ככל שאנו מנסים להיות חופשיים, לממש את ערך החרות, החרוט על כל דגל ונישא בפי כל, החל ממנהיגנו, וכלה בלא-אזרחים החיים בקרבנו, אנשים נעדרי זכויות בסיסיות, שלא לדבר על בעלי החיים והסובב אותנו כאן ובכל מקום בעולם, ספק אם אנו מודעים ובשלים למונח חרות, חופש, פדות, גאולה, קוממיות וכלה באלה מילים, שהשפה מזמנת לנו בעושר כה רב, כמו גם ההוויה של שאיפה לחרות, כזו שאנו שואפים אליה, שגם היא מצטינת באינסוף גוונים, גישות, דעות וחוויות.
נמצא שיש משמעות עמוקה יותר של המושג חרות. ויותר מכך, נמצא שהמושג חרות, כפי שנתפס אצלנו, משהו כמו - "לעשות מה בראש שלי", הריהו העמקת השיעבוד וממש לא חרות.
כדי להפנים זאת, אין צורך "להאמין" , לצקצק בלשון השיפוטית שלנו, כשגברת קוגניציה צועקת בקול גדול, ברעש בלתי פוסק חסר קונקרטיות ותכלית של ממש, מפריעה ובולמת הקשבה לקול הפנימי הפנמה והתפתחות מוסרית משמעותית. מומלץ איפה פשוט להתרווח לאחור, ולהקשיב. אין צורך לנסות מיד "להראות" שגברת קוגניציה שלנו, עם האגו הקטן והנפוח שלנו, יודעת יותר טוב, או לחפש סתירות. פשוט להקשיב, להפנים מה שנכון לעצמנו (וגם אם זה רק לעצמנו ולא לאף אחד זולתנו), וילל'ה,, נקסט (כמו שאומרים החבר'ה) ולהמשיך את מרוץ החיים המטורף של שיעבוד מתעמק והולך למכאוב ולעוגמה, בתקווה לשנות זאת.
מהי חרות?
נמצא שני רבדים עיקריים של חרות: רובד מיידי - מימוש זכויות הפרט, ורובד עליון יותר- התכלית שהיא חופש אישי, שהיא חרות האמת, ובעצם לא נמצא דבר מה אחר, גבוה יותר, אלא חלופות שונות שהן תערובת של שני אלה.
א. מימוש זכויות כל חי
חרות במובן הפשוט, הבסיס, הוא מימוש זכויות. משעבוד לחרות - הכוונה היא לתהליך בסיסי של מימוש זכויות הפרט שלנו. מהן זכויות אלה?
"תרבות המערב" (אע"פ שגם כאן חלים בה תמורות רציניות, אך הן עדיין בשוליים) מתייחסת לזכויות הפרט שמזוקקת באמרתו של סנקה Seneca הפילוסוף הרומאי (סביב 0 לספירה): אין לבני אדם זכויות אלא אם הוענקו לו על ידי הטיראן- Tyrannus) - הקיסר/ המלך/ השלטון האבסולוטי). כלומר- נקודת המוצא שאין זכויות. זכויות ניתנות ברוב חסדו של בעל השררה התורן. על פי רצונו - מעניק, על פי רצונו - שולל. החוק, התקנונים, שיטות הממשל והכללים שעוצבו במהלך הדורות, הם מכשיר לשמר את הזכויות, ולעצב מנגנונים של מתן זכויות כמו גם לקיחתן.
"תרבות המזרח" - מושג לא מוגדר בעליל, אך הכוונה כאן היא לתרבות ששורשיה בתרבות הוודית (Vedic Culture), ובמהלך הדורות והתפצלה לגוונים המכונים כיום "תרבות המזרח" הכולל את ההינדואיזם על אלף גווניו (בהודו), והבודהיזם על גווניו (במדינות המזרח הרחוק). בתרבות זו נמצא גישה, שקימת גם במערב, אך בשולי השוליים. גישה זו יוצאת בנקודת מוצא הפוכה לזו של המערב המוכר לנו: כל יצור חי (לפחות), הוויתו, עצם קיומו, הם זכויות מובנות, טבעיות. לא חטא קדמון, ולא מעמד, לא חוק ולא חסד: מימושן הוא הוויה טבעית של עצם הקיום, שמובא היטב באינסוף דוגמאות במושג החמלה הבודהיסטי (האימסה- לא אלים), או כפי שמושר בבהגוד-גיתה ('שירת האלוהות', פרק 5 פס' 18): בזכותו של ידע אמיתי רואים החכמים בעין שווה [סאמה דארשינה] ברהמנה מלומד ונעים הליכות, פרה, פיל, כלב, כמו גם את אוכל הכלבים (הכוונה לצ'אנדלה - אנשים בהוויה הנמוכה והבזויה ביותר) - במילים פשוטות, סליחה, עם כל הכבוד לברהמן מכובד, חכם ונשוא פנים, למלך, לאיש הממשל והביטחון, אנשי התקשורת והסלבס למיניהם הנורא חשובים, לאיש הרוח וכד', אין לאף לא לאחד מהם זכות יתר על הבזוי שבאדם, גם לא על פרה, כלב, פיל... ובקיצור - כל יצור חי.
