היופי שבבחירה 

קבצן עומד מול חלון ראווה, בכיסו יש כסף לארוחה אחת אותה קיבץ במשך 3 שעות. בחלון חלילית שחורה עליה חלם לילות רבים.

אם יקנה את החלילית יצטרך הקבצן לעמוד עוד 3 שעות לפחות על מנת לקבץ כמות מספקת של כסף כדי לאכול כמות שתחפה על הארוחה שהפסיד. אבל בפנים עמוק בוער בו הרצון לנגן. האיש לא ניגן מאז פוטר מהעבודה וגם לפני כן הנגינה הייתה מתאפשרת רק בחופשים המצומצמים אותם לקח לעצמו.

הקבצן חושש שלא יצליח לקבץ מספיק לאוכל, אך התחושה החזקה של "אבל אני רוצה" אותה תחושה שהרגיש כשהיה ילד גוברת עליו ובידיים רועדות הוא מעביר את הפרוטות לידי המוכר וחוטף את החלילית אל פיו כאילו החלילית היא זו שתשקיט את רעבונו.

הוא מנגן את אותה מנגינה אותה ניגן לאשתו, ממנה התאלמן לפני שנה, ביום בו הציע לה נישואין.

הנגינה כה נוגעת ללב עד כי המוכר מבקש להקליטו. בתמורה מזמין אותו המוכר לארוחה על חשבונו במעדנייה שממול. המוכר מזהה את האהבה והמוזיקה היוצאות מחלילו של הקבצן ומציע לו עבודה בחנותו עוד באותו יום.

בחירתו האמיתית והכנה של הקבצן הופכת את החשש הקיומי להצלחה ושגשוג מחודש.

סיפורו של הקבצן הוא סיפורה של בחירה.

בחירה אמיתית היא כזו שעבורה נשלם כל מחיר אותו אנחנו מדמיינים.

מה שעוצר אותנו מלבחור דברים או מלהודות כי בחרנו הוא המחיר אותו אנחנו משלמים או חוששים לשלם.

האם המחיר אמיתי? האם הוא קיים? מכיוון שרובינו לא רואי עתידות ואיננו שולטים באופן מלא בתוצאות שבמעשינו, אלא רק משפיעים עליהן, הרי שהמחיר לא באמת ידוע לנו, המחיר הוא סיפור אותו אנחנו מספרים לעצמנו. כאשר אנו מספרים לעצמנו על המחיר אנחנו משלמים אותו בפועל, אנחנו חיים כאילו "התשלום" כבר הגיע ואיננו עושים את מה שאנו רוצים.

הדבר המופלא בבחירה הוא שברגע שאנחנו בוחרים ויוצאים לעשייה תוך ידיעת המחיר האפשרי המחיר נעלם. "המחיר" לא מהווה יותר איום אלא עוד חלק מהדרך.

האמירה צריך הינה אמירה שלא לצורך - בחר בכל דבר שאתה עושה והצרכים יסופקו מתוך העשייה עצמה

ניצן קליין