סיפורים וטרינריים - מתי כדאי לפתוח את הפה 

"אבי, אתה חייב לעזור לי, אני אובדת עצות...",

הקול מעברה השני של האפרכסת נשמע במצוקה, לקח לי מעט זמן לגלות כי מדובר בקולה של תמר, עמיתתי למקצוע.
למדנו יחד לפני שנים רבות בבית הספר לווטרינריה, ואנו נוהגים לעדכן אחד את השנייה מדי פעם במקרים מעניינים מהפרקטיקה הוטרינרית.
אולם הפעם נראה היה שלא מדובר במקרה רגיל.
"במה העניין?" שאלתי,

מדובר בכלב טרייר לבן קטן שאני מטפלת בו מזה שבוע ימים.
הבעלים הביאה אותה אליי בראשונה עם תלונה מוזרה על כך שהכלב לא פותח את פיו...,
ניסיתי בעדינות להפריד בין לסתותיו אולם ללא הועיל.
סברתי שמדובר בהתכווצות שרירים מוזרה, ולכן נתתי לכלב ואליום להרפיית השרירים, נתתי לו נוזלים באינפוזיה, וקבעתי איתם להגיע למחרת.

מסיבות שונות ומשונות, הבעלים הגיע רק לאחר יומיים, ועדיין הכלב לא פותח את פיו כלל.
החלק המוזר בכל הסיפור הוא שהכלב לא מראה כלל סימני מצוקה, הוא לא מיילל או בוכה, ולא נראה שמפריעה לו העובדה שמזה מספר ימים הוא לא אוכל ולא שותה, ואפילו לא מוציא את לשונו החוצה.

בפגישתנו הבאה שוב ניסיתי לפתוח את פיו, אולם ללא הועיל, נראה כאילו הלסתות מאוחות אחת לשנייה, ולא ניתן להפריד ביניהן.
אולם הכלב מקפץ סביב שולחן הטיפולים ומכשכש בזנבו כאילו כל הסיפור המשונה הזה לא נוגע לו כלל...
שוב נתתי לו ואליום ונוזלים, וביקשתי מהם להגיע למחרת, וכעת הם אצלי במרפאה ואני עדיין לא מצליחה לפתוח את פיו, אני ממש חוששת לגרוע ביותר, אולי מדובר באירוע נדיר של כלבת, ואני רוצה שאתה תעיף מבט...

בסדר, אמרתי, תגיעי למרפאתי כמה שיותר מהר.

אחרי שעה בערך, התייצבה תמר עם הכלבון הנחמד במרפאה, יחד עם הבעלים.
ערכתי לו בדיקה כללית, כולל חום, נשימות וכד'. בד"כ אני משאיר את בחינת האיבר הבעייתי לסוף הבדיקה. ואכן, כאשר ניגשתי לבדוק את לסתותיו של הכלב הרגשתי שהן מהודקות היטב ולא ניתן להפריד ביניהן.

חבשתי לאלתר כפפות להגנה, חיברתי את הכלב לקטטר תוך ורידי, והזלפתי לו מנה הגונה של חומרי הרדמה, כך שעד מהרה הוא צנח על השולחן רפוי לחלוטין, נשימותיו קצובות, והוא מוכן לבדיקה מעמיקה יותר.

הרמתי את ראשו בעדינות, וניסיתי שוב לפתוח את הלסתות המהודקות.
להפתעתי הפעם הצלחתי קמעה, והן נפרדו אחת מהשנייה למרחק של כ-3 מילימטר. אולם מעבר לכך הן סירבו להיפרד.
נראה היה כאילו מפרק הלסת, התאחה לחלוטין בשני צידי הפרצוף. לא זכרתי שלמדנו בבית הספר לווטרינריה אי פעם על מקרה מוזר שכזה בו הלסתות מתאחות אחת לשנייה.

החזקתי כעת את הפה פתוח קמעה, החדרתי פנס קטן פנימה ובחנתי ביסודיות את חלל הפה מבפנים.
הכול נראה לי תקין, על אף העובדה שהפה לא נפתח מזה שבוע ימים.

ניסיתי לפשק עוד יותר את הלסתות , אולם חששתי שהפעלת לחץ רב מידי עלול לשבור אותן בכלב כל כך קטן יחסית, ולכן הרפיתי.

אולם ברגע שהנחתי ללסת, הבחנתי להרף עין בנצנוץ לבנבן בחלק האחורי של הפה...

פתחתי שוב את הלסתות כמה שניתן היה, והכנסתי את הפנס עמוק יותר פנימה, והינה, שם זה היה, חלקיק מוזר, בצבע לבן עכור, מחוץ לטוחנת האחורית, משהו מוזר שלא היה אמור להיות שם.

לא הבנתי במה מדובר. הנחתי שוב את פרצופו של הכלב על שולחן הטיפולים, ובהיתי בו ללא אומר, תוך שאני חופר במוחי, מה לעזאזל מתרחש פה?

