"אסתר המלכה", מחזהו של נתן אלתרמן, הוא מחזה מוסיקלי על וריאציה מודרנית של מגילת אסתר. כפי שיפורט בהמשך נראה כי אלתרמן הפך והפך במקורות המקראיים של המגילה עד שיצר מחזה שעוסק בבעיות תרבותיות ואנושיות מזווית מודרנית-כלפי נושאים מודרניים והסטורים תנכי"יים גם יחד. כיצד מבצע זאת אלתרמן? כיצד הוא מצליח להעביר את הטקסט התנכ"י המוכר למתכונת של עיבוד מודרני-קומי?.
אלתרמן יוצק תכנים מודרניים לשלד התנכ"י ומטפטף ביקורת דו צדדית ואף עצמית. "אסתר המלכה" הנו מחזה ביקורתי סאטירי ועבודה זו תעסוק במרכזה בצרכים ובאופנים בהם מביא אלתרמן את הצופה לעולם בדיוני קסום ששום דבר בו אינו ידוע, חוץ משלד סיפורי משנה ודמויות בדיוניות-או כאלו המוכרות שהן בעלות מטען נפשי ורגשי בדיוני.
אלתרמן ממשיך ב"פורים שפיל" משלו את המסורת היהודית ?תאטרלית של הוללות פורים שהאחרון והממוסד בשושלתה הוא איציק מאנגער עם "המגילה" שלו. עם זאת שני המחזות שונים לחלוטין בגישה התאטרלית שלהם:
"לשבחו של נתן אלתרמן צריך, קודם כל, להאמר שהוא לחלוטין לא ניסה לחקות את המגילה של מאנגער??לא אגדת העם(פריזמה דרכה יצר מאנגער)הרחיקה את אלתרמן מיסוד הפורים שפיל. חידוש מזרחי של אלף לילה ולילה הוא הוא הבסיס שמהווה את נושא המחזה"(י.גרודברג).
"אסתר המלכה" הועלה על הבמה לראשונה בפברואר 1966 בבימויו של גרשון פלוטקין, שביים גם את "פונדק הרוחות" של אלתרמן, ב"קאמרי" של תל אביב. התפאורה עוצבה על ידי דוד שריר, הכוריאוגרפיה חוברה על ידי רות האריס ואילו המוסיקה נכתבה בידי אלכסנדר ארגוב. השחקנים המופיעים בדמויות הראשיות הם: שמעון סיאני-בהלול, ניסן יתיר-שיפרתי, שמעון בר-מונדריש, אברהם מור-אחשוורוש, זמירה חן-וושתי, ושולמית ירון-אסתר.
התפאורה של שריר הוצבה ברוח ספורי אלף לילה ולילה כדי לתרום לייחוד המזרח תיכוני לוריאציית הפורים שפיל שהגה אלתרמן. האוריינטציה המזרח תיכונית מבוטאת לא רק בתפאורה אלא גם בתופעות לשוניות, דרמטיות, וספרותיות שיודגמו בהמשך העבודה.
מקום ההתרחשויות משתנה מתמונה לתמונה(סך הכל כאחת עשרה תמונות-חמש בראשונה ושש בשנייה)אך בכל אחד מהמקומות הללו יש מקום לביטוי ויזואלי של אווירת שושן הקדומה כעיר מזרחית תנכי"ת על פי פרשנותו של המחזאי ויצירתיותו של התפאורן מקומות אלו, כמו ככר בשושן, ארמון, מסבאה וחצר הארמון שומרים שהצופה יישאר באווירה האגדתית ולא ייסחף לצפייה ריאליסטית בהצגה.
המוסכמות הריאליסטיות לא יכולות לבוא לידי ביטוי גם משום שזהו מחזה מוסיקלי בהגדרה של היוצרים ושל התאטרון עצמו. שיבוץ השירים יחד עם התפתחות עלילתית תואם את שיטתו של איציק מאנגער ב"המגילה" שלו. מנגר-כמו אלתרמן-הוא משורר שכותב גם מחזות ,ובסוג ספציפי כזה של מחזה מוסיקלי-גם הוא וגם אלתרמן יכולים להביא לידי ביטוי את המגוון הרחב יותר של כישוריהם אל הקהל הרחב:
"רק בשנותיו האחרונות צעד המשורר את הצעד הממשי ה"לגיטימי" לקראת התאטרון בשורה של מחזות שכתב וגם אז לאחר עשרות שנים של כתיבה לבימה הזעירה(יסודות תאטרליים בשירתו-ג.ט.) ושל תרגום מעולה של קלאסיקה עוד ראה עצמו בבחינת טירון העושה את צעדיו הראשונים."(2)
במחזה משובצים שירים רבים והם מושרים גם במקהלות-עובדה המקשרת מיידית את המחזה לפן מסוים של התאטרון הקלאסי. מקהלות אלו מייצגות פעמים רבות במחזה את הקהלעםאנשי חצר ודעתם כציבור מוצגת במתכונת דומה למקהלות בעת העתיקה:
"ומציירים נערה מהרהרתהיודעת בדידות ותוגה
ונותנים לה שרביט ועטרתלסימן שהיא המלכה".(מע'1תמ'1)
עניין המקהלה מביא אותי גם לציין את ההתייחסות הפנים תאטרלית שמובאת על ידי המחזאי בגוף הטקסט. במע'2 תמ'6, תמונת ניסיון הרצח של אחשוורוש, למשל, הקהל צופה בדו קרב בין מונדריש לעזגד ולא מאמין כי הדם הניגר הוא דם אמיתי-כמו בהצגה:
"מן הקהל מתחילים להישמע קולות: הוא פצוע! זה דם! לא, זה צבע!" .
דמותו של מונדריש, ככלל מאזכרת פעמים רבות את עולם התאטרון כדמות המשחקת כדרך חיים וגם כדמות היודעתמנבאת מה יכול או עלול לקרות בעלילה העתידית.
הוראות הבמה של אלתרמן נוטות לערפול ופואטיות יתר:
"אסתר בחדרה. היא כמו בתוך דממה שבה חייה הופכים דף שנסתיים וההמשך עוד איננו וכמו לא יבוא לעולם"(מע'2 תמ'5).
