5. שלב הסליחה:
כדי לסלוח להורים (או לגורם סמכותי אצלו גדל הילד), על כל הבעיות והתסכולים שהם גרמו לאדם הבוגר, בעת היותו ילד, צריך האדם להיות בעל ביטחון עצמי. היכולת לסלוח היא ממקום של עוצמה ולא ממקום של חולשה. לכן אי אפשר להגיע לסליחה, אלא עד שהאדם עבר את השלב הקודם, שלב ההתחזקות.
הסולח מגיע לסיטואציה בה הוא יכול לסלוח מעמדה של בוגר. להיות בוגר פירושו להרגיש באותה עוצמה של ההורים ולדבר אתם בגובה העיניים, לא מתוך תחושת נחיתות ולא מתוך תחושת עליונות. ההתבוננות בהורים בגובה העיניים (בין אם הם בין-החיים או בין אם לאו), מאפשרת לאדם לראות את המציאות לא דרך הפרספקטיבה של ילד, אלא מנקודת מבט של בוגר.
הבוגר יכול להבין ולנתח את התנאים בהם הוא גדל, לראות את הקשיים האמיתיים אתם התמודדו ההורים ולהבין את מערכות היחסים הבין אישיות שלו עם הוריו ועם שאר בני משפחתו, במסגרת התקופה בה הם תיפקדו. הוא יכול לחקור את ההיסטוריה של המשפחות הגרעיניות של הוריו ולהבין כיצד הם גדלו ולהבין כיצד עברו עליו החיים שלו. ניתוח אירועי החיים של ההורים, מראה פעמים רבות לאדם, כי הוריו גם הם קורבנות של אירועים שהיו בדרך כלל גדולים מהם. האדם מבין שהיחס אליו לא היה מרצון רע, אלא פעמים רבות מתוקף הנסיבות, מתוקף העובדה שלהורים לא הייתה ברירה, אלא לנהוג כפי שנהגו. ברגע שניתן לראות שגם ההורים היו קורבנות לנסיבות החיים, יותר קל לאדם לסלוח להוריו על התנהגותם כלפיו.
הסליחה אינה אומרת שהתנהגותם של ההורים מוצדקת. הסליחה אינה פסק דין בבית המשפט של ההיסטוריה, שבו נקבע שההורים זכאים, אלא הם מקבלים חנינה, מתוך חמלה, בלי לבחון את השאלה אם הם אשמים או זכאים. הסליחה נובעת בראש ובראשונה מתוך ההבנה שאי אפשר לשנות את ההיסטוריה, אפשר רק להמשיך ולחוות את הכאב, או להחליט להיפטר ממנו, ע"י הסליחה.
מי שלא סולח, ממשיך להאשים את הוריו, או את הזולת (בני הזוג, החברים, המנהל, הנהגים האחרים בכביש במצב וכו') במצבו. זוהי דרך לא מודעת בה בוחר האדם לפטור את עצמו מאחריות. כך נשאר האדם במצב של קורבן. הוא פוטר את עצמו מאחריות, משום שהוא חש שהוא לא אשם במצבו, אלא מישהו אחר גרם לו להגיע למצב זה.
לעומת זאת האדם המחליט לסלוח, פותח לעצמו דרך חדשה בחיים. רגש החמלה המופגן כלפי ההורים, הוא רגש מזכך ומבריא. אין יותר 'חשבונות לא גמורים'. מנקים את השטח ומאפשרים לחיים להמשיך ולזרום. לא ממשיכים לשאת את הכעס הרבה שנים, משום שכפי שאמר בודהה, "הכעס הוא העונש של הכועס". האדם שממשיך לנטור טינה להוריו, או לכל גורם אחר ולא מצליח להשתחרר ממנה, הוא אדם סובל. הוא לא מתנקה ולא מתפנה לעסוק בעצמו ובבעיות שלו, אלא עסוק בהתחשבנות עם העבר ועם הכעסים שלא עזבו אותו מאז תקופת הילדות. "לא תשנא את אחיך בליבך" (ויקרא י"ט י"ז) מדוע נאמר "בליבך"? הרי אפשר היה לומר "לא תשנא את אחיך" ללא התוספת "בליבך". תוספת זאת אומרת לנו, לא לנטור ולא לשמור את השנאה בלב לזמן רב. נטירת השנאה בלב גורמת קושי וכאב פנימי לשונא ולא למושא השנאה. הסליחה גורמת לכך שנסיר אבן כבדה ועצומה מעל צווארנו ונוכל לחוש קלילות וחופש, לקראת שינוי איכות חיינו. ניחוח חדש של תחושת שחרור יאפוף אותנו כאשר נצליח לסלוח.