החלטתי לצלם את הכלב ברנטגן לבדוק האם יש שם באחורי הפה איזשהו גידול עלום שלא מאפשר משום מה לפה להיפתח.

כססתי ציפורניים באותן דקות ספורות בהן מיכל, העוזרת שלי פיתחה את תשליל הרנטגן, אולם בבדיקה מעמיקה של צילום הגולגולת, לא הבחנו בשום דבר חריג. זו נראתה גולגולת של כלב קטן, תקינה לחלוטין.

שוב חזרתי לבהות בכלב, לא מצאתי שום דבר יותר טוב לעשות, חשבתי על כך שכל הלימודים שלי וכל הניסיון שצברתי בעבודה עם חיות קטנות לא הכין אותי למין מצב מוזר שכזה.

החלטתי לעשות ניסיון נוסף ולפתוח את הפה עם מפשק בטן.
החדרתי את המכשיר בעדינות בין השיניים החותכות בחלק הקדמי של הפה, ופתחתי אותו עד כמה שניתן. נוצר פתח של לא יותר מסנטימטר בין הלסתות. החלטתי להוציא דגימה של הגוף הזר שהסתתר מאחורי הטוחנת השמאלית האחורית.

לקחתי להב סקאלפל ( סכין ניתוח), הצמדתי אותו לאצבעי וליפפתי אותו בפלסטר. חמוש באצבע עם להב, החדרתי אותה בעדינות פנימה לפה, לא יכולתי לראות דבר.
הוצאתי את האצבע, והנחתי אותה על צילום הרנטגן. סימנתי על אצבעי עם טוש שחור מתי האצבע מגיע לטוחנת האחורית. החדרתי שוב את אצבעי פנימה, ולמעשה גיששתי באפלה.
חששתי שכל תנועה לא נכונה תזיק לחניכיים הרגישים ותגרום לדימום מאסיבי לחלל הפה.
כאשר הגעתי לחלק האחורי, וסימן הטוש על אצבעי הגיע לסופו, התחלתי לחתוך בעדינות את המרקם שהרגשתי שם כנגד אצבעי.
לפתע נשמע צליל "פינג" , וכמעשה קסמים פיו של הכלבלב נפער לרווחה...
המום ומבועת הסתכלתי פנימה, חושש לגרוע מכל שמא פצעתי את הכלב מבלי משים וגרמתי לא נזק בלתי הפיך.

אולם הפה נראה כרגיל, ללא דימום.

הסרתי את הפלסטר עם הלהב וניגשתי לבחון את אחורי הפה ביסודיות.

מסתבר שמאחורי הטוחנת האחורית הסתתר לו חלק של גומייה משרדית!

הסתכלתי בשן שממול, וגם שם ראיתי זאת, חלק חתוך של גומייה משרדית עבה, מאלה שנוהגים לעטוף בהן חבילות דואר גדולות.
אחזתי עם מלקחיים בגומי החתוך, ולהפתעתי הבחנתי שהוא מקיף את כל הפה מבחוץ דווקא.

עמדנו שלושתנו, הלקוחה, תמר ואני והסתכלנו על הכלב הישן המומים למדי. מה שגרם לתקלה הנדירה הייתה גומייה משרדית פשוטה אשר הקיפה את כל החרטום של הכלב מצידו האחורי.

באופן מוזר התחפרה הגומייה בעור של הטרייר עד כדי כך, שהשיער המקורזל כיסה עליה, והעור נמתח מעליה, כך שאף אחד מאיתנו הדוקטורים לא הבחין בה. גומי לא נראה בצילום רנטגן, זו הסיבה שהגולגולת נראתה לנו תקינה לחלוטין.

ברגע שנכנסתי עם הסקאלפל להוציא דגימה, למעשה חתכתי את הגומייה, והפה נפתח כמו קפיץ משוחרר...

הסתכלתי על הבעלים בכעס מה, חושש שמדובר במקרה ברור של התעללות בבעל חיים חסר ישע.

הגברת הנבוכה יצאה לחדר אחר לבצע כמה שיחות טלפון.

הסתבר כי בנה בן ה-5 חמד לו לצון לפני כשבוע, וליפף את הגומייה דרך משחק סביב פיו של הכלב.
אלא שאז הגיע אליו חבר למשחק, וכל האפיזודה פרחה מזיכרונו. כך נותר הכלב המסכן עם גומייה המתחפרת בבשר החרטום הרך, בלי יכולת להסיר אותה בעצמו.

הבהרתי לבעלים עד כמה חמור העיניין, אולם מצד שני הוקל לכולנו שהמקרה נפתר בסופו של דבר בצורה כזו וכי לא מדובר בכלבת או בגידול סרטני בסופו של דבר.

שבוע לאחר מכן קיבלתי למרפאה זר פרחים ענק עם תמונה של הטרייר המשחק בגינה בעונג רב, ועם הקדשה אישית ממנו: " לדוקטור הנחמד, שאפשר לי לפתוח את הפה..."