תופעה זאת נובעת ,נדמה, שוב מהזהויות האמנותיות השונות בהן מחזיק אלתרמן-מסתבר שאלתרמן התקשה לדייק ולעבד את מחשבותיו לשפה תיאטרונית.
נושא בעייתי להעברה אל הבמה הוא נושא המעבר בזמן, אותו חווים בהלול ושיפרתי בפעם הראשונה ומונדריש כבדרך קבע. המחזאי יוצר אשליה שהמעבר הנו אפשרות מציאותית בלא שירד לפרטים סמי-מדעיים או בדיוניים שהקהל של ימינו עשוי לבקש במחזות עם רעיון דומה. אחשוורוש מדבר על מעבר "טרנס מגילתי" (מע'2 תמ'6) ואילו מונדריש משתמש במסע הזמן כבמעלה הידועה לו על בורייה וככלי ניגוח בהמן ובאחרים:
"בחזיוןאחד שהשתתפתי בו-שחקתי את הלץהיה לנו המן, שחקן גדול-חסד עליון!-ובסוף המחזה ,כשראוהו נופל מטהונפרד מזרש זוגתו ומויזתא?"(מע'1 תמ'3).
חומר הגלם התנכ"י.
אלתרמן טרח להרחיק ולהזיר את ספור המחזה מהטקסט התנכ"י. ככלל ניתן לומר כי ההבדל בין הטקסטים הללו הנו עוצמתי כל כך עד שלא קיים מתח ביניהם אלא מוצר בידור שמופק מהטקסט המקראי בפריזמה האלתרמנית ההומוריסטית. אלתרמן מטפח לעצמו עולם משלו בתוך מסגרת המקורות-אותו מקום, אותן דמויות(בחלקן) אך שיח והתפתחויות אחרות ובדיוניות כמעט כולן.
אלתרמן משתמש רבות במונחים מעולם המקרא כדי ליצור צחוק בקרב הקהל:
"החשמל דלק.. ויהי אור"(מע'1 תמ'1- שימוש בפער בין המודרנה לאורח חיים קדום),"יש לו מגילה שלמה"(מע'1 תמ'1- שימוש במטבע לשון תנכ"י בדרך לא אורתודוכסית),"חי ליליתא ובכור שטן"(מע'1 תמ'1),"אולי במגילתה של המלכה אסתר"(מע'2 תמ'3).קיימת גם התבדחות על המלה "פתשגן" שהיא כבדת משקל בטרמינולוגיה של ההסטוריונים והתאולוגים.
עם זאת, יש כמה מקרים בהן אלתרמן שואב כמעט במדויק מהטקסט המקראי: תאור שמו המלא של מרדכי(אסתר ב' ה')וכן המנהג על פיו אסור לבוא למלך בלי להיות מוזמן ולהסתכן בעריפה(אסתר ד' י"א).
נקודות שוני בין המקרא לבין המחזה מתגלעות ראשית בשפה המדוברת על ידי הדמויות במחזה :עברית בלולה בעברית תנכי"ת, צרפתית, ארמית, ערבית ושאר מלים לועזיות מפרי ידיעותיו של המחזאי. אלתרמן אף שגה כאשר הפריד את דמות ממוכן מדמות המן-בניגוד לפרשנות חז"ל שגורסים ששניהם מהווים אדם אחד-המן. בעיה נוספת היא שמה של אסתר. שמה המקורי הוא הדסה. במקרא היא נקראה בשני השמות עוד לפני היותה מלכה ואילו במחזה השם אסתר ניתן לה עם הכתרתה מתואנה קומית של אי התאמה.(אסתר ב' ז'מע'1 תמ'5 מגילת אסתר היא מספרי התנ"ך היותר מוכרים לציבור הרחב במדינת ישראל. אלתרמן מסתמך על ידע מוקדם רחב וחוש הומור מפותח יוצר לו ניתנת לגיטימציה כאשר פורים על הפרק, אך עדיין מרשה לעצמו לשנות כל אחת מהדמויות בעלות מקור תנכ"י. הוא מוסיף דמויות שאינן קיימות במגילה כמו מונדריש, עזגד ודמויות משניות אלו ואחרות. נדמה שהסיפור המקראי לפרטיו אינו משנה במיוחד לאלתרמן, חוץ מהשלד הבסיסי ממנו הוא מקבל את הגושפנקא למחזה ביקורתי על מנהגי העם היהודי בעבר ובהווה.
העלילה.
סיפור העלילה מתרחש כדלקמן: בהלול וד"ר שפרתי נפגשים בחנות השטיחים של בהלול ונחטפים למגילת אסתר. הם פוגשים במונדריש ושומעים רשמים ראשונים מעולם המגילה. מתקיים נשף אצל אחשוורוש והקונפליקט עם ושתי מתגלה. ושתי וזרש מנהיגות שביתת נשים ממין, אחשוורוש עורך תחרות בחירת מלכה חדשה, סוקר נשים לעייפה ואסתר נבחרת כבדרך האילוץ והמקרה. המערכה השנייה נפתחת בפונדק האפלולי ובמזימה לרצוח את אחשוורוש. אחשוורוש ואסתר שוהים בארמון וזו מבקשת ממרדכי שיוציא אותה מחובתה המבודדת והלה מסרב בתואנה שיש לה שליחות אותה היא חייבת לבצע. אסתר מופיעה במפתיע בפני אחשוורוש, המזימה לרצח מתקדמת, אסתר משפילה את מרדכי, מתקיימת תהלוכה גדולה ברחובות שושן, עזגד מנסה לרצוח את אחשוורוש, מונדריש עוצר בעדו והכל נגמר בסוף טוב ובטוח.
בין חוטי העלילה קיימות כמה נקודות הראויות לדיון בהקשר דרמטי וספרותי. ראשית, הדיאלוג בין עזגד לאסתר, דיאלוג שנון שמדגיש את רגשת רוחו של עזגד שהולך לאבד את אהבתו למלך פרס ואת אופייה הסגור של אסתר(מע'1 תמ'5).
