דוח אמנסטי על עזה: שלילת זכותה של ישראל להגנה עצמית 

ב- 23 בפברואר, 2009, ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל" פרסם דו"ח בן עשרות עמודים תחת הכותרת: "ליבוי הסכסוך: אספקת הנשק לישראל ועזה". הדו"ח קורא למועצת הביטחון של האו"ם להטיל לאלתר אמברגו נשק נרחב על ישראל, חמאס וארגונים חמושים פלסטינים אחרים, עד אשר יוקמו מנגנונים יעילים שיבטיחו כי כלי הנשק לא ינוצלו לביצוע הפרות חמורות של זכויות אדם והחוק ההומניטארי הבינלאומי. בדומה לפרסומים אחרים של אמנסטי בנוגע למאבקה של ישראל בטרור בעזה, גם הדו"ח הנוכחי כולל האשמות חסרות בסיס, פירוש מוטעה של החוק ההומניטארי הבינלאומי, והשוואה בלתי מוסרית בין חמאס, ארגון טרור השואף לרצח עם, לבין ישראל, מדינה דמוקרטית ריבונית המכבדת חוקים וזכויות. יש לבחון את הדו"ח לאור מאמציו הנרחבים של אמנסטי לשוות אופי פלילי ללוחמה להגנה עצמית שמבצעים צבאות במערב.

דו"ח אמנסטי האחרון הוא חלק מהתגברות ההתקפות האובססיביות והבלתי מידתיות של ארגונים לא ממשלתיים על מדיניותה של ישראל בעזה, במקביל להמעטה בערכן, ואף מחיקתן, של הפרות חוק מצד חמאס. טקטיקה זו הגיעה לשיאה במהלך מבצע "עופרת יצוקה", אז פרסם אמנסטי למעלה מ- 20 הודעות ביקורת נגד ישראל, תוך ניצול מוטה ושיטתי של החוק הבינלאומי.

אמנסטי עושה בדו"ח שימוש בשפת החוק הבינלאומי על מנת לבסס אג'נדה אידיאולוגית שנקבעה מראש. מחברי הדו"ח מסיקים כי התקפותיה של ישראל היו "בלתי מידתיות" וכי נעשה "שימוש לרעה" בנשק. עם זאת, אין לאמנסטי האמצעים והמידע שיתמכו בהאשמות האלה. "חוקרי" אמנסטי אינם מומחים למשפט פלילי והם אינם מחויבים לעמוד בסטנדרטים משפטיים. בנוסף, הם אינם מומחים צבאיים ואין להם גישה למידע משדה הקרב. אמנסטי אינו חושף את שיטות המחקר שלו (אם יש כאלה) ואינו מספק כל מידע בנוגע ל"עדויות" שברשותו. למעשה, אמנסטי מאשים את ישראל בביצוע "פשעי מלחמה" אך ורק על בסיס הטענה כי מצא כלי נשק ישראלים "ברחובות, בחצרות בתי ספר, בבתי חולים ובבתי תושבים". בהתאם לכל חוק, הימצאותם של כלי נשק באזורי אוכלוסין היא חסרת משמעות, בטח על רקע העובדה שישראל הגיבה להתקפות טילים שבוצעו מאותם אזורים. יתרה מזאת, לפי החוק ההומניטארי הבינלאומי, אם לוחמי החמאס היו המטרות אליהן כיוון צה"ל, הרי שההתקפות הישראליות היו מותרות.