כלומר - החרות, אותו מימוש הזכויות הפרטיות של כל אחד מאיתנו, כמו גם לכל יצור חי (לפחות), איננה ניתנת בכלל לפקפוק וערעור. זו זכות מובנית בעצם הקיום, ולאף יצור אין הסמכות המוסרית לערער ולפגוע בזכות זו.
שירת העבדים באופרה "נאבוקו" של ורדי, אוהל הדוד תום של הארייט ביצ'ר סטואו והיד החזקה שבו הוציאנו אלוהים מעבדות לחרות, היא איפה קינה, דרישה והלל לחופש, לחרות. מימוש זכות הפרט לזכות שווה בחברה, ללא תנאים מוקדמים, ללא קריטריון מפלה כלשהו, שהוא למעשה גזענות ורשעות מובנה. חרות זו, היא מימוש זכות טבעית שלי כיצור חי, לחיות ולפעול על פי צו מצפוני והמוסר החברתי, ולא על פי גחמה של בעל השררה התורן.
ב. חרות אישית - הגשמת התכלית
המוטיב המרכזי המוביל את מושג התכלית - "מה אני עושה כאן, לעזאזל", מקשה מאד, והופך למעשה לכמעט בלתי אפשרי, לקבלה על ידי גברת קוגניציה המרעישה בראשנו יום יום שעה שעה. קושי זה, לקבל מוטיב כה מורכב וחסר חסד או פשרות, רק גבר בעולם של המאה ה- 20-21, ששורשיו הם במרכזיות האדם מבחינת אני ואפסי עוד, החל מ-"אם אין אני לי מי לי" מנותק מההקשר המדרשי, עד להיות האגואיסט המושלם שהוא מרכז העולם של איין-רייד, כשהאדם חי אך ורק למען עצמו ואין בלתו, בליברליזם הצרוף, דורך וחומס אחרים להשגת מטרותיו, או במילים גבוהות יותר - לא מוסרי בעליל.
אז נתחיל מן הקל והמיידי של המושג חרות:
המוטיב המרכזי הוא קודם - תהיה בן-אדם, וצעד אחד קדימה - תהיה בן-אדם הרואה בכולם, ללא יוצא מן הכלל, בני אדם כמוך. בשלב גבוה יותר- רואה בכולם כולל בכל חי באשר הוא. במילים אחרות תהיה מוסרי במובן הפשוט והלא מתחכם של המילה: תפנים על פי יכולת ההכלה וההבנה את המושג חמלה ותבין שלכל אחד אחר, כמו גם חי, זכות לחיות ולחוש רווחה ממש כמוך, כי אני, במובן מסוים "הוא" ו"הוא" במובן מסוים "אני" (האמסה ahamsa = "אני" זה "הוא"). "רחמנות של נשים/ "חמלה נשית" כדברי שפינוזה -[תורת המידות חלק II עיון למשפט 49; חלק IV עיון למשפט 37] , כלומר, "צדקה" לשם הזנת האגו, רחמנות לשמה, מתוך התנשאות של "הנותן"- "התורם"- "העוזר", אינה חמלה המדוברת כאן. אמנם היא אינה שלילית, אדרבה, אך לא מוסיפה באמת, ולכל היותר מעשים שכאלה הם מענה למצוקות שלך עצמך, אלא אם זה בא מתוך תחושת הייעוד שלך שלא נעמוד עליה כאן.
בהקשר זה החרות היא להיות שלם עם קיום עצמך, כחלק בעולם של האחרים, ולהפך, ולפעול בהתאם. מכאן החרות היא היכולת לאהוב את הכול שהרי הוא עצמך, ולהפך.
השלב הבא, מעבר לחמלה, במסע של החרות האישית
אך זהו רק שלב נוסף המסע לחרות האולטימטיבית, ואדם הגון ושלם עם עצמו ידע כבר לקחת את ההבטים ההולמים את אישיותו ולא מתנגשים עם הקוגניציה שלו.
השלב הנוסף היא התפיסה המכוננת של המושג תכלית ("דע מאין באת ולאן אתה הולך"), שהשגתה היא היא החרות האמתית. תפיסה זו מושתתת על הטענה שכל אחד מאתנו, גם כל חי (לפחות), הינה "נשמה" (נמצא זאת כ"אטמה- atma"- או ליתר דיוק ג'יוה-אטמה - הנשמה האישית "הקטנה"), הוויה בעלת זהות פרטית מובנה ונצחית. זה שלעצמו אינה אלא הצהרה, שלא מוסיפה הרבה לאיכות חיינו, ולא לארסנל השאיפות שלנו לחרות אישית.
