פילוסופיה מדינית [הגדרת המדינה ] 

מגילת האו"ם כלל אינה מתייחסת למיעוטים- התפיסה המרכזית מאחורי גישה זו היא שבכדי להשיג חברה יציבה יש לשמור על זכויות האדם ולאמץ את עקרונות השוויון ואי האפליה, שכן אלו ורק אלו עשויים להבטיח את היציבות המבוקשת.

ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, 1948: (UDHR) בהכרזה בדבר זכויות האדם לא התקבלו הצעות בעניין הכללתו של סעיף המטפל במיעוטים, וזאת בניגוד להכרזות אחרות של העצרת הכללית בדבר הצורך להתמודד עם גורלם של מיעוטים, במיוחד בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. סעיף 26 של ההכרזה קורא ל"קידום ההבנה, הסובלנות והחברות שבין... קבוצות גזע או דת שונות". שוב, הדבר מבטא את האמונה כי הכרה בזכויות מיעוטים עלולה להיות מסוכנת ליציבות וכי הגנה יעילה על מיעוטים ניתן להשיג באמצעות הגנה על חבריהם. ההכרזה כוללת סעיף בדבר חופש ההתאגדות, וזה כולל חירות של קבוצות שונות, לרבות קבוצות מיעוט, לקדם את ענייניהן בדרך של התארגנות וולונטרית. ראוי לציין כי להכרזה תוקף מוסרי רב אולם אין היא משפט בינלאומי מחייב, כמו אמנות שישראל חתומה עליהן ואשררה אותן.

אמנות לזכויות אדם

האמנה הראשונה שנחקקה היא האמנה נגד רצח עם 1948. (האמנה נכנסה לתוקף בשנת 1951). למרות שהאמנה עוסקת בעמים, ואוסרת במפורש ניסיונות לחסל עמים שלמים, לא ברור אם מדובר כאן בהענקת זכות קבוצתית.
אמנה רלוונטית שנייה היא האמנה הבינלאומית משנת 65' בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית, שנכנסה לתוקף בשנת 1969. ה-CERD היא הכלי החשוב ביותר בתחום האפליה, ובמיוחד אפליה גזעית. ("גזע" מוגדר באמנה באופן רחב מאוד והוא כולל גם קבוצות אתניות או לאומיות). זהו לא כלי מכוון קבוצה והוא לא מתייחס מפורשות למיעוטים, לעומת זאת הוא מאשר נקיטה בצעדים מיוחדים ההכרחיים לקידום קבוצות גזעיות או אתניות וסעיף 4 לאמנה דורש מהמדינות לאמץ חקיקה, ובכללה חקיקה עונשית, כדי להגן על "גזעים" או קבוצות של אנשים בעלי צבע עור או מוצא אתני ייחודי מפני פעולות גזעניות, וכן כדי למנוע פעולות של יצירת שנאה על בסיס גזע. שוב, אמנה זו אינה עוסקת ישירות בהענקת זכויות קיבוציות אלא בעיקר במנגנונים להבטיח כי לא תהיה הפליה של בני קבוצות גזעיות או אתניות- בדרך כלל יהיה מדובר במקרים כאלה בקבוצות מיעוט, שכן קבוצות רוב יכולות בדרך כלל להגן על האינטרסים שלהן. אולם לא זה היה המצב, למשל, בדרום אפריקה של משטר האפרטהייד.

אמנה רלוונטית נוספת היא האמנה לביעור וענישה של פשע האפרטהייד שאומצה ב-1973 ונכנסה לתוקף ב-1976. אפרטהייד היא צורה מיוחדת של אפליה גזעית או לאומית.

שתי האמנות העיקריות של זכויות האדם הן האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות ICCPR והאמנה לזכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות ICSECR. הן אומצו בשנת 1967 ונכנסו לתוקף בשנת 1976. האמנות אושררו על ידי ישראל בשנת 1992. ראוי לציין כי שתי האמנות נפתחות בסעיף זהה המדגיש את זכותם של עמים להגדרה עצמית. אלא שהכוונה כאן היא להגדרה עצמית בהקשר של מאבק אומות לשחרור ממעצמות קולוניאליות. מיעוטים לאומיים במדינות לאום אינם זוכים להכרה.

כך ה-ICCPR מדגישה גם היא, לאור המגמה הכללית שתוארה לעיל, את האופי האינדיבידואלי של זכויות האדם להבדיל מהאופי הקבוצתי שלהן. סעיף 27 לאמנה מתייחס התייחסות כללית ומסויגת לזכויות מיעוטים:

?In those States in which ethnic, religious or linguistic minorities exist, persons belonging to such minorities shall not be denied the right, in community with the other members of their group, to enjoy their own culture, to profess and practise their own religion, or to use their own language?

"באותן מדינות שבהן קיימים מיעוטים אתניים, דתיים או לשוניים, לא ישללו מפרטים המשתייכים למיעוטים אלה את הזכות לקיים את תרבותם, להחזיק בדתם ולשמור על מצוותיה או להשתמש בלשונם, בצוותא עם החברים האחרים שבקבוצתם"
על פי רוב הגישות, הניסוח של סעיף 27 משקף את הנטייה הכללית של מנסחי האמנה שלא להכיר בזכויות קיבוציות ייחודיות למיעוטים.1 פרשנות זו מתחזקת לאור העובדה שניסוחים מוקדמים של האמנה מתייחסים ל"minorities" להבדיל מ""Persons belonging to minorities ההדגשה של העובדה כי מדובר בזכויות של חברי הקבוצות ולא של הקבוצות עצמן מבוססת בעיקר על החשש מפני נטיות בדלניות העלולות לנבוע מהכרה בזכויות קבוצתיות. יש להדגיש כי הסעיף דן במיעוטים אתניים, דתיים או לשוניים, ואינו כולל התייחסות למיעוטים לאומיים. זהירות זו מבוססת, כאמור, על לקחי משטר המיעוטים של חבר הלאומים וההשפעה הקשה של בדלנות מיעוטים לאומיים על ההתפתחות ההיסטורית באירופה.