שתי סצנות טעונות ראויות לציון הן הסצנה הרומנטית בין אסתר לעזגד (מע'2תמ'2)שמחזירה את הקהל לספור האהובים הצעירים שנזנח על ידי המציאות הסיפורית, וגם הסצנה המלודרמטית הטעונה בין אסתר הבוכייה למרדכי שנוהג בקשות לב(מע'2 תמ'2).
מייד לאחר סצנות אלו מתייצב מונדריש בcomic relief קלאסי לעיני אסתר, סצנה ויזואלית לחלוטין שמורידה את המתח ומעוררת אופטימיות בקהל(מע'2 תמ'2).
סצנה של מתח קומי בנוי היטב נראית בצעידת אסתר למיטת אחשוורוש ללא ידיעתו בעוד הידעונים מנסים לעודד אותה ללכת לקראת הפרת חוק שדינו מיתה.(מע'2 תמ'2-3).
סצנה אינטימית מרגשת בין אסתר לאחשוורוש(מע'2 תמ'3)משקפת את מערכת היחסים הזוגית של השניים שלא באה לידי ביטוי במגילה ובמחזה עד נקודה זו.
הסצנה הקשה של מרדכי הכורע ברך לפני אסתר(מע'2 תמ'5),סצנה שוודאי הייתה קשה לצפייה עשרים ואחת שנה בלבד לאחר השואה, מה עוד שמרדכי עוצב בדמות "זקן זקוף מגוייד "(מע'2 תמ'2),מה שהוסיף ודאי לאסוציאציה האפשרית.
קיימת גם מיזנסצנה מורכבת מאד במשחק של מונדריש ועזגד בעת מניעת ההתנקשות(מע'2 תמ'6).זוהי תמונה הדורשת כישורי תנועה גבוהים והתאמה בין אישית כדי לבצעה כראוי.
העלילה מקבלת גם חיזוק של נבואהforshadowing מאת המקהלה ומאת מונדריש-מה שתורם לאופי האגדתי והידוע מראש של המחזה כעיבוד למיתוס ידוע.
דמויות.
*בהלול-סוחר שטיחם מעט לא יציב, הוא ושיפרתי דומים באובדן יכולת השיפוט שלהם בעולם הדמיוני אליו נקלעו ושניהם נופלים קורבן שוב ושוב לאיוולות המגוחכות של ממלכת פרס א-לה אלתרמן. בהלול הוא דמות בדיונית שנשארת שטוחה לאורך המחזה:
"דוקטור שפרתי! גם אתה פה? איך אתה מרגיש בתוך הסל?"(מע'1 תמ'2).
*שפרתי-האקדמיה במערומיה נשקפת בדמות המגוחכת מחד והיצרית מאידך בטקסט שפרתי מתכחש למציאות הסובבת אותו-גם מה שרואות עיניו אינו קורה לדידו היות והכתבים המדעיים גורסים אחרת-המדע כתאוריה גובר אצלו על ההגיון הריאליסטי. זוהי דמות בדיונית שעוברת איזה שהוא מהלך של התפתחות והתעגלות במשך העלילה:
"אני ,את מבינה ,עוד לא ברור לי ההבדל,בשבילי האמורי והפרזי, הגרגשי והחתי והיבוסיאפילו הצורי ,הם קבוצה אחידה ,על אף השוני בשמות"(מע'2 תמ'1).
מונדריש: לדעתי, הדמות המרכזית במחזה, גם אם לא בעלילה. ליצן יהודי במיטב מסורת הליצנים מכל העולם התאטרלי שנמצאים בו מערש הולדתו: פולישינל הצרפתי, קוקין הספרדי, ארלקינו האיטלקי, השוטה השייקספירי ועוד. אמנם לכל אחד מהנ"ל מאפיינים ייחודיים משלו אך מונדריש מוצג כרובם כבעל כושר הישרדות וכשרונות יוצאי דופן, חנופה לבני המעמד הגבוה וחוש הומור מפותח. אלתרמן מצייד את מונדריש גם ביכולת ידיעה כמעט לא מוגבלת על שכבות הקיום השונות בעלילה. הוא יודע שהוא חלק ממשחקהצגה ושאננותו מבדרת על רקע ההלם ואו הפאניקה של בהלול ושיפרתי או המרדנות של ושתי והמן. מונדריש הנו דמות בדיונית שמתפקד כמנצח על קונצרט. הוא ניצב מן הצד ובתוך העניינים גם יחד, מדגיש רגעים מותחים ונעלם. מייצג את מיתוס היהודי השורד בשל חריפותו ויכולתו להנמיך קומה מול השליט החזק:
"מופיע בשיר זמר ודרשות על השולחןבמגילת אסתר או במכירת יוסף.
באשכנז ובפרובאנס קראו לי מונדרישובשם הזה הגעתי גם עכשיו לכאן"(מע'1 תמ'2).
אחשוורוש: מלך חביב, אנושי מאד, לא הכי מבריק, דמות פונקציונאלית להארת דמויות הנשים הדומיננטיות מאד במחזה. דמות עגולה אך לא עמוקה ביותר. מוצג כפחדן שלא כמו במקרא, אולם נפילתו במלכודת המזימה שטמן לו המן כנראה גרמה לתדמית של שוטה ופתי.
"?זה לא מקרה?כן, הם כלם יתחילו להשתולל. אבל זה לא יועיל. .החוקהוא לימיני
(דופקים על הדלת ,אחשוורוש נבהל, לוחש לאסתר ועזגד)
עכשיו לשתוק."(מע'1 תמ'5).
ושתי וזרש: דמויות חזקות מאד, יוצאות כנגד מסורת ומנהגי המין והשעבוד לגבר ויוצאות מובסות כאשר המכרז לתפקיד המלכה יוצא לפועל. עמידתן במקרא בצד השני של המתרס לאסתר ומרדכי מעמידה אותן כאופוזיציה טבעית למחזה.
"זו תהיה הגדולה בשביתותבה הכרזנו על שנת השמיטה!
הבעלים-הופ החוצה מתוך המיטות,וכל הנשאר-יתחייב מיתה!"(מע'1 תמ'4).
