משה - אדון כול הנביאים, ומנהיג עם ישראל במדבר, במסעות אל עבר ארץ ישראל. אשר לא קם ולא יקום נביא כמותו - המקרה הראשון שמסופר עליו בתנ"ך הוא:
"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו: ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול:"
משה אדם שיצא מבית המלוכה של פרעה, כדי לראות את אחיו עובדים בעבודת פרך, שפרעה הביא עליהם. ופתאום כשהוא רואה מקרה עוול שמתרחש לפניו, אין אצלו שום פחד, שום יראה ובריחה מאחריות. ישר כהוא רואה את המקרה, הוא מגיב. הורג את המצרי בגבורה עילאית וחשאית, וטומן אותו לבסוף בחול.
התנ"ך ממשיך: "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך: ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר: וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר:"
משה לאחר ההריגה של המצרי וההטמנה שלו בחול, יוצא ביום חדש לראות את אחיו עובדים בעבודת פרך. אך הפעם הרגש האצילי והמוסר הגבוה של משה, מובילים אותו למשפט תוכחה כנגד יהודי אחר. בתגובה היהודי מוכיח את משה על הריגת המצרי, והדברים משתלשלים עד לאוזני פרעה שרוצה כתגובה להרוג את משה - משה בורח אל ארץ מדין.
לאחר המעשה של הריגת המצרי ודברי התוכחה אל הניצים היהודים בא המקרי שני שמסופר עליו בתנ"ך והוא: "ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן: ויבאו הרעים ויגרשום ויקם משה ויושען וישק את צאנם: ותבאנה אל רעואל אביהן ויאמר מדוע מהרתן בא היום: ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרעים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן:"
כאשר הרועים מגרשים את בנות יתרו ולא נותנים להן להשקות את הצאנן, משה לא מוכן לשבת בשקט והוא מתקומם מגרש את הרועים ומשקה את הצאן. משה ביומו הראשון בארץ מדין כבר מתקומם כנגד אנשים זרים זוהי גבורה עילאית, נפשית ופיסית גדולה מאוד.
השוני בין המקרים הוא ברור - יהודים גווים. למשה המנהיג לא משנה לאן שייך האדם ומה עמו, אלא משה מתקומם כנגד המעשה הרע, המהות הרשעית, העוול הגס והביא את המוסר ואת האמת הפנימית הזאת למען הצדק והחסד של העולם.
אז כן היום: מנהיגינו צריכים ללמוד משני המקרים הללו איך להתנהג כנגד עמים אחרים וגזעים שונים. מנהיגינו צריכים להלחם כנגד העוול הגס והרוע למען הצדק והחסד, ולא להתעסק בפרטים ודברים שוליים וטיפשיים של שייכות ומוצא.
"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו: ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול:"
משה אדם שיצא מבית המלוכה של פרעה, כדי לראות את אחיו עובדים בעבודת פרך, שפרעה הביא עליהם. ופתאום כשהוא רואה מקרה עוול שמתרחש לפניו, אין אצלו שום פחד, שום יראה ובריחה מאחריות. ישר כהוא רואה את המקרה, הוא מגיב. הורג את המצרי בגבורה עילאית וחשאית, וטומן אותו לבסוף בחול.
התנ"ך ממשיך: "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך: ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר: וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר:"
משה לאחר ההריגה של המצרי וההטמנה שלו בחול, יוצא ביום חדש לראות את אחיו עובדים בעבודת פרך. אך הפעם הרגש האצילי והמוסר הגבוה של משה, מובילים אותו למשפט תוכחה כנגד יהודי אחר. בתגובה היהודי מוכיח את משה על הריגת המצרי, והדברים משתלשלים עד לאוזני פרעה שרוצה כתגובה להרוג את משה - משה בורח אל ארץ מדין.
לאחר המעשה של הריגת המצרי ודברי התוכחה אל הניצים היהודים בא המקרי שני שמסופר עליו בתנ"ך והוא: "ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן: ויבאו הרעים ויגרשום ויקם משה ויושען וישק את צאנם: ותבאנה אל רעואל אביהן ויאמר מדוע מהרתן בא היום: ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרעים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן:"
כאשר הרועים מגרשים את בנות יתרו ולא נותנים להן להשקות את הצאנן, משה לא מוכן לשבת בשקט והוא מתקומם מגרש את הרועים ומשקה את הצאן. משה ביומו הראשון בארץ מדין כבר מתקומם כנגד אנשים זרים זוהי גבורה עילאית, נפשית ופיסית גדולה מאוד.
השוני בין המקרים הוא ברור - יהודים גווים. למשה המנהיג לא משנה לאן שייך האדם ומה עמו, אלא משה מתקומם כנגד המעשה הרע, המהות הרשעית, העוול הגס והביא את המוסר ואת האמת הפנימית הזאת למען הצדק והחסד של העולם.
אז כן היום: מנהיגינו צריכים ללמוד משני המקרים הללו איך להתנהג כנגד עמים אחרים וגזעים שונים. מנהיגינו צריכים להלחם כנגד העוול הגס והרוע למען הצדק והחסד, ולא להתעסק בפרטים ודברים שוליים וטיפשיים של שייכות ומוצא.