הניסוחים המדויקים והצרים של סעיף 27 מעידים על זהירות ועל רתיעה מהכרה בחובתן של מדינות לתת הכרה במיעוטים מעבר לחובת המדינות לא למנוע מהם, במסגרות וולונטריות, לשמר את דתם, שפתם ותרבותם.

פרשנויות של גופים רשמיים לסעיף 27:

פרשנות הועדה לזכויות אדם של האו"ם:

בהערה כללית 23 של ועדת זכויות האדם של האו"ם2 נקבע ביחס לפרשנות לסעיף 27 לאמנה כי:

"Article 27 relates to rights whose protection imposes specific obligations on States parties. The protection of these rights is directed towards ensuring the survival and continued development of the cultural, religious and social identity of the minorities concerned, thus enriching the fabric of society as a whole"

Although article 27 is expressed in negative terms, that article, nevertheless, does recognize the existence of a "right" and requires that it shall not be denied. Consequently, a State party is under an obligation to ensure that the existence and the exercise of this right are protected against their denial or violation. Positive measures of protection are, therefore, required not only against the acts of the State party itself, whether through its legislative, judicial or administrative authorities, but also against the acts of other persons within the State party.
נראה כי על פי גישתה של הועדה סעיף 27 מטיל על המדינה חובה לא להתערב בחופש הדת, התרבות והלשון של בני המיעוטים החיים בה, אולם חובת אי ההתערבות כוללת גם חובה חיובית לפעול נגד מעשים של המדינה או של פרטים אחרים המגבילים את החירויות האלה. 3

בנוסף קובעת הועדה בהערה כי על המדינות לנקוט בצעדים שיבטיחו את ההשתתפות האפקטיבית בחיים הציבוריים ובעניינים הנוגעים למיעוט.
פרשנות ועדת זכויות האדם של האו"ם שמה דגש מיוחד על זכויות של מיעוטים שהם שבטים ילידים.

אמנת UNESCO (United Nations Educational, Scientific and Cultural Organization) בדבר מניעת אפליה בחינוך משנת 60' (נכנסה לתוקף במאי 1962) מכירה בזכויותיהם של מיעוטים לאומיים להוציא לפועל את פעילויותיהם החינוכיות כולל אחזקת בתי ספר וכן מאפשרת את השימוש בשפת המיעוט בחינוך (בתלות במדיניות החינוך של כל מדינה). סעיף 2(b) של האמנה מאשר את האחזקה, מסיבות לשוניות או דתיות, של מערכות חינוך נפרדות. ה-UNESCO מציגה גישה של הכרה "צנועה" בזכויות קיבוציות למיעוט בתחום רגיש, תחום החינוך. ההוראה בדבר הצורך להכיר בזכותם של בני מיעוטים לנהל את הפעולות החינוכיות שלהם כפופה לשלושה תנאים:

אסור למערכת החינוך של המיעוט למנוע מבני המיעוט את הבנת התרבות ולשון החברה בכללותה, ואסור לה לפגוע בריבונות המדינה.
רמת החינוך חייבת להיות תואמת סטנדרטים כלליים הנקבעים על ידי הרשויות המוסמכות.
הכניסה לבתי הספר של המיעוט חייבת להיות בגדר רשות ולא חובה.

במלים אחרות, חובת המדינה על פי אמנה זו היא לאפשר לקבוצות מיעוט לקיים בתי ספר נפרדים, בתנאי שלא ייעשה שימוש באוטונומיה זו לפגיעה בריבונות המדינה או בדרישות מערכת החינוך הכללית או ביכולתם להשתלב בחיי החברה והמשק של המדינה.

גישה רחבה יותר מסמלת אמנת ה-ILO (International Labor Organization) משנת 89' (נכנסה לתוקף בשנת 1991 אבל נחתמה ואושררה על ידי מספר קטן מאוד של מדינות לא כולל ישראל) הנוגעת למיעוטים ילידים ועמים שבטיים במדינות עצמאיות. (להלן: אמנת ה-ILO)

באמנה זו מוכרת אחריותה של הממשלה לפיתוח, שיתוף פעולה ופעולה שיטתית, תוך שיתוף העמים הנוגעים בדבר, כדי להגן על זכויות אותם העמים וכדי להבטיח את המשך קיומם.
פעולות כגון אלו יכללו את הצעדים הבאים

הבטחה של הנאה שווה מהזכויות וההזדמנויות המוקנות על ידי חוקי המדינה ותקנותיה לאוכלוסיות אחרות.
קידום של ההכרה המלאה בזכויות החברתיות, כלכליות ותרבותיות של אותם עמים תוך כבוד לזהותם החברתית והתרבותית, מנהגיהם ומסורותיהם ותוך כבוד למוסדותיהם.
עזרה לעמים הנוגעים בדבר בחיסול כל הפערים הסוציו-אקונומיים העשויים להיות קיימים בין אוכלוסיית הילידים וחברים אחרים של הקהילה הלאומית, באופן ההולם את שאיפותיהם וסגנון חייהם.

אלא שתחולתה של אמנה זו מצומצמת מאוד. כפי שנראה, ניסיון לאמץ אמנה לגבי זכויותיהם של עמים ילידיים לא עלה יפה עד כה.