התנאי לבגרות אמיתית היא ההשתחררות מהכעסים והבעיות הלא פתורות של העבר. חנינת ההורים מאפשרת חנינה פנימית של האדם מעול הכעסים שלו. הסליחה מאפשרת לאדם הסולח להמשיך את חייו בלי הכעסים ובלי המרירות.
המשתלמים בסדנאות לומדים לסלוח להוריהם על כך שהם אינם מושלמים, לאחיהם שלא עמדו לצידם או התעללו בהם, לחבריהם שבגדו בהם, למאהבים ולמאהבות שזרקו אותם, לשכניהם אתם הסתכסכו על דברים עקרוניים או דברים שוליים, לבוסים שלהם שהתעמרו בהם, או לכל אדם שהתנהג אתם ברוע לב, בניכור או באדישות.
אחת השגיאות הנפוצות של משתלמים בסדנאות, היא ללכת להורה החי שלהם "ולסגור חשבון", על כל העוולות שהוא עשה להם בילדותם. זה תהליך בעייתי משום שבדרך כלל ההורה המבוגר או הזקן, אינו מבין מה הילד שלו רוצה ממנו. בדרך כלל הוא לא זוכר את האירועים שבעיני הילד היו כה משמעותיים. אם הוא כן זוכר, אז הוא זוכר אותם בצורה אחרת לחלוטין מאשר הילד. אז מתחילה ההתנצחות לגבי העובדות. אך העובדות כבר מזמן לא רלוונטיות. ממרחק של שנים רבות, אין טעם לנהל את המאבק הזה משום שהעובדות התיישנו ועומעמו. מה שרלוונטי הם הרגשות וכיוון שהם ממש אישיים, אין טעם לנסות 'לסגור חשבון' עם ההורה שנמצא במקום אחר לחלוטין. 'סגירת החשבון' עם ההורה, לא רק שלא פותרת שום בעיה אלא עלולה ליצור בעיה חדשה ולגרום לרגרסיה ביחסים עם ההורה המתבגר. כיוון שהבעיה היא פנימית של האדם המתפתח, הבעיה צריכה להיפתר בפנים, בתוך האישיות, או בעבודה עם חבריו לקבוצת המודעות העצמית ולא מול הגורם שיצר את הבעיה.
הסליחה הפנימית האישית, להורה המתבגר, שעדיין בחיים, עשויה לפתוח דף חדש במערכת היחסים בין הילד המבוגר, להוריו. הסליחה יכולה להביא את האדם למצב שבו השנים האחרונות שנותרו לו לחיות עם הוריו המתבגרים, יעברו בהרמוניה ובנעימים, במקום בסבל ובתחושת השפלה. אם קורה אחרת וההורה נפטר ורק אז הילד מצליח להגיע לשלב הסליחה, זה כבר מאוחר מדי. כבר אין למי לסלוח ואין עם מי ליהנות מתחושת הרוגע והשלווה של הפיוס. שני הצדדים עשויים להרוויח ממהלך כזה, אם הוא נעשה כל עוד שההורה בחיים. בכל מקרה, כאשר ההורים הולכים לעולמם, מתגעגעים אליהם, בלי קשר לאיכות היחסים שלהם עם הילד לפני המוות. לכן כדאי להתפייס לפני המוות.
פעמים רבות, ההורה המהווה את מושא הכעס, כבר אינו בחיים. אך מות ההורים לא צריך למנוע מהאדם שרוצה לצמוח ולגדול, לסלוח להוריו. הסליחה היא עניין אישי פנימי, של האדם עם עצמו ולא בהכרח עם מושא הכעס החי. טוב לו לאדם לעשות זאת בקול רם, בסיטואציה קבוצתית, בעזרת משחקי הדמיה, או בעזרת פסיכודרמה. חשוב שיהיה לסליחה ביטוי מילולי ומעשי כדי לחייב את הסולח וכדי לחזק את התהליך ולהנציחו. הסליחה היא חיונית לשיקום החיים הפנימיים וליצירת השקט והשלווה הפנימיים, משום שהאדם הכועס שאינו מרפה מהכעס שלו, מחזק ומגביר את האומללות שלו. זה תהליך מאד קשה אבל הכרחי, כדי להגיע הלאה לשלב הבא, שלב הקבלה. נדרש הרבה אומץ לב ופתיחות כדי לסלוח להורים ולכן הפרמידה הולכת ונהיית צרה. חלק גדול ממשתפי הסדנא לא עולים לשלב הבא. רק מי שאמיץ ונכון להתמודד עם הקשיים הגדולים ביותר של החיים שלו, יעלה לשלב הבא, שלב הקבלה.