אסתר: דמות אישה סבלנית, עיקשת, אינטרסנטית אך מצליחה לצאת לא לגמרי שלילית מהמחזה גם על אף שהיא מצווה על דודה מרדכי להשתחוות בפניה. הקורקטיות וההתאמה הייחודית של אסתר התנכי"ת לכס המלוכה על פי האפיון שנותן לה אלתרמן מעניקים לדמות גוון מיוחד ויוצרים דמות עגולה ומורכבת. במקרא היא מתוארת כנערה חסודה המשמשת ככלי בידי העם היהודי. במחזה היא אמנם משרתת את העם אך היא מצויירת כאישה שיודעת היטב את הלכות העולם וסודות ההישרדות וההתקדמות בו.
"לא לא. הדין הוא דין.עכשיו תפנה אל צד השמש, בית החומרשל מיתרא.."(מע'1 תמ'5).
עזגד: דמות בדיונית. מקבילה לפסתריגותא של מאנגער, האהוב הנכזב של אסתר טרם הינשאה לאחשוורוש. בן דודה, אדם יצרי מאד וקנאי, מנסה לרצוח את אחשוורוש, שלא כמו במקרא.
"השלום ,מלכתי. השלום ,אבי הזקן .מלכתי, עלי לומר לך-הפלאת לעשות. נצחונך כה שלם עד כי אפילו טינה שהייתהבלבי, אחרי שהשלכת אותי מפה, הייתה כלא הייתה"(מע'2 תמ'5).
מרדכי, המן :שלא כמו במקרא אינם ממלאים תפקיד שראוי לדיון. דמויות שטוחות לחלוטין בעלות טקסט אנמי וחסרות משמעות לעלילה: עזגד הוא זה שמביא את אסתר למלך ואילו ושתי היא זו שמארגנת את מזימות הרשע האמיתיות.
מודרניזציה והומור.
אלתרמן מחדיר במחזה מספר רב מאד של מליםמונחיםביטויים מודרניים שמעמידים את עצמם ואו את העולם הדרמטי בו הם מוצבים באור מגוחך. להלן רשימה קצרה של כמה מן המונחים הללו: דוקטור, קפה עם רום,ויטמין,פטאליות,ברונט,קריירה,אכזוטית,בנדיט,נבוט,סימפטי,קונטרבס,קומדיאנטים.אלתרמן משתמש במודרנה בעיקר כדי לנגח תופעות מזמנו שלו-בירוקרטיה(מע'1 תמ'4), אלימות(מע'1 תמ'4),אורחות חיים(מע'2 תמ'1),ואנטישמיות(מע'1 תמ'3).הוא תוקף גם תופעות מהזמן העתיק:כבוד המלך(מע'1 תמ'3,5) קבלת הפסד בכבוד(מע'1 תמ'3),העולם היווני(מע'2 תמ'3).
השימוש בלקסיקון המונחים המודרני בקונטקסט דרמטי של עולם התנ"ך הוא רק אחד מני אמצעים רבים ליצירת אווירה קומית ביקורתית. אלתרמן משתמש בהומור לשוניבלשני(מע'1 תמ'1.4 מע'2 תמ'1,3),מינוח לועזי(בעיקר מונדריש),התבדחות על חשבון עולם התנ"ך(מע'1 תמ'1,3) חריזה קבועה במגוון סגנונות פואטיים, דמותה המיליטנטית של אם דריוש, הדמות הפאתטית של שפרתי,הדמות מעוררת הרחמים של הנספח הארמי, הומור תוך יהודי(מע'1 תמ'2,4,מע'2 תמ'1,4), הומור כמותי(דיאלוג לא סימטרי מע'1 תמ'3) הומור מיני(מע'1 תמ'3-4) הומור פילוסופי(מע'1 תמ'3,מע'2 תמ'6) הומור מקאברי(מע'1 תמ'3-4,מע'2 תמ'2),הומור עכשווי(מע'1 תמ'4-5 מע'2 תמ'1) הומור ויזואלי(מע'1 תמ'5 מע'2 תמ'3-4)
במחזה דיאלוגים שנונים וקצרים השאובים מתוך רצון לקירוב המציאות המגילתית אל הצופה דרך מדיומים תרבותיים מהמאה העשרים,(מע'2 תמ'1) מיתוס המערב הפרוע,(מע'2 תמ'2)
שימוש במיתוס ההומור
קיים במחזה שימוש בהומור אתני-תרבותי שמאיר תופעה תרבותית עכשווית של ההווה על ידי דיון בה בהקשר כה שונה שאותה תופעה נראית מגוחכת בהקשר הספציפי בעלילה וכפועל יוצא מהשיקוף לעולם הקהל.
ניתוח ההפקה.
אלתרמן נצרך לדרך עוקפת לאיסור הקונפליקט הדרמטי בתנ"ך שרידד את מערכות היחסים בין הדמויות המקראיות לטובת הסיפור בהקשרו הלאומי. המחזאי משתמש בתחבולת הסתה מהנורמה המקובלת במגוון דרכים ומשיג אימפקט של מחזה בידורי לכל דבר. המתודות בהן משתמש אלתרמן כדי להשיג מטרה זו הן דמותו של מונדריש כסמי-מספר שעובר בזמן וקיים בכמה ממדים-ניגוד מוחלט למחשבת היהדות ויצירה של עולם רב ממדי שבאחד מממדיו יש אפשרות לקיום המגילה בצורה המוצגת:
"במגילת אסתר הדמויות ובראשן מונדריש הליצן מתגלגלות מדור לדור בהוייות צורניות שעל כל דור להציגן מחדש כראות עיניו"
אלתרמן פונה לנושאים שוליים במגילה או כאלה שהיו אפשריים אך המקרא אינו עוסק בהם וכך מפתח המחזאי סיפור של ממש שנשען רק חלקית על השלד המקראי.
עריכת השוואה בין המודעות הצופה לחומר המקראי ובין העיבוד האלתרמני מראה כי המחזה שומר על שלד בסיסי של המקרא מבחינת פאבולה אך ממלא כל אחד מהשלבים של התפתחות הסיפור במטען עשיר של דמיון וספורים חדשים שלא רק ממלאים פערים כרונולוגיים אלא הופכים להיות עיקריים בהשתלשלות הסיפור האלתרמני על חשבון הספור המקראי בעל הזווית דתית לאומית. לפיכך קיימת הרגשה כי הספור שנועד לעניין את הצופה או את הקורא של הטקסט התאטרלי הוא יציר דמיונו של המחזאי, והעובדות התנכי"יות שוליות ביותר.