ולבסוף, האמנה להגנה על זכויותיהם של עובדים זרים, מהגרים ובני משפחתם משנת 90' שנכנסה לתוקף בשנת 2003 מתייחסת לזרים ולא לקבוצות מיעוט ילידיות, אך מכילה איסורים שנועדו לאפשר למהגרים לשמור על המאפיינים הלשוניים, התרבותיים והדתיים שלהם.
בנוסף לאמנות מסוגים שונים ישנה התייחסות מסוימת למעמד של קבוצות בכלל וקבוצות מיעוט בפרט בכמה מסמכים בינלאומיים אחרים.
ההכרזה משנת 78' של ה-UNESCO בנוגע לגזע ולדעות קדומות גזעניות4 שמה דגש חזק על הצורך להגן על הזהות וההתפתחות של קבוצות תוך אישורה של הזכות להיות שונה, אוסרת על הטמעה כפויה ומדגישה את הצורך בפעולה חיובית של המדינה בנוגע לקבוצות מוחלשות.

גם ההכרזה של האו"ם בדבר חיסולן של כל צורות חוסר הסובלנות וההפליה שמקורן בדת או אמונה משנת 81 מעניקה זכויות מסוימות לקבוצות מיעוטים.
ההתייחסות המצמצמת לזכויות קבוצתיות של מיעוטים נובעת כאמור מהיסטוריה לא פשוטה של זכויות כאלה. החשש מפני הכרה בזכויות כאלה, המטילות חובה על מדינות, בא לידי ביטוי גם בעובדה שניסיונות לאמץ אמנות מפורשות יותר בנושא הזכויות הקיבוציות לא עלו יפה. כבר בשנת 1946 הוקמה תת ועדה מכוח סמכויותיה של הועדה(commission) לזכויות אדם של האו"ם כדי לקדם מניעת אפליה והגנה על מיעוטים. תת-הועדה טיפלה בענייני מיעוטים, וריכזה את הניסוח של סעיף 27 ל-ICCPR. היא מינתה דווח מיוחד לענייני מיעוטים והמליצה על יצירת הכרזה לטובת זכויות מיעוטים.5 רק ביום 18.12.92 קיבלה עצרת האו"ם את ההכרזה בדבר זכויותיהם של אלו השייכים למיעוט לאומי, אתני, דתי או לשוני.6 (להלן: הכרזת האו"ם) ההכרזה של האו"ם מתייחסת לעיתים למונח "מיעוטים" במקום למונח "פרטים המשתייכים למיעוטים" בניגוד לסעיף 27. ראוי להזכיר כי ההכרזה עוסקת גם במיעוטים לאומיים ולא רק במיעוטים לשוניים, אתניים או תרבותיים.

רוב סעיפי ההכרזה מתייחסים לחובות שעל המדינה לקחת על עצמה. ס' 1 קורא למדינות להגן על קיומה של זהות לאומית, אתנית, תרבותית, דתית ולשונית של מיעוטים, ולעודד תנאים כדי לקדם את הזהות הזאת, תוך נקיטה באמצעים תחיקתיים ואחרים. זוהי גישה חיובית יותר מגישת ס' 27 וקל יותר לתת לה פירוש מרחיב, הכולל גם חובות חיוביות של המדינה לעודד ולקדם ולא רק חובות שלא למנוע או להפריע לקבוצות לשמר את זהותן הנפרדת.

סעיף 2 להצהרה קובע כי לפרטים המשתייכים למיעוט לאומי, אתני, דתי או לשוני יש הזכות:

ליהנות מתרבותם, לבטא ולבצע את מנהגי דתם, להשתמש בשפתם בפרטיות ובציבור, בחופשיות וללא התערבות של כל סוג של הפליה.
להשתתף באופן אפקטיבי בחיים התרבותיים, הדתיים, החברתיים, הכלכליים והציבוריים
להשתתף באופן אקטיבי בהחלטות הנוגעות למיעוט או הנוגעות לאזור מגוריו של המיעוט במישור הלאומי, וכאשר זה מתאים גם במישור האזורי, באופן ההולם את החוק המקומי.
ס' 2 להכרזה מזכיר את ס' 27 ל-ICCPR בניסוחו, אך הוא מנוסח באופן יותר חיובי- "תהא הזכות" לעומת "לא תישלל הזכות", וללא התייחסות למינוח "במדינות בהן קיימים מיעוטים", תוך ביטול ההבחנה לכאורה בין מיעוטים "חדשים" ל"ישנים". בנוסף לפרטים השייכים לקבוצת מיעוט תהא הזכות:

לייסד ולהחזיק במוסדות משלהם
לייסד ולהחזיק ללא כל אפליה קשרים חופשיים ושלווים עם חברים אחרים בקבוצת המיעוט ועם פרטים השייכים למיעוטים אחרים, כולל כאלו המצויים מחוץ לגבולות המדינה.
סעיפים אלו הם סעיפים בעלי מימד קבוצתי. יצירת קשרים חיצוניים והקמת מוסדות במישור הלאומי והבינלאומי דורשים ארגון. על פי רוב הגישות, פרשנות דווקנית בהקשר זה אינה הגיונית, קשה להניח שמנסחי ההצהרה התכוונו לאפשרות ליצירת קשרים על בסיס אינדבידואלי, שכן אז ההצהרה לא מוסיפה דבר על זכויות המובטחות במילא לקבוצות המיעוט. אמנם, לא ברור כי סעיפי ההכרזה מוסיפים על זכויות רגילות הנלוות לחופש ההתאגדות והתנועה. אך יש כאן הדגשה כי המדינה אינה רשאית להגביל את זכויותיהם של חברי מיעוטים החיים בה לחירויות של יצירת קשר עם אחרים.

סעיף 3 מבהיר כי לפרטים השייכים לקבוצה מותר לממש את זכויותיהם הן בעצמם והן יחד עם אחרים.