כדי לסלוח להורים (או לגורם סמכותי אצלו גדל הילד), על כל הבעיות והתסכולים שהם גרמו לאדם הבוגר, בעת היותו ילד, צריך האדם להיות בעל ביטחון עצמי. היכולת לסלוח היא ממקום של עוצמה ולא ממקום של חולשה. לכן אי אפשר להגיע לסליחה, אלא עד שהאדם עבר את השלב הקודם, שלב ההתחזקות.
הסולח מגיע לסיטואציה בה הוא יכול לסלוח מעמדה של בוגר. להיות בוגר פירושו להרגיש באותה עוצמה של ההורים ולדבר אתם בגובה העיניים, לא מתוך תחושת נחיתות ולא מתוך תחושת עליונות. ההתבוננות בהורים בגובה העיניים (בין אם הם בין-החיים או בין אם לאו), מאפשרת לאדם לראות את המציאות לא דרך הפרספקטיבה של ילד, אלא מנקודת מבט של בוגר.
הבוגר יכול להבין ולנתח את התנאים בהם הוא גדל, לראות את הקשיים האמיתיים אתם התמודדו ההורים ולהבין את מערכות היחסים הבין אישיות שלו עם הוריו ועם שאר בני משפחתו, במסגרת התקופה בה הם תיפקדו. הוא יכול לחקור את ההיסטוריה של המשפחות הגרעיניות של הוריו ולהבין כיצד הם גדלו ולהבין כיצד עברו עליו החיים שלו. ניתוח אירועי החיים של ההורים, מראה פעמים רבות לאדם, כי הוריו גם הם קורבנות של אירועים שהיו בדרך כלל גדולים מהם. האדם מבין שהיחס אליו לא היה מרצון רע, אלא פעמים רבות מתוקף הנסיבות, מתוקף העובדה שלהורים לא הייתה ברירה, אלא לנהוג כפי שנהגו. ברגע שניתן לראות שגם ההורים היו קורבנות לנסיבות החיים, יותר קל לאדם לסלוח להוריו על התנהגותם כלפיו.
הסליחה אינה אומרת שהתנהגותם של ההורים מוצדקת. הסליחה אינה פסק דין בבית המשפט של ההיסטוריה, שבו נקבע שההורים זכאים, אלא הם מקבלים חנינה, מתוך חמלה, בלי לבחון את השאלה אם הם אשמים או זכאים. הסליחה נובעת בראש ובראשונה מתוך ההבנה שאי אפשר לשנות את ההיסטוריה, אפשר רק להמשיך ולחוות את הכאב, או להחליט להיפטר ממנו, ע"י הסליחה.
מי שלא סולח, ממשיך להאשים את הוריו, או את הזולת (בני הזוג, החברים, המנהל, הנהגים האחרים בכביש במצב וכו') במצבו. זוהי דרך לא מודעת בה בוחר האדם לפטור את עצמו מאחריות. כך נשאר האדם במצב של קורבן. הוא פוטר את עצמו מאחריות, משום שהוא חש שהוא לא אשם במצבו, אלא מישהו אחר גרם לו להגיע למצב זה.
לעומת זאת האדם המחליט לסלוח, פותח לעצמו דרך חדשה בחיים. רגש החמלה המופגן כלפי ההורים, הוא רגש מזכך ומבריא. אין יותר 'חשבונות לא גמורים'. מנקים את השטח ומאפשרים לחיים להמשיך ולזרום. לא ממשיכים לשאת את הכעס הרבה שנים, משום שכפי שאמר בודהה, "הכעס הוא העונש של הכועס". האדם שממשיך לנטור טינה להוריו, או לכל גורם אחר ולא מצליח להשתחרר ממנה, הוא אדם סובל. הוא לא מתנקה ולא מתפנה לעסוק בעצמו ובבעיות שלו, אלא עסוק בהתחשבנות עם העבר ועם הכעסים שלא עזבו אותו מאז תקופת הילדות. "לא תשנא את אחיך בליבך" (ויקרא י"ט י"ז) מדוע נאמר "בליבך"? הרי אפשר היה לומר "לא תשנא את אחיך" ללא התוספת "בליבך". תוספת זאת אומרת לנו, לא לנטור ולא לשמור את השנאה בלב לזמן רב. נטירת השנאה בלב גורמת קושי וכאב פנימי לשונא ולא למושא השנאה. הסליחה גורמת לכך שנסיר אבן כבדה ועצומה מעל צווארנו ונוכל לחוש קלילות וחופש, לקראת שינוי איכות חיינו. ניחוח חדש של תחושת שחרור יאפוף אותנו כאשר נצליח לסלוח.