אלתרמן יוצק תכנים מודרניים לשלד התנכ"י ומטפטף ביקורת דו צדדית ואף עצמית. "אסתר המלכה" הנו מחזה ביקורתי סאטירי ועבודה זו תעסוק במרכזה בצרכים ובאופנים בהם מביא אלתרמן את הצופה לעולם בדיוני קסום ששום דבר בו אינו ידוע, חוץ משלד סיפורי משנה ודמויות בדיוניות-או כאלו המוכרות שהן בעלות מטען נפשי ורגשי בדיוני.
אלתרמן ממשיך ב"פורים שפיל" משלו את המסורת היהודית ?תאטרלית של הוללות פורים שהאחרון והממוסד בשושלתה הוא איציק מאנגער עם "המגילה" שלו. עם זאת שני המחזות שונים לחלוטין בגישה התאטרלית שלהם:
"לשבחו של נתן אלתרמן צריך, קודם כל, להאמר שהוא לחלוטין לא ניסה לחקות את המגילה של מאנגער??לא אגדת העם(פריזמה דרכה יצר מאנגער)הרחיקה את אלתרמן מיסוד הפורים שפיל. חידוש מזרחי של אלף לילה ולילה הוא הוא הבסיס שמהווה את נושא המחזה"(י.גרודברג).
"אסתר המלכה" הועלה על הבמה לראשונה בפברואר 1966 בבימויו של גרשון פלוטקין, שביים גם את "פונדק הרוחות" של אלתרמן, ב"קאמרי" של תל אביב. התפאורה עוצבה על ידי דוד שריר, הכוריאוגרפיה חוברה על ידי רות האריס ואילו המוסיקה נכתבה בידי אלכסנדר ארגוב. השחקנים המופיעים בדמויות הראשיות הם: שמעון סיאני-בהלול, ניסן יתיר-שיפרתי, שמעון בר-מונדריש, אברהם מור-אחשוורוש, זמירה חן-וושתי, ושולמית ירון-אסתר.
התפאורה של שריר הוצבה ברוח ספורי אלף לילה ולילה כדי לתרום לייחוד המזרח תיכוני לוריאציית הפורים שפיל שהגה אלתרמן. האוריינטציה המזרח תיכונית מבוטאת לא רק בתפאורה אלא גם בתופעות לשוניות, דרמטיות, וספרותיות שיודגמו בהמשך העבודה.
מקום ההתרחשויות משתנה מתמונה לתמונה(סך הכל כאחת עשרה תמונות-חמש בראשונה ושש בשנייה)אך בכל אחד מהמקומות הללו יש מקום לביטוי ויזואלי של אווירת שושן הקדומה כעיר מזרחית תנכי"ת על פי פרשנותו של המחזאי ויצירתיותו של התפאורן מקומות אלו, כמו ככר בשושן, ארמון, מסבאה וחצר הארמון שומרים שהצופה יישאר באווירה האגדתית ולא ייסחף לצפייה ריאליסטית בהצגה.
המוסכמות הריאליסטיות לא יכולות לבוא לידי ביטוי גם משום שזהו מחזה מוסיקלי בהגדרה של היוצרים ושל התאטרון עצמו. שיבוץ השירים יחד עם התפתחות עלילתית תואם את שיטתו של איציק מאנגער ב"המגילה" שלו. מנגר-כמו אלתרמן-הוא משורר שכותב גם מחזות ,ובסוג ספציפי כזה של מחזה מוסיקלי-גם הוא וגם אלתרמן יכולים להביא לידי ביטוי את המגוון הרחב יותר של כישוריהם אל הקהל הרחב:
"רק בשנותיו האחרונות צעד המשורר את הצעד הממשי ה"לגיטימי" לקראת התאטרון בשורה של מחזות שכתב וגם אז לאחר עשרות שנים של כתיבה לבימה הזעירה(יסודות תאטרליים בשירתו-ג.ט.) ושל תרגום מעולה של קלאסיקה עוד ראה עצמו בבחינת טירון העושה את צעדיו הראשונים."(2)
במחזה משובצים שירים רבים והם מושרים גם במקהלות-עובדה המקשרת מיידית את המחזה לפן מסוים של התאטרון הקלאסי. מקהלות אלו מייצגות פעמים רבות במחזה את הקהלעםאנשי חצר ודעתם כציבור מוצגת במתכונת דומה למקהלות בעת העתיקה:
"ומציירים נערה מהרהרתהיודעת בדידות ותוגה
ונותנים לה שרביט ועטרתלסימן שהיא המלכה".(מע'1תמ'1)
עניין המקהלה מביא אותי גם לציין את ההתייחסות הפנים תאטרלית שמובאת על ידי המחזאי בגוף הטקסט. במע'2 תמ'6, תמונת ניסיון הרצח של אחשוורוש, למשל, הקהל צופה בדו קרב בין מונדריש לעזגד ולא מאמין כי הדם הניגר הוא דם אמיתי-כמו בהצגה:
"מן הקהל מתחילים להישמע קולות: הוא פצוע! זה דם! לא, זה צבע!" .
דמותו של מונדריש, ככלל מאזכרת פעמים רבות את עולם התאטרון כדמות המשחקת כדרך חיים וגם כדמות היודעתמנבאת מה יכול או עלול לקרות בעלילה העתידית.
הוראות הבמה של אלתרמן נוטות לערפול ופואטיות יתר:
"אסתר בחדרה. היא כמו בתוך דממה שבה חייה הופכים דף שנסתיים וההמשך עוד איננו וכמו לא יבוא לעולם"(מע'2 תמ'5).
תופעה זאת נובעת ,נדמה, שוב מהזהויות האמנותיות השונות בהן מחזיק אלתרמן-מסתבר שאלתרמן התקשה לדייק ולעבד את מחשבותיו לשפה תיאטרונית.