סעיף 4 קובע כי על המדינה להבטיח שחברי קבוצת המיעוט נהנים באופן מלא מזכויות האדם שלהם ומחירויותיהם הבסיסיות, ללא כל אפליה ובשוויון מלא לפני החוק. לפרטים השייכים למיעוט יש את הזכות לבטא בחופשיות את מאפייני הקבוצה שלהם ולפתח את תרבותם, לשונם, דתם, מנהגיהם ומסורותיהם, למעט כאשר התנהגויות אלו מפרות באופן ישיר את החוק במדינה או כשהן מנוגדות לסטנדרטים בינלאומיים.7 על המדינה לספק לאותם פרטים הזדמנויות מספקות כדי ללמוד את שפת אמם או אף להתחנך בה. סעיף 4 גם קובע את הצורך בעידוד ידע לגבי ההיסטוריה והתרבות של המיעוט על ידי המדינה. יחד עם זה מודגש כי המיעוט רשאי ואף חייב "לרכוש ידע על החברה בכללותה".

סעיף 5 קובע כי יש להתחשב באינטרסים הלגיטימיים של הפרטים השייכים לקבוצת המיעוט בקביעת המדיניות ובתוכניות של שיתוף פעולה בינלאומי וסיוע בינלאומי.

סעיף 6 קובע כי על מדינות לשתף פעולה כדי לקדם הבנה הדדית ובטחון וכדי להבטיח את קידום הזכויות המוזכרות בהצהרה.

בסעיף 8(4) ההכרזה מדגישה מה שנמצא בכל מסמך העוסק בזכויות מיעוטים: מימוש זכויות אלה אסור שיהווה איום כלשהו על השלמות הטריטוריאלית, הריבונות או העצמאות הפוליטית של המדינה. בסעיף זה בא לידי ביטוי האיזון הנעשה עם החשש שהביא לזהירות המופלגת לגבי הכרה בזכויות מיעוטים: הכרה זו נועדה למנוע הטמעתם הכפויה או הפליתם או רדיפתם, אך אינה נותנת הכשר לבדלנות או לאיום על שלמות המדינה או עצמאותה.

ראוי להשוות את הוראות ההכרזה, שיש לה כוח מדריך אף אם אינה מחייבת, עם ההוראות המרחיקות לכת הרבה יותר הכלולות בטיוטת אמנה בעניין מיעוטים לאומיים ואתניים משנת 19798 (להלן: טיוטת האמנה בעניין מיעוטים לאומיים ואתניים). טיוטה זו הוכנה בידי נציגי ארגונים בינלאומיים ונציגי קבוצות מיעוט, ואין בה תמיכה בינלאומית רחבה.

בנוסף ליסודות הקיימים בהכרזה, טיוטת האמנה מדברת על זכות של מיעוטים להגדרה עצמית. היא אוסרת על הטמעה כפויה, רצח עם, גירוש או העברה כפויים. הטיוטה מדברת על הכרה במיעוט, וכן בייצוג מיוחד לו במדינה וברמה הבינלאומית. היא מדברת על זכויות לאוטונומיה אישית וטריטוריאלית, היבדלות, הצטרפות למדינה אחרת, זכות להתפתחות ולניהול עצמי. ראוי לציין כי גם הטיוטה מכריזה על חובות שמירת האמונים של המיעוט כלפי המדינה (סעיף 28).

מעמד חלש אף יותר יש לטיוטת ההכרזה בעניין זכויותיהם של מיעוטים ילידים.9 זו טיוטה של הכרזה ולא של אמנה, והיא שנויה במחלוקת כה חריפה עד שלא נראה כי יש לה סיכוי ממשי להיות מאומצת אף כהכרזה (שאף היא, כאמור, נעדרת תוקף מחייב).

