הומיאופתיה וטרינרית - סקירה היסטורית 

ההומיאופתיה איננה המצאה של המאה ה-20 או אופנה חולפת. על העקרונות עליהם היא מושתתת כבר דיברו היפוקרטס (HIPOCRATES) פרסלסוס (PARACELSUS) ורופאים מפורסמים אחרים. היפוקרטס טען, כבר במאה הרביעית לפנה"ס, כי "המחלה נגרמת על ידי מה שמרפא אותה וניתנת לריפוי על ידי מה שגרם לה". זהו "חוק הדומה". ההומיאופתיה הווטרינרית התפתחה במהלך ההיסטוריה לצד ההומיאופתיה לבני אדם ומבוססת על אותם עקרונות:
- אחדות המחלה, החולה והתרופה.
- חשיבות המבנה, התפקוד והתגובות של החולה למחלה שלו.
- ייחודיות המאפיינים של החולה.
פרסלסוס (1591 - 1493) הדגיש גם הוא את חשיבות החוקים הללו ואמר שהרפואה מתבססת על חקר הטבע, על חוקיו הפיזיקליים, המטאורולוגיים והביולוגיים. הוא גם טען שאפיוני המחלה הם למעשה אפיוני החולה וכי אלה האחרונים נובעים מתפקודו האישי של כל חולה. מכאן שיש חשיבות לאפיונים הנפשיים והתפקודיים של כל מטופל ולכן, על מנת להגיע לריפוי טוב על הרופא להכיר במלואן את תכונות המחלות, החולים והתרופות.
הראשון שניסה ליישם עקרונות אלה באופן שיטתי ולהביא הוכחות לתקפותם הוא הרופא הגרמני סמואל האנמאן (HAHNEMANN) הנחשב לאבי ההומיאופתיה. הוא שקד שנים רבות על תרגום כתבי היפוקרטס, פרסלסוס, סטאל (STAHL), הלר (HELER) ואחרים. בשנת 1810 פורסם ספרו "האורגנון" (DER ORGANON), ספר היסוד של ההומיאופתיה. כבר בשנת 1796 אמר האנמאן כי במידה שההנחות הרפואיות שהניח תקפות, אפשר יהיה ליישמן בבעלי חיים כמו בבני אדם.
הווטרינר הגרמני גיוס לוקס (LUX) טען בשנת 1833, בכתב העת הווטרינרי "זואויאזיס" (ZOOIASIS),
כי אמנות הרפואה היא אחידה ומשותפת לכל היצורים החיים. הוא היה הווטרינר ההומיאופת הראשון ונהג לטפל בכל הפתולוגיות (קוליק וצליעה אצל סוסים, הפלות ודלקת ראות בבקר, וכן הלאה) באמצעות ארבע תרופות בלבד.
לוקס היה גם הראשון שהשתמש בהפרשות של בעלי חיים חולים על מנת לרפא את המחלות שגרמו להפרשות אלה וכך נולדה האיזותרפיה (איזו=זהה; תרפיה=ריפוי). כאשר נקרא לטפל בבעיית אנתרקס (ANTHRAX) שפשטה בעדר בקר, השתמש בדם של בעלי חיים נגועים, מדולל פי 30. מתן החומר המדולל דרך הפה הביא לריפוי העדר.
בעקבות לוקס כתבו רבים על הומיאופתיה וטרינרית ואף יישמו אותה בפועל, הן באירופה והן בארצות הברית. הרופא האמריקאי האמפריז (HUMPHREYS) פרסם בשנת 1886 את המדריך הווטרינרי שלו ובו הוא מוקיע את האכזריות של שיטות הריפוי באותה תקופה. התרופות ההומיאופתיות שהכין לבעלי חיים הביאו תוצאות טובות.
בשנת 1982 התפרסם בפריס ספר ראשון מסוגו: "מדריך חדש לרפואה וטרינרית הומיאופתית" (NOUVEAU MANUEL DE MEDECINE VETERINAIRE HOMEOPATHIQUE) ובו מדבר המחבר, גונתר (GUNTHER), על ריפוי סוסים, בקר, חזירים, עיזים, כבשים וכלבים.
בתחילת המאה ה-20 גבר קצב הפרסומים בהומיאופתיה (למשל, KENT,ALLEN ,BOGERS ,BOERIKE, SCHWABE ). בשלהי מלחמת העולם השנייה התפרסמו בצרפת מספר תזות וטרינריות בנושא ההומיאופתיה, בפיקוחו של הפרופסור בורדה (BORDET), ראש המחלקה הכירורגית בבית הספר לווטרינריה"MAISONS ALFORT" :
- - ויטוז (VITTOZ): השפעתCH 03 THUYA על היבלות בפרות.
- - טרגה (TERGET): השפעת CH 9 THUYA על היבלות בסוסים.
- - דויד (DAVID): ARNICA ברפואה וטרינרית.
כבר בתקופה זו מתפרסמים בצרפת מאמרים רבים בנושא, חלקם רציניים יותר וחלקם פחות. כתוצאה מכך משתמשים רבים בנוסחאות הומיאופתיות מבלי להבין באמת את מהות ההומיאופתיה ולכן מבלי להשיג תוצאות אפקטיביות.

לסיכום, ההומיאופתיה הווטרינרית של ימינו היא פרי שנים רבות של מחקר, ניסוי וטעייה והתפתחותה היא חלק מהתפתחות ההומיאופתיה בכלל. בעשרות השנים הראשונות לקיומה שימשה בעיקר לצרכים חקלאיים (טיפול בחיות משק והתמודדות עם מגיפות) אך כיום היא מיושמת בהצלחה גם בחיות מחמד. פעולת התרופות ההומיאופתיות בבעלי חיים הינה יעילה ומהירה מאוד ביחס לפעולתן באנשים, ובהרבה מקרים, אקוטיים כמו כרוניים, הטיפול ההומיאופתי מאפשר ריפוי מלא ללא צורך בשימוש בתרופות כימיות/ קונוונציונליות.
תקוותנו היא להפיץ את שמועת ההומיאופתיה הווטרינרית ולהרחיב את מעגל החיות המטופלות