התנאי לבגרות אמיתית היא ההשתחררות מהכעסים והבעיות הלא פתורות של העבר. חנינת ההורים מאפשרת חנינה פנימית של האדם מעול הכעסים שלו. הסליחה מאפשרת לאדם הסולח להמשיך את חייו בלי הכעסים ובלי המרירות.
המשתלמים בסדנאות לומדים לסלוח להוריהם על כך שהם אינם מושלמים, לאחיהם שלא עמדו לצידם או התעללו בהם, לחבריהם שבגדו בהם, למאהבים ולמאהבות שזרקו אותם, לשכניהם אתם הסתכסכו על דברים עקרוניים או דברים שוליים, לבוסים שלהם שהתעמרו בהם, או לכל אדם שהתנהג אתם ברוע לב, בניכור או באדישות.
אחת השגיאות הנפוצות של משתלמים בסדנאות, היא ללכת להורה החי שלהם "ולסגור חשבון", על כל העוולות שהוא עשה להם בילדותם. זה תהליך בעייתי משום שבדרך כלל ההורה המבוגר או הזקן, אינו מבין מה הילד שלו רוצה ממנו. בדרך כלל הוא לא זוכר את האירועים שבעיני הילד היו כה משמעותיים. אם הוא כן זוכר, אז הוא זוכר אותם בצורה אחרת לחלוטין מאשר הילד. אז מתחילה ההתנצחות לגבי העובדות. אך העובדות כבר מזמן לא רלוונטיות. ממרחק של שנים רבות, אין טעם לנהל את המאבק הזה משום שהעובדות התיישנו ועומעמו. מה שרלוונטי הם הרגשות וכיוון שהם ממש אישיים, אין טעם לנסות 'לסגור חשבון' עם ההורה שנמצא במקום אחר לחלוטין. 'סגירת החשבון' עם ההורה, לא רק שלא פותרת שום בעיה אלא עלולה ליצור בעיה חדשה ולגרום לרגרסיה ביחסים עם ההורה המתבגר. כיוון שהבעיה היא פנימית של האדם המתפתח, הבעיה צריכה להיפתר בפנים, בתוך האישיות, או בעבודה עם חבריו לקבוצת המודעות העצמית ולא מול הגורם שיצר את הבעיה.
הסליחה הפנימית האישית, להורה המתבגר, שעדיין בחיים, עשויה לפתוח דף חדש במערכת היחסים בין הילד המבוגר, להוריו. הסליחה יכולה להביא את האדם למצב שבו השנים האחרונות שנותרו לו לחיות עם הוריו המתבגרים, יעברו בהרמוניה ובנעימים, במקום בסבל ובתחושת השפלה. אם קורה אחרת וההורה נפטר ורק אז הילד מצליח להגיע לשלב הסליחה, זה כבר מאוחר מדי. כבר אין למי לסלוח ואין עם מי ליהנות מתחושת הרוגע והשלווה של הפיוס. שני הצדדים עשויים להרוויח ממהלך כזה, אם הוא נעשה כל עוד שההורה בחיים. בכל מקרה, כאשר ההורים הולכים לעולמם, מתגעגעים אליהם, בלי קשר לאיכות היחסים שלהם עם הילד לפני המוות. לכן כדאי להתפייס לפני המוות.
פעמים רבות, ההורה המהווה את מושא הכעס, כבר אינו בחיים. אך מות ההורים לא צריך למנוע מהאדם שרוצה לצמוח ולגדול, לסלוח להוריו. הסליחה היא עניין אישי פנימי, של האדם עם עצמו ולא בהכרח עם מושא הכעס החי. טוב לו לאדם לעשות זאת בקול רם, בסיטואציה קבוצתית, בעזרת משחקי הדמיה, או בעזרת פסיכודרמה. חשוב שיהיה לסליחה ביטוי מילולי ומעשי כדי לחייב את הסולח וכדי לחזק את התהליך ולהנציחו. הסליחה היא חיונית לשיקום החיים הפנימיים וליצירת השקט והשלווה הפנימיים, משום שהאדם הכועס שאינו מרפה מהכעס שלו, מחזק ומגביר את האומללות שלו. זה תהליך מאד קשה אבל הכרחי, כדי להגיע הלאה לשלב הבא, שלב הקבלה. נדרש הרבה אומץ לב ופתיחות כדי לסלוח להורים ולכן הפרמידה הולכת ונהיית צרה. חלק גדול ממשתפי הסדנא לא עולים לשלב הבא. רק מי שאמיץ ונכון להתמודד עם הקשיים הגדולים ביותר של החיים שלו, יעלה לשלב הבא, שלב הקבלה.
ראה באתר http://www.eranron.co.il