הטיוטה מכירה בזכות המיעוט היליד להגדרה עצמית, למוסדות משלו יחד עם ייצוג מלא וחופשי במוסדות המדינה, וכן בזכותו להחזיק בבעלותו ולפתח קרקעות שהיו מסורתית בבעלות הקבוצה. כדי שיתקיים מו"מ וכדי שניתן יהיה לכרות הסכם - צריך שלצדדים יהיה מה לתת - שיהיו להם זכויות (וחובות). אומר הובס: כשאנשי הקהילה החלו לנהל מו"מ - כל אחד מגיע עם מטען של זכויות. זכויות אלו הן מעין טבעיות, אף אחד לא נתן אותם, ואף אחד כעיקרון לא יכול לקח אותם ממני. כלומר דנים מה כל אחד מהאנשים מוכן לתרום לקיום המסגרת הקהילתית - כאשר המסגרת היא תוצר של הסכמה - אמנה.
חמשת הגישות המסבירות את היות ישראל מדינה יהודית:
מדינת ישראל צריכה להיות מדינת יהודית במשמעות דתית (ההלכה היא חוקי המדינה) ומדינת בעלת רוב יהודי.
הגישות מסודרות אחת אחרי השנייה כשהראשונה היא בעלת הצד היהודי החזק ביותר ואילו האחרונה היא בעלת הצד היהודי הפחות קיצוני:
מדינת התורה: (מדינת ההלכה)-
אופי המדינה: תפעל ע"פ חוקי ההלכה, ההלכה היא הסמכות הבלעדית
השלטון: הרבנים, מנהיגי הדת שיוסמכו לתפקידם ע"פ כללי ההלכה.
היחס למדינת ישראל: מבחינה עקרונית- אי הכרה במדינת ישראל משום שהוקמה ע"י הציוניים ולא כחלק מתהליך הגאולה ומבחינה מעשית- הכרה והשתלבות בחוקה ובממסד- הם פועלים גם בדרך של חקיקה כדי להשפיע על המדינה ברוח ההלכה. יש קבוצות קיצוניות קטנות אשר לא מכירות כלל במדינת ישראל.
התומכים: החרדיים
מדינה דתית לאומית:
אופי המדינה: שואפים למדינת ההלכה אך מכירים בכך שמדינת ההלכה לא ברת ביצוע ולכן הם דוגלים בשלוב בין מדינה דמוקרטית לעיקרי ההלכה. ההלכה היא לא הסמכות בלעדית אך כל האזרחים ישמרו את הדת ויהיה חינוך דתי.
יש מקום מרכזי להלכה היהודית בחיי הציבור: שמירת שבת , כשרות...
השלטון: הנהגה דמוקרטית , רצוי דתיים.
היחס למדינת ישראל: חיובי, המדינה היא חשובה הם לא שוללים את המדינה ורואים בה כביטוי להתחלת הגאולה.
התומכים: הדתיים הלאומים.
מדינת לאום יהודית תרבותית:
אופי המדינה: מדינה דמוקרטית המשלבת ומנחילה ערכי מורשת ומסורת יהודית כערכים לאומיים תרבותיים, כלומר: מדינה חילונית השואפת להנחיל ערכי יהדות.
השלטון: הנהגה דמוקרטית ע"פ בחירת העם
היחס למדינה: חיובי- ישראל היא המרכז הלאומי והתרבותי של העם היהודי, הגישה המקובלת ביותר.
התומכים: רוב הממסד (הגופים והציבור)
[הנה לפי ההצעה שהבאנו לעיל בעניין החלוקה ל2 מחוזות שלשת ההגדרות הראשונות יחולו ויקבלו ביטוי בשלשת בתי מחוקקים לפי שיטת שלשת החוקות ,ואילו ה2 הנותרים,בשני בתי מחוקקים בסגנון המשטר הנהוג בארה''ב וכפי שביארנו באריכות ]מדינת העם היהודי:
אופי המדינה: ישראל היא מדינת יהודי התפוצות ומרכז העולם היהודי ולכן חייבת להתקיים תרבות יהודית. היהודים צריכים לעשות קיבוץ גלויות
השלטון: דמוקרטי
היחס למדינה: חיובי- הרי שהיא מרכז העולם היהודי
התומכים: הציונים, יהודי התפוצות.
גישה זו לא מקובלת יותר התרבות היא יותר פחותה משל מדינת לאום יהודית משום שבמדינה היהודית היא יותר מעמיקה ובגישה זו יש עוד מקום לתרבויות ודברים אחרים.
מדינת היהודים:
אופי המדינה: רוב יהודי וריבונות יהודית, מדינה ציונית.
השלטון: דמוקרטי
היחס למדינה: חיובי
התומכים: אין לה תומכים
זוהי גישה האומרת כי התרבות לא חשובה בכלל וכל קבוצה יכולה לפתח את התרבות"הובס - הלויתן" : "על קהילה יאמר- שיסודה במעשה כינון, כשהמון בני אדם באים לכלל הסכם וכורתים אמנה - כל אחד מהם עם כל אחד מהם "
נקודת המוצא - זה מעשה אקטיבי.
נקודת המוצא של סוקרטס - בן האדם יצורים מדיניים. אדם נולד לתוך קהילה. ולא צריך לעשות פעולה אקטיבית של הצטרפות. לאור זה המסקנה: ההסדרים הם הסדרים טבעיים.
הובס לעומת זאת, יוצא נקודת מוצא שבני האדם נולדו כפרטים אינדיווידואליים = וע"י אקט של רצון הם מוכנים לגור בתך מסגרת מדינית. האקט שבו קבוצה של פרטים הופכת להיות מסגרת מדינית נקרא "כינון" והמסגרת יוצרת אמנה.
יש פה מהלך של ביטוי רצון.[תורת נח בצד תורת ישראל]ולזה תמצא שתורת בני נח ותורת משה, עם שהם חלוקות בעניינים פרטיים כמו שיבוא, (מאמר ג' י"ג) הנה הם מסכימות בעניינים הכוללים אשר מצד הנותן, ושתיהן נמצאות בזמן אחד. שאפילו בזמן המצא תורת משה לישראל, הייתה נמצאת תורת בני נח לכלל האומות, והיו מתחלפות כפי התחלפות הארצות, רצה לומר: ארץ ישראל מחוצה לארץ, וגם כפי התחלפות האומות זו מזו מצד האבות.