נושא בעייתי להעברה אל הבמה הוא נושא המעבר בזמן, אותו חווים בהלול ושיפרתי בפעם הראשונה ומונדריש כבדרך קבע. המחזאי יוצר אשליה שהמעבר הנו אפשרות מציאותית בלא שירד לפרטים סמי-מדעיים או בדיוניים שהקהל של ימינו עשוי לבקש במחזות עם רעיון דומה. אחשוורוש מדבר על מעבר "טרנס מגילתי" (מע'2 תמ'6) ואילו מונדריש משתמש במסע הזמן כבמעלה הידועה לו על בורייה וככלי ניגוח בהמן ובאחרים:
"בחזיוןאחד שהשתתפתי בו-שחקתי את הלץהיה לנו המן, שחקן גדול-חסד עליון!-ובסוף המחזה ,כשראוהו נופל מטהונפרד מזרש זוגתו ומויזתא?"(מע'1 תמ'3).
חומר הגלם התנכ"י.
אלתרמן טרח להרחיק ולהזיר את ספור המחזה מהטקסט התנכ"י. ככלל ניתן לומר כי ההבדל בין הטקסטים הללו הנו עוצמתי כל כך עד שלא קיים מתח ביניהם אלא מוצר בידור שמופק מהטקסט המקראי בפריזמה האלתרמנית ההומוריסטית. אלתרמן מטפח לעצמו עולם משלו בתוך מסגרת המקורות-אותו מקום, אותן דמויות(בחלקן) אך שיח והתפתחויות אחרות ובדיוניות כמעט כולן.
אלתרמן משתמש רבות במונחים מעולם המקרא כדי ליצור צחוק בקרב הקהל:
"החשמל דלק.. ויהי אור"(מע'1 תמ'1- שימוש בפער בין המודרנה לאורח חיים קדום),"יש לו מגילה שלמה"(מע'1 תמ'1- שימוש במטבע לשון תנכ"י בדרך לא אורתודוכסית),"חי ליליתא ובכור שטן"(מע'1 תמ'1),"אולי במגילתה של המלכה אסתר"(מע'2 תמ'3).קיימת גם התבדחות על המלה "פתשגן" שהיא כבדת משקל בטרמינולוגיה של ההסטוריונים והתאולוגים.
עם זאת, יש כמה מקרים בהן אלתרמן שואב כמעט במדויק מהטקסט המקראי: תאור שמו המלא של מרדכי(אסתר ב' ה')וכן המנהג על פיו אסור לבוא למלך בלי להיות מוזמן ולהסתכן בעריפה(אסתר ד' י"א).
נקודות שוני בין המקרא לבין המחזה מתגלעות ראשית בשפה המדוברת על ידי הדמויות במחזה :עברית בלולה בעברית תנכי"ת, צרפתית, ארמית, ערבית ושאר מלים לועזיות מפרי ידיעותיו של המחזאי. אלתרמן אף שגה כאשר הפריד את דמות ממוכן מדמות המן-בניגוד לפרשנות חז"ל שגורסים ששניהם מהווים אדם אחד-המן. בעיה נוספת היא שמה של אסתר. שמה המקורי הוא הדסה. במקרא היא נקראה בשני השמות עוד לפני היותה מלכה ואילו במחזה השם אסתר ניתן לה עם הכתרתה מתואנה קומית של אי התאמה.(אסתר ב' ז'מע'1 תמ'5 מגילת אסתר היא מספרי התנ"ך היותר מוכרים לציבור הרחב במדינת ישראל. אלתרמן מסתמך על ידע מוקדם רחב וחוש הומור מפותח יוצר לו ניתנת לגיטימציה כאשר פורים על הפרק, אך עדיין מרשה לעצמו לשנות כל אחת מהדמויות בעלות מקור תנכ"י. הוא מוסיף דמויות שאינן קיימות במגילה כמו מונדריש, עזגד ודמויות משניות אלו ואחרות. נדמה שהסיפור המקראי לפרטיו אינו משנה במיוחד לאלתרמן, חוץ מהשלד הבסיסי ממנו הוא מקבל את הגושפנקא למחזה ביקורתי על מנהגי העם היהודי בעבר ובהווה.
העלילה.
סיפור העלילה מתרחש כדלקמן: בהלול וד"ר שפרתי נפגשים בחנות השטיחים של בהלול ונחטפים למגילת אסתר. הם פוגשים במונדריש ושומעים רשמים ראשונים מעולם המגילה. מתקיים נשף אצל אחשוורוש והקונפליקט עם ושתי מתגלה. ושתי וזרש מנהיגות שביתת נשים ממין, אחשוורוש עורך תחרות בחירת מלכה חדשה, סוקר נשים לעייפה ואסתר נבחרת כבדרך האילוץ והמקרה. המערכה השנייה נפתחת בפונדק האפלולי ובמזימה לרצוח את אחשוורוש. אחשוורוש ואסתר שוהים בארמון וזו מבקשת ממרדכי שיוציא אותה מחובתה המבודדת והלה מסרב בתואנה שיש לה שליחות אותה היא חייבת לבצע. אסתר מופיעה במפתיע בפני אחשוורוש, המזימה לרצח מתקדמת, אסתר משפילה את מרדכי, מתקיימת תהלוכה גדולה ברחובות שושן, עזגד מנסה לרצוח את אחשוורוש, מונדריש עוצר בעדו והכל נגמר בסוף טוב ובטוח.
בין חוטי העלילה קיימות כמה נקודות הראויות לדיון בהקשר דרמטי וספרותי. ראשית, הדיאלוג בין עזגד לאסתר, דיאלוג שנון שמדגיש את רגשת רוחו של עזגד שהולך לאבד את אהבתו למלך פרס ואת אופייה הסגור של אסתר(מע'1 תמ'5).
שתי סצנות טעונות ראויות לציון הן הסצנה הרומנטית בין אסתר לעזגד (מע'2תמ'2)שמחזירה את הקהל לספור האהובים הצעירים שנזנח על ידי המציאות הסיפורית, וגם הסצנה המלודרמטית הטעונה בין אסתר הבוכייה למרדכי שנוהג בקשות לב(מע'2 תמ'2).
