תצפית מקרית אל החיים 

יושב בקניון. בוחר נקודת תצפית משובחת. מולי נוהר מצעד אדיר של מחזרי פתחי החנויות. גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, להוטים ואדישים, ממהרים ומזדחלים, גברים ונשים.
עיניים מנוסות שכבר ראו הכול, ועיניים צעירות שוחרות לרגע הקניה. טור אנושי ארוך, ססגוני ומבעבע. נושאי תיקים וחבילות, צרורות וארנקים, מתנות ארוזות בהידור ומצרכי מזון בסיסיים.
הממהרים לדרכם, שאצה להם הדרך, עוקפים את המשתרכים להנאתם וממרפקים את הילוכם הנמרץ קדימה.
"לקוחות חלונות הראווה" נועצים מבטים של חמדה במוצגים ועיניהם מספרות מה היה קורה לו הייתה ידם משגת לקנות את כל אלה.
* * *
השעה- שעת בוקר מאוחרת. נשים מהוות את רוב מניינו ובניינו של הטור האנושי האין סופי:
מהודרות ואלה שלבושן מרושל, בנעלי עקב ובנעלי התעמלות, רובן מכתפות את ארנקן לכתפן ופוסעות בנחת בשבילי הקניון.
אני מתבונן בהן ושואל: כמה מהן רווקות וכמה רעיות? כמה גרושות וכמה אלמנות? מי מהן כבר עברה את החוויה המסעירה של הריון ולידה, מי עדיין מייחלת לכך ומי כבר אמרה נואש?
גזרתן אינה מסגירה את התשובה. מהן עבות בשר למרות גילן הצעיר ומהן דקיקות חרף שנותיהן המצטברות.
מאין באו לכאן ולאן ילכו בתום הביקור הקצר בארץ הקניות? האם זמנן בידן או שבאו לגיחה קצרה תוך שחמקו ממשמרתן במקום העבודה?
בפניהן החתומות אין לקרוא דבר המסגיר מידע כלשהו. צריך לנחש כמיטב הדמיון של המתבונן.
* * *
כמו מלכודות פתאים ניצבים חלונות הראווה בשדרות המסע של באי הקניון. ביד אמן ובכישרון של אומן עוצבו, כאילו ביקשו להפנט את המהלכים על פניהם. הרבה מחשבה הושקעה כאן. שילובים מקוריים של צורות וצבעים, רקעים וסרטונים, שרשראות ובובות, בדים ואותיות.
אני מנסה לראות מי מהבאים מפנה את מבטו לעבר חלון מסוים ומדוע דווקא זה משך את תשומת ליבו? האם יש קוד סודי העושה זאת? האם יגביר הפיתוי את החשק להיכנס אל מעבר למפתנה של החנות?
כל שאני מצליח לזהות הם המבטים הסקרניים, הרעבים, הסוקרים ללא הרף את סביבתם הקרובה, שמא יגלו משהו מעניין. בעלי המבטים יוצרים גם הם מרקם מרהיב של סגנונות ופרופילים, פרצופים והילוכים, מלבושים ותכשיטים.
* * *
לפתע מזדעק הרמקול הניצב בפינת הקומה: "הילד יובל נמצא בריא ושלם. ניתן לקבלו במשרדי ההנהלה". אני מתחייך לעצמי וחושב 'היכן ההורים? כמה דקות של חרדה עברו עליהם? כיצד זה איבדו אל ילדם בקניון ההומה? מה עבר על הילד המפוחד עד שמישהו נטלו בידו והביאו למשרדי ההנהלה? איזו מין הודעה משעשעת זו - "ניתן לקבלו", כאילו היה חפץ כלשהו שאבד?'
* * *
שעת הצהרים קרבה. המזנונים, המסעדות והדוכנים מתמלאים אדם רב, כמו על פי אות מגבוה. חלקם נראים כאילו רעבו מזה יממות ואחרים כאילו האוכל הוא הדבר החשוב ביותר בחייהם כרגע. שולחנות ארוכים, שאך לפני שעה קלה עמדו בשיממונם, מתמלאים קהל רועש ותאב אוכל ושיחה בטלה.
זוהי שעתם הגדולה של דוכני המזון המהיר. תור ארוך משתרך לפניהם, רובו מקצרי רוח שאצה להם הדרך. בהגיע תורו משמיעים הם איש איש את בחירתו, מצפים למגש גדוש התקרובת הריחנית שיוגש להם. או אז נוטלים הם אותו, כמו החיות האוהבות להסתלק עם טרפן לפינה החבויה מן העין, בוחרים פאת שולחן רחוקה וסועדים אל ליבם.
* * *
אני קרוב לנטוש את נקודת התצפית שלי. מהרהר על הצוהר המקרי שנפתח לי אל החיים הזורמים באפיקם השגרתי. לרגע דימיתי את עצמי כמתבונן בציורים הנאיביים שצויירו על קירות המערות של האדם הקדמון, ובמשנהו כמי שנועץ מבטיו בפרסקות צבעוניות של אמני ימי הביניים.

נזכרתי בכל השירים, הבלדות והסיפורים על חייו של האדם, על קוצר ימיו, על יגיעתו לפרנס את משפחתו, על הנאותיו הקצרות ועל יגונותיו הרבים.
בין לבין ראיתי הבזקים של היום יום, את המנוסה מן הדאגות, את ההתמסרות אל רגעי התענוג והאשליה.
הלכתי לדרכי כשצקלוני עמוס מחשבות ולקחים מן התצפית המקרית על החיים...