ואין ספק שהאומות היו מגיעות ע"י תורת בני נח, אחר שהיא אלוהית, להצלחה האנושית, עם שלא הייתה במדרגת ההצלחה המושגת לישראל מצד התורה. אמרו רבותינו ז"ל: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא.
וזה מה שיורה שאפשר שימצאו שתי תורות אלוהיות בזמן אחד לאומות מתחלפות, וכל אחת מהן מגעת המתנהגים על פיה אל ההצלחה האנושית, אף על פי שיתחלפו במדרגת ההצלחה המושגת מצד שתי התורות.
וההתחלפות הזה בתורות אי אפשר שיבוא בעיקרים ולא בשורשים המסתעפים מהם. ולזה תישאר הבחינה אשר לתורה מצד עצמה תמיד על עניין אחד ,וכתיב ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד וגו'[הערה,לבדוק למי נשלח פסוק זה,ומתי,ואיזה מתנה הוא קיבל לפורים ומתי] , ומאי יתרון, מקום שמשם נחצב הארץ, והוא יתרון ממה שהיה, ומאי ניהו יתרון כל דבר שבעולם כשאנשי העולם ראוים לקחת מזיוו אז הוא יתרון:
צו. ומאי ניהו ארץ שנחצבה ממנו שמים והוא כסאו של הקב"ה, והוא אבן יקרה, והוא ים החכמה וכנגדה תכלת בציצית, דאמר ר' מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר (שמות כ"ד י) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, ואומר (יחזקאל א' כו) כמראה אבן הספיר דמות כסא: ,אמנם המו'נ וספרי המסגרת הנה הם עניין ''התורה'' ומה שנתחדש במתן תורה ע'כ, ודי למבין בענין שרשי העניינים באומות וטענת מי קדם למי התרנגול או הביצה,והנה כשקוראים את "מלאכים אינם חולמים" אי אפשר שלא להבחין בקיומם של רעיונות מקבילים בין משנתו של אבן ערבי (אחרי "ספר הבהיר", אך לפני ה"זהר") לבין הקבלה וספרות ימי הביניים, שמקורם באותו אקלים תרבותי. עם זאת, חשוב לציין כי בניגוד לדתות הממוסדות, הנוטות להבליט את השונה עד למלחמות חורמה עקובות מדם, בין תורות הסוד של הדתות הממוסדות שוררת קרבה רבה, ונראה שהן מצביעות לאותו מקום שהוא מעבר למפריד והנה בשטח זה של הפילוסופיה המופשטת יש להכין את השטח לדיאלוג בין שלשת התרבויות המונותאיסתיות ומאחר וכעניין פילוסופי, פוליטי וחוקתי, מדינות שואבות את האוטונומיה שלהן מלגיטימציה פנימיתוהנה ומאחר שאף על פי שהכרה דיפלומטית מהווה גורם חשוב בקביעת ריבונות משפטית מעמדה אינו בלעדי כפי שמעוגן בסעיף 3 של אמנת מונטווידאו המציין : "קיומה הפוליטי של המדינה איננו תלוי בהכרה מצד מדינות אחרות."ומאחר ש אמנת ויינה למשפט חוזי כותבת על נושא הפירוש כי: "הסכם צריך להתפרש ביושר, על פי המשמעות הרגילה של מושגי ההסכם בהקשרם, ולאור מטרתם".אמירה זו היא בעצם פשרה בין שלוש תאוריות שונות של פירוש:הגישה הטקסטואלית - אומרת כי צריך להתבסס על המשמעות הרגילה של הטקסט, ולטקסט האמיתי יש משקל רב.גישה סובייקטיבית שאומרת שצריך להתחשב הרעיון שמאחורי ההסכם, בהקשר שלו, ובמה כותביו התכוונו כשכתבו אותו.גישה שלישית מתבססת על פירוש "לאור המטרה", כלומר הפירוש המתאים ביותר ליעד של ההסכם, שגם נקרא "פירוש אפקטיבי".
אלה הם החוקים הכלליים של הפירוש; חוקים פרטניים עשויים לחול בתחומים שונים של משפט בינלאומי ומאחר ו] /.סוקרטס מצביע על הנטייה האנושית להשחתה על ידי כוח, ולפיכך את המעבר מטימוקרטיה, אוליגרכיה, דמוקרטיה וטירניה:[1] יש להותיר את הממשל בידיהם של הפילוסופים, הצודקים ביותר ולכן הנתונים פחות מכל להשחתה[החוקה השניה]. ה"עיר הטובה" מצוירת כזו שמושלים בה מלכים-פילוסופים הדיפלומטיה היוונית הייתה בלתי מפותחת. עיקר עניינם היה בניהול הפוליס, ערי המדינה היווניות,''בכאן נכנסת שיטת שלושת החוקות'' כגורם מונע הידרדרות ,אף כי שיטתו היא המקבילה הרעיונית לרישיליה בנוסח הבינ'ל עדיין נמצא חסר ולכך הבאנו לעיל סידור או הסכמה כוללת ענייני האנשים אלו עם אלו בכל עסקיהן, והמשא והמתן אשר ביניהם. כדתי קיסרי רומי, והנהגות המדינות והחוקים אשר יחוקקו ביניהם אנשי מחוז אחד או מלכות אחת לשמור היושר ההסכמי.
אמנם העיקרון האריסטו-סוקרטי הוא המונח המוטבע כעת בזאת ברעיון החוקה ה2 הבינ'ל הכוללת ועניין זה נתון בידי הסכמת חכמי הדת השונים לקביעת אוטונומיות הפלטפורמה לשיטת המשפט הנבדל כפי שמעוגן בסעיף 3 של אמנת מונטווידאו וכפי שמציינת אמנת ויינה למשפט חוזי כותבת על נושא הפירוש כי: "הסכם צריך להתפרש ביושר,וכפי שמציין סוקרטס יש להותיר את הממשל בידיהם של הפילוסופים, הצודקים ביותר ולכן הנתונים פחות מכל להשחתה[החוקה השניה]. ה"עיר הטובה" מצוירת כזו שמושלים בה מלכים-פילוסופיםולפיכך אף על פי שאין מדובר במדינות אלא בחלוקה מגזרית פנימית לעניין הגדרת מעמד בעל תוקף בפאראדיגמת המשפט הנבדל הנה מאותה סיבה שאין קיומה הפוליטי תלוי במדינות אחרות יש