מייד לאחר סצנות אלו מתייצב מונדריש בcomic relief קלאסי לעיני אסתר, סצנה ויזואלית לחלוטין שמורידה את המתח ומעוררת אופטימיות בקהל(מע'2 תמ'2).
סצנה של מתח קומי בנוי היטב נראית בצעידת אסתר למיטת אחשוורוש ללא ידיעתו בעוד הידעונים מנסים לעודד אותה ללכת לקראת הפרת חוק שדינו מיתה.(מע'2 תמ'2-3).
סצנה אינטימית מרגשת בין אסתר לאחשוורוש(מע'2 תמ'3)משקפת את מערכת היחסים הזוגית של השניים שלא באה לידי ביטוי במגילה ובמחזה עד נקודה זו.
הסצנה הקשה של מרדכי הכורע ברך לפני אסתר(מע'2 תמ'5),סצנה שוודאי הייתה קשה לצפייה עשרים ואחת שנה בלבד לאחר השואה, מה עוד שמרדכי עוצב בדמות "זקן זקוף מגוייד "(מע'2 תמ'2),מה שהוסיף ודאי לאסוציאציה האפשרית.
קיימת גם מיזנסצנה מורכבת מאד במשחק של מונדריש ועזגד בעת מניעת ההתנקשות(מע'2 תמ'6).זוהי תמונה הדורשת כישורי תנועה גבוהים והתאמה בין אישית כדי לבצעה כראוי.
העלילה מקבלת גם חיזוק של נבואהforshadowing מאת המקהלה ומאת מונדריש-מה שתורם לאופי האגדתי והידוע מראש של המחזה כעיבוד למיתוס ידוע.
דמויות.
*בהלול-סוחר שטיחם מעט לא יציב, הוא ושיפרתי דומים באובדן יכולת השיפוט שלהם בעולם הדמיוני אליו נקלעו ושניהם נופלים קורבן שוב ושוב לאיוולות המגוחכות של ממלכת פרס א-לה אלתרמן. בהלול הוא דמות בדיונית שנשארת שטוחה לאורך המחזה:
"דוקטור שפרתי! גם אתה פה? איך אתה מרגיש בתוך הסל?"(מע'1 תמ'2).
*שפרתי-האקדמיה במערומיה נשקפת בדמות המגוחכת מחד והיצרית מאידך בטקסט שפרתי מתכחש למציאות הסובבת אותו-גם מה שרואות עיניו אינו קורה לדידו היות והכתבים המדעיים גורסים אחרת-המדע כתאוריה גובר אצלו על ההגיון הריאליסטי. זוהי דמות בדיונית שעוברת איזה שהוא מהלך של התפתחות והתעגלות במשך העלילה:
"אני ,את מבינה ,עוד לא ברור לי ההבדל,בשבילי האמורי והפרזי, הגרגשי והחתי והיבוסיאפילו הצורי ,הם קבוצה אחידה ,על אף השוני בשמות"(מע'2 תמ'1).
מונדריש: לדעתי, הדמות המרכזית במחזה, גם אם לא בעלילה. ליצן יהודי במיטב מסורת הליצנים מכל העולם התאטרלי שנמצאים בו מערש הולדתו: פולישינל הצרפתי, קוקין הספרדי, ארלקינו האיטלקי, השוטה השייקספירי ועוד. אמנם לכל אחד מהנ"ל מאפיינים ייחודיים משלו אך מונדריש מוצג כרובם כבעל כושר הישרדות וכשרונות יוצאי דופן, חנופה לבני המעמד הגבוה וחוש הומור מפותח. אלתרמן מצייד את מונדריש גם ביכולת ידיעה כמעט לא מוגבלת על שכבות הקיום השונות בעלילה. הוא יודע שהוא חלק ממשחקהצגה ושאננותו מבדרת על רקע ההלם ואו הפאניקה של בהלול ושיפרתי או המרדנות של ושתי והמן. מונדריש הנו דמות בדיונית שמתפקד כמנצח על קונצרט. הוא ניצב מן הצד ובתוך העניינים גם יחד, מדגיש רגעים מותחים ונעלם. מייצג את מיתוס היהודי השורד בשל חריפותו ויכולתו להנמיך קומה מול השליט החזק:
"מופיע בשיר זמר ודרשות על השולחןבמגילת אסתר או במכירת יוסף.
באשכנז ובפרובאנס קראו לי מונדרישובשם הזה הגעתי גם עכשיו לכאן"(מע'1 תמ'2).
אחשוורוש: מלך חביב, אנושי מאד, לא הכי מבריק, דמות פונקציונאלית להארת דמויות הנשים הדומיננטיות מאד במחזה. דמות עגולה אך לא עמוקה ביותר. מוצג כפחדן שלא כמו במקרא, אולם נפילתו במלכודת המזימה שטמן לו המן כנראה גרמה לתדמית של שוטה ופתי.
"?זה לא מקרה?כן, הם כלם יתחילו להשתולל. אבל זה לא יועיל. .החוקהוא לימיני
(דופקים על הדלת ,אחשוורוש נבהל, לוחש לאסתר ועזגד)
עכשיו לשתוק."(מע'1 תמ'5).
ושתי וזרש: דמויות חזקות מאד, יוצאות כנגד מסורת ומנהגי המין והשעבוד לגבר ויוצאות מובסות כאשר המכרז לתפקיד המלכה יוצא לפועל. עמידתן במקרא בצד השני של המתרס לאסתר ומרדכי מעמידה אותן כאופוזיציה טבעית למחזה.
"זו תהיה הגדולה בשביתותבה הכרזנו על שנת השמיטה!
הבעלים-הופ החוצה מתוך המיטות,וכל הנשאר-יתחייב מיתה!"(מע'1 תמ'4).
אסתר: דמות אישה סבלנית, עיקשת, אינטרסנטית אך מצליחה לצאת לא לגמרי שלילית מהמחזה גם על אף שהיא מצווה על דודה מרדכי להשתחוות בפניה. הקורקטיות וההתאמה הייחודית של אסתר התנכי"ת לכס המלוכה על פי האפיון שנותן לה אלתרמן מעניקים לדמות גוון מיוחד ויוצרים דמות עגולה ומורכבת. במקרא היא מתוארת כנערה חסודה המשמשת ככלי בידי העם היהודי. במחזה היא אמנם משרתת את העם אך היא מצויירת כאישה שיודעת היטב את הלכות העולם וסודות ההישרדות וההתקדמות בו.