לכן יש להמשיך את פרטי תפיסה זו: הרעיון המרכזי הוא שג'יוה-אטמה - נשמה פרטית זו, "האני", עובר תהליך של זיכוך (המוזכר גם בקבלה היהודית באופן כלשהו): כדי שהנשמה תגיע לחרות האמיתית שלה, ותשכון לבטח, בשלמות מלאה והפעם לנצח, עליה לעבור תהליך "חניכה" פרטי ואישי, תהליך בו היא תנקה בעצמה את עצמה משאיפות האגו הקטן שלה, המזכיר את המלך צב-צב מיודענו (המלך צב-צב, מאת דר' סוס), שמלך על הביצה, והכריז עליו כשליט היקום כולו, לא פחות. המצב הטבעי הוא, שהאגו הכוזב, הקטן והנפוח שלנו, משלה עד כדי כך, שכל אחד מאתנו חש בשלב כלשהו שהוא יכול להיות יוצר העולם, או אף הוא הוא תמצית העולם עצמו.
תהליך חניכה זה של פיכחון, עובר בעולם החומר. הנשמה "מולבשת" בכסות חומרית, עתירת הורמונים, יצרים ותאוות לעינוגים, לכבוד, לחמדנות ללא גבולות, לשאיפה להיות נאהב כמרכז העולם וראיית עצמו כשליט העולם שטרם גילו אותו ואת כשרונותיו העילאיים לעניין זה. הנשמה, בתהליך זיכוך זה, עוברת בעולם החומרי כעכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות ע"פ ההלכה היהודית או ביתר פשטות - רדיפה אחר עושר, כבוד ומנעמי הגוף, כולל באכילה שהופכת למרכז החיים, או אף בחומרים הזייתיים ומשככי ערות). בשלב זה של אשליה, שכל צרכיה הם עכו"ם, החרות נתפסת בעיניה לשרת צרכים כוזבים אלה, וככל שהרדיפה אחר חרות זו - "לעשות מה בראש שלי" מתעצמת, קורה דבר הפוך: למעשה חרות זו היא שיעבוד הולך וגובר לאגו ולגוף. ככל שאני מפרק מוסרות, מוסכמות ואיסורים חברתיים בשם "החופש", ו"מימוש עצמי", ללא מודעות של תכלית, הריני משתעבד יותר, והופך לעבד האגו הכוזב (האנקרה) ולגוף.
בתהליך זה, עוברת הנשמה את הנסיון בדרך הקשה, מלאה במכאוב ועוגמה, בה היא מגלה במוקדם או לאחר תלאות רבות, שצרכים כמו עושר, כבוד ומנעמי הגוף לעולם לא באים על סיפוקם, ההפך, והצורך האמיתי הוא דוקא התנערות מהם. הבנה בהירה ומאירה שיודעת מהו אותו אגו-כוזב, מהי אותה אשליה של אושר וחרות, שאינם אלא אשליה שלא ניתן לספק לעולם, ודבקות בה, מביא יותר סבל מאשר תועלת ואושר של אמת.
לכאורה, ניתן לקבוע שגם טיעון משונה משהו זה, אינו "הגיוני" וכד', אך גם אם נשמיט את רעיון הזיכוך הנצחי, באינסוף "גלגולים", הרי נודה, שבעצם השאיפה להיות מוסרי יותר, מנהיג ה"אני" ולא העבד לו, הרינו יוצרים תכלית של חיים מאושרים יותר, וחברה בריאה ומוסרית בהרבה מהקיימת.
במילים אחרות, חרות היא אותה שאיפה לתכלית בו אנו מבינים שהגוף על צרכיו (עכו"ם- עושר, כבוד ומנעמי גוף) אינו "הדבר האמיתי", הוא אינו החרות. המהלך משיעבוד לחרות הוא מהלך בו אנו חופשיים כנוהג, כמנהיג, ולא כמובל ומונהג.
ואם תוך כדי תהליך החתירה לחרות זו, אנו מגלים שאנו שלמים יותר, מסופקים, פחות חווים סבל ועוגמה, הרינו יוצאים נשכרים באמת, ועמנו החברה הסובבת אותנו.
כך נצא באמת משעבוד של עצמנו על ידי עצמנו, לחרות האישית.
ומי שחופשי באמת בפנימיות, שיעבוד חיצוני פוסק מלהטריד, להכאיב ולגרום לעגמה וצער. למעשה הוא פוסק באופן כלשהו.
אז כל שנותר הוא להחליט ולחתור אחר חרות אישית זו, שהיא היא חרות אמת, ויפה שעה אחת קודם.
בהצלחה.