להחיל את החוק הבינ'ל אף לענין הגדרות פרטניות יותר ,כגון מעמד כל עדה ועדה, ע'פ הקריטריונים שהועלו לענין ''פאראדיגמת המשפט הנבדל''מכח שנויי פסקי ההלכה העדתיים [וכפי פסק הגון ר'י ראצאבי [וקמעה קמעה לא בטיל וכן משמע משיטת הבן איש חי]ויהיו אלו תקיפים במעמד משפטי של משפט חוזי בינ'ל,ממש כפי שנתבאר בגראנד רנואר שאין להבדיל בענין הגדרת הריבונות אלא באופן זה,ויש יתרון לעניין במניין לטווח הרחוק והבן היטב,כי העניין שייך לצורך ישום השיטה הבלגית,אשר הוא רעיון ההסדר המדיני הכולל המוצע,ויש להבין מעתה את הצורך לעניין פאראדיגמת המשפט הנבדל שהובאה בארבעת הצריחים,ששם העניין הוא על האופן היותר כולל ,וע'י חכמי הדת דווקא ,וזאת מטעם שלא יתפשט העניין לקבוצות אתניות שאינם בגדר דת,מצב אשר עלול לגרום לכאוסים מדיניים גלובאלים,ודווקא מתאים למדינת ישראל אשר יחודה הוא שילוב בין דת ומדינה ,ומעתה יתבאר הפיכת זה החסרון ליתרון,ויובן מעתה עניין בצורך ,מהלך יציאת המלכה להגנת הצריחים בלוח נוסף
ויש לשאוף לגוף העוסק בחלק החוקה השלישי אשר ירכז תחתיו את כלל הסמכויות כגון הרבנות ,הישיבות הכוללים [תארו לכם אוטונומיה של פקידים לענייני דת דבר העשוי ליתן אינטגרציה בין הציבור הדתי באשר נמצא מקום תרומתו לחברה בכלל] וכן את התיאום והפיקוח בין כלל העדות והחצרות למיניהם וכפי שהערנו כי יש להציג שיטה סוציולוגית מתקדמת אשר בנויה על תפיסת הזהות הכללית והפרטית , ומתוך כך תתאפשר היציאה מן הגטו ,כ'כ גיבוש שיטות לימוד , השיטה הבלגית וכו' ויתחייב משינוי החוקים החדשים עניין נוסף מעבר להחיאת השפה העברית .חידוש הלשון מצד מהותו, עם היותה נמשכת אחר הקודמת מצד צירוף האותיות המוטבעות במבטא.והוא בחיבור אותיות חדשות שלא חברם הראשון והמשל בזה "שהאחד לקח שלש אותיות והם אל'ף דל'ת מ'ם ,וקרא שם זה האיש המחובר מאלה האיברים הרבים עם כל כחותיהם החיצונות והפנימיות בשם שיורו על זה האיש,והנה הוא שם אד'ם והנעלם מן אל'ף דל'ת מ'ם אצלנו סודו מתפל'ל ,פנים ואחור,מפני שהוא מד'ם ממלל אל'ף דל'ת מ'ם פנים ואחור,ונמצא אדם מתמלל. וקם השני ולקח טבע האותיות וחדש שם לזה האיש הנמצא בעצמו,וקראו את'ר פו'ש והוא בלשון יון,ור'ל אדם,ובא אחר וכו'
וכן במספר וכו' ודע שכל הלשונות באמת הנדברות על דרך חיבורי האותיות מוסכמים כאלה הנזכרים,הן הסכמיות.אבל כמו שמציאותם במבטא הוא שוה לכל שהם בדיבור מוטבעות,כן צירוף האותיות,ר'ל בזה המקום צירוף הענינים הנמצאים הטבעיים הוא נכון,מוטבע לא מוסכם.ועל כן לא ישתנו העניינים בשינוי שמות נמשכים כי הם שמות רבים לנמצא אחד בין יהיה בלשון אחד בין בלשונות רבים.ומזה הצד נאמר אנחנו וכל הנמשכים אחר קבלתינו המושכלת בנבואה שצירוף האותיות יורנו אמיתת המציאות כמו שהיא,יותר בקלות משום דרך בעולם.עם היות ידיעת אמתת המציאות ניכרת ברוב מחשבה,אבל המביא אליה הוא הצירוף,והצירוף קרוב להשגה בכח קרוב בקירוב הנער הלומד המקרא להיכנס במשנה ובגמרא שיגיע אל זה מהרה בלא ספק עם ההשתדלות הטוב מכל מחשבהויתחיב מחכמת ההנהגה שיורה מה שיורהו במכתב כמו שהורהו במבטא.וישתנה הכתב כמו שינוי הלשון וכו' יעוי'ש באורך.והנה כל זה הוא לחזוק ההנהגה הרצויה לתכלית המכוונת .עם הכוונה להשאירה תמיד.כדי שישאירום וינחילום לבאים אחריהם בהנהגה עד שישלם תכלית הענין המכוון מתחילת ראשית המחשבה וכו, ויש להבין בדברים המצורפים יהיו מה שיהיו ובאיזה לשון שיהיו כי כל הלשונות יש להשיבם אל חמרם הראשון וכו'ובגלגל האותיות מפה ומפה יגיע בהם עד הכוונה אחת ראשונה וכו' יעוי'ש והוא ענין השער הנז' וכו' ותכיר הפעל האמיתי ותבין ממנו מ'י א' ט"ם דמ"ו של אד"ם עד שישב ט"מא' על פי מד"ה אח"ת ראשונה שהיא אחרונה כסוד או'ר יה'י ,אחרו"ן והו'א ראשו"ן ,ויה"י אחרו"ן,והוא ראשון וכו' יעויש באורך הענין .ויעוין בספר יצירה פירוש הרס"ג .פרק ראשון משנה א' עמוד מ'ח ואמרו "ברא עולמו בשלושה ספרים וגו' -רצה בזה שכל הדברים יש להם שלשה ספרים(חיבורים) ומצאנו שהחכמים רכזום בארבעה,באמרם כי הדברים נמצאים בארבעה ענינים.בעצמותם כמו שאנו רואים אדם,ובדיבור כמו שאנו אומרים אדם ובמכתב כמו שאנו כותבים אל'ף דל"ת מ"ם ובמחשבה כפי שאנו מציירים בליבנו עניין אדם וכו' ועל ארבעה אלה רומז הכתוב "אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה" איוב כ'ח -כ"ז כוונתו באמרו ראה,העצמות הנראית.ובאמרו ויספרה המילים שמדברים בהם .ובאמרו הכינה הכתב הנקבע .