"לא לא. הדין הוא דין.עכשיו תפנה אל צד השמש, בית החומרשל מיתרא.."(מע'1 תמ'5).
עזגד: דמות בדיונית. מקבילה לפסתריגותא של מאנגער, האהוב הנכזב של אסתר טרם הינשאה לאחשוורוש. בן דודה, אדם יצרי מאד וקנאי, מנסה לרצוח את אחשוורוש, שלא כמו במקרא.
"השלום ,מלכתי. השלום ,אבי הזקן .מלכתי, עלי לומר לך-הפלאת לעשות. נצחונך כה שלם עד כי אפילו טינה שהייתהבלבי, אחרי שהשלכת אותי מפה, הייתה כלא הייתה"(מע'2 תמ'5).
מרדכי, המן :שלא כמו במקרא אינם ממלאים תפקיד שראוי לדיון. דמויות שטוחות לחלוטין בעלות טקסט אנמי וחסרות משמעות לעלילה: עזגד הוא זה שמביא את אסתר למלך ואילו ושתי היא זו שמארגנת את מזימות הרשע האמיתיות.
מודרניזציה והומור.
אלתרמן מחדיר במחזה מספר רב מאד של מליםמונחיםביטויים מודרניים שמעמידים את עצמם ואו את העולם הדרמטי בו הם מוצבים באור מגוחך. להלן רשימה קצרה של כמה מן המונחים הללו: דוקטור, קפה עם רום,ויטמין,פטאליות,ברונט,קריירה,אכזוטית,בנדיט,נבוט,סימפטי,קונטרבס,קומדיאנטים.אלתרמן משתמש במודרנה בעיקר כדי לנגח תופעות מזמנו שלו-בירוקרטיה(מע'1 תמ'4), אלימות(מע'1 תמ'4),אורחות חיים(מע'2 תמ'1),ואנטישמיות(מע'1 תמ'3).הוא תוקף גם תופעות מהזמן העתיק:כבוד המלך(מע'1 תמ'3,5) קבלת הפסד בכבוד(מע'1 תמ'3),העולם היווני(מע'2 תמ'3).
השימוש בלקסיקון המונחים המודרני בקונטקסט דרמטי של עולם התנ"ך הוא רק אחד מני אמצעים רבים ליצירת אווירה קומית ביקורתית. אלתרמן משתמש בהומור לשוניבלשני(מע'1 תמ'1.4 מע'2 תמ'1,3),מינוח לועזי(בעיקר מונדריש),התבדחות על חשבון עולם התנ"ך(מע'1 תמ'1,3) חריזה קבועה במגוון סגנונות פואטיים, דמותה המיליטנטית של אם דריוש, הדמות הפאתטית של שפרתי,הדמות מעוררת הרחמים של הנספח הארמי, הומור תוך יהודי(מע'1 תמ'2,4,מע'2 תמ'1,4), הומור כמותי(דיאלוג לא סימטרי מע'1 תמ'3) הומור מיני(מע'1 תמ'3-4) הומור פילוסופי(מע'1 תמ'3,מע'2 תמ'6) הומור מקאברי(מע'1 תמ'3-4,מע'2 תמ'2),הומור עכשווי(מע'1 תמ'4-5 מע'2 תמ'1) הומור ויזואלי(מע'1 תמ'5 מע'2 תמ'3-4)
במחזה דיאלוגים שנונים וקצרים השאובים מתוך רצון לקירוב המציאות המגילתית אל הצופה דרך מדיומים תרבותיים מהמאה העשרים,(מע'2 תמ'1) מיתוס המערב הפרוע,(מע'2 תמ'2)
שימוש במיתוס ההומור
קיים במחזה שימוש בהומור אתני-תרבותי שמאיר תופעה תרבותית עכשווית של ההווה על ידי דיון בה בהקשר כה שונה שאותה תופעה נראית מגוחכת בהקשר הספציפי בעלילה וכפועל יוצא מהשיקוף לעולם הקהל.
ניתוח ההפקה.
אלתרמן נצרך לדרך עוקפת לאיסור הקונפליקט הדרמטי בתנ"ך שרידד את מערכות היחסים בין הדמויות המקראיות לטובת הסיפור בהקשרו הלאומי. המחזאי משתמש בתחבולת הסתה מהנורמה המקובלת במגוון דרכים ומשיג אימפקט של מחזה בידורי לכל דבר. המתודות בהן משתמש אלתרמן כדי להשיג מטרה זו הן דמותו של מונדריש כסמי-מספר שעובר בזמן וקיים בכמה ממדים-ניגוד מוחלט למחשבת היהדות ויצירה של עולם רב ממדי שבאחד מממדיו יש אפשרות לקיום המגילה בצורה המוצגת:
"במגילת אסתר הדמויות ובראשן מונדריש הליצן מתגלגלות מדור לדור בהוייות צורניות שעל כל דור להציגן מחדש כראות עיניו"
אלתרמן פונה לנושאים שוליים במגילה או כאלה שהיו אפשריים אך המקרא אינו עוסק בהם וכך מפתח המחזאי סיפור של ממש שנשען רק חלקית על השלד המקראי.
עריכת השוואה בין המודעות הצופה לחומר המקראי ובין העיבוד האלתרמני מראה כי המחזה שומר על שלד בסיסי של המקרא מבחינת פאבולה אך ממלא כל אחד מהשלבים של התפתחות הסיפור במטען עשיר של דמיון וספורים חדשים שלא רק ממלאים פערים כרונולוגיים אלא הופכים להיות עיקריים בהשתלשלות הסיפור האלתרמני על חשבון הספור המקראי בעל הזווית דתית לאומית. לפיכך קיימת הרגשה כי הספור שנועד לעניין את הצופה או את הקורא של הטקסט התאטרלי הוא יציר דמיונו של המחזאי, והעובדות התנכי"יות שוליות ביותר.
