות לחברי הקיבוצים ביחס לכל קבוצת אוכלוסיה אחרת היא חלק ממדיניות כוללת. על שלוש הרשויות המנווטות את המדיניות הקרקעית של ישראל - המינהל, היועץ המשפטי לממשלה ומשרד האוצר - השתלטה אוליגרכיה כלכלית-משפטית של פקידות בעלת תפיסה פוסט-ציונית, שסבורה שתפקידם של הקיבוצים תם והם יכולים לרדת בשקט מבמת ההיסטוריה. אותם פקידים, שלא מוכרים לציבור הרחב ולא נבחרו על ידו, משליטים את ראיית עולמם על מקבלי ההחלטות ועל התקשורת שמרקדת לצלילי חלילם.
מאת: יעקב בכר, חבר קיבוץ מענית, יו"ר הועד הציבורי "כאן ביתי"