ובאמרו חקרה התבונה המבחנת החוקרת וכו יעו'ש באורך,ולא חדלו חכמים מלעשות כן (להשוות במהות ובביטוי ובהגיה) וכו' יעוי'ש הענין .נמצא שביאר כלל הענין בג' חלוקות כוללותואלו החלוקות הג' הנוספות הכוללות הם אשר הערנו עליהם מספר אוצר עדן הגנוז והבן היטב.והנה יש למתבונן להבין בזאת כי מ'ש המורה נבוכים ב' פירושים בענין צלם בפ'א -ח'א הנה ענין פירוש הראשון הוא כפי מה שנתבאר בענין "שצריך שישיב הלשונות אל חמרם הראשון" אמנם לפי הפירוש השני הנה הוא צירוף הלשונות אמנם בלא ההגעה אל התכלית המכוון והוא "הכרת הפעל האמיתי ,ואפשר שלפי זה יתבאר מדוע עסק בפרק הנז' בשני ענינים צלם ודמות שהיה לו לפי הענין שהתבאר כי ענינים אלו יש להם קשר בענין ובבנין כפי מה שנרמז בפסוק ואין להקשות מענין הצורך להורות שאין ענין צלם ודמות נופל על שם תמונת הדבר ותוארו להורות על שלילת התוארים שזה נתבאר כבר בענין סיבת הסתירות בסיבה החמישית אשר חוברה לה כאן גם השביעיתותדע.שכן פירש'י פרשת תולדות וז'ל מה עשה הקב'ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם וכו' שם כ'ה-י'ט ולא זו אף זו שכן הביא לשון זו האבן עזרא ואין לומר שנעלם מרבינו דברי המדרש .וכן ביאר האבן עזרא בפשטות בפסוק בבראשית ."וחלילה וחלילה להיות דמות לשם,והבן היטב שהנה שם נרמז ענין שלישי בכוונת המורה נבוכים ,ורמזו בלשון מחוכמת במ'ש בפ'א וז'ל "והיה מה שהוא, והוא אמתתו,ופירש האברבנל -ועכ'ז לא נקרא צלמו אמתתו לפי שהצורה הטבעית העצמית היא מהות הדבר ועצמותו כבר תהיה כוללת בצורה הצומחת או החיונית באדם וכו' הנה להבדילה מזאת הצורה הטבעית העצמית הכוללת אמר הרב עוד" והיא אמתתו מאשר הוא הנמצא ההוא"ר'ל שהיא הצורה האחרונה מחדשת המין.וזאת הצורה המיוחדת לבדה נקראת צלם וכו' וזכר הרב העניןוזכר הרב הענין הזה בפרט באדם,וזהו אמרו "מאשר הוא הנמצא ההוא" ולפי שכל זה דבר הרב על דרך כלל בכל צורות הדברים מיחדות המינים זכר הענין הזה בפרט באדם.וזהו אמרו"אשר הענין ההוא באדם הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית" והבן עניינים אלו היטב שהנה הענין שביארנו בתחילה בכוונת הרב עולה עם מאמרנו מספר אוצר עדן הגנוז ופירושו שאח'כ עם מאמר הרס'ג בכללות וענין זה השלישי כדברי האבן עזרא הוא כפי הסתירה החמישית לשיטת האברבנל בפירוש הסתירות.ולכך לא יקשה לנו מדוע נקט לשון "דומה" בפירוש פסוק צלם ודמות "שהכוונה בהם הסתרת זה הענין ,והבן.
שהנה הרב דיבר בעיקר בשביעית ואילו את החמישית ברמז דק [והנה נקודת העיון היא היוצרותה של לשון חדשה-ישנה ,לא נגלית אלא למעיין הנמרץ בדברי המו'נ ,ולכך יתכן כי חלק בלתי מבוטל מעניין השיטה המוצעת בדומה לשיטה הבלגית,דורש בקיאות בלשון הערבית-ספרותית,והארמית תלמודית-ירושלמי-ובבלי-והזהר הקדוש ,וכמדומני שהעיר בענין זה פרו' ג'שולם אולם לא ירד לעומק העניין,ותדע כי לא לחנם תירגם הרס'ג את התורה ללשון ערבית וגדולה מכולם פירושו לספר יצירה אף הוא בלשון ערבית ,יש לשקול אף לטינית-יוונית -תרגום ה70 למתאימים לעניין הנז'ל במיוחד השליטה ברזי הלשונות השונים תהיה משמעותית לצורת השילטון העתידית כמו כן מתימטיקה ברמה גבוהה ,מוסיקה,אסטרונומיה, וחכמת ההגיון,ופלוסופיה לבד מבקיאות בלימודי התורה ועל ידם יושלם תהליך החייאת השפה הדרוש לתקינותו של פרוייקט תכנית המיתאר הפרובנציונלית לטווח הרחוק
.
והמשכיל יבין כי טעם זה העניין הוא גופא מה שביארנו בענין צירוף הלשונות,ומעתה נשאר לשער בנפשינו תיאור שיעור קומת האנשים הדרושים לפרויקט האמור וכיו'ב והוא פרויקט הרמבן לטווח הארוך.וכמובן פתרון סוגיות הליבה ,ואין צריך לומר שידרוג מעמד הדמוקרטיה הישראלית במימדים מעוררי השראה,דבר שישדרג את מעמדה של ישראל בעולם כולו כמעצמת תיכנון שילטוני האיזון אשר יתקבל מעניין זה 1]יציבות שילטונית במימד תחושת יצוג הזהות הכללית והפרטית[האישית] 2]יצירת סמכותיות ריכוזית בכל שלשת חלקי שיטות המישטרים המוצלחים כהגדרת אריסטו ושילובם תוך שמירה על עיקרון הפרדת הרשויות 3]גיבושם לכלל שיטה אחת המונעת הידרדרות 4]הגדרת תואי כהכנה לגיבוש חוקה 5]גיבוש כלל העם ברמת כור ההיתוך המודרני הקרוב לשלימות האפשרי 6]שימור הזהות ברמה מתקדמת בלא חשש לטישטוש בעתיד,וכהכנה לאפשרות לכמה תרבויות להתקיים בין במקום אחד בין בכמה מקומות 7]אפשרות לכינונה של תפיסה חברתית תוך כדי ביטול הדעות הקדומות,ואפשרות לקיום חברה ברמה מתקדמת 8]כובד משקלם של שלשת השיטת יניב יציבות שילטונית,ריכוזית,איכותית,ודמוקרטית וזאת מעבר למה שנתבאר בעניין יתרונות בית המחוקקים העליון ה2