ההסבר המערבי לשיאצו מאת אורי אלישר 

הרפואה האוריינטלית, על רגל אחת, מציינת בריאות כזרימה וחולי כחסימה. כשמסירים צעיפים רוחניים, אקזוטיים ומופשטים מאמירה זו, נחשפת אמת שגם הרפואה המודרנית כפופה לה. הרפואה המערבית מתארת מחזור דם, פריסטלטיקה, תנועת חומרים חיוניים בצינורותיהם, הפרשות שונות, תקשורת מעודנת של רצפטורים ומרווחים בין תאיים, הולכת חשמל וחום, הומיאוסטאזיס דינאמי ועוד. בקונטקסט המודרני מחלות רבות הן אכן ביטוי של חסימה: מחלות של דרכי הנשימה הן חסימה כשלהי של נתיבי האוויר. טרשת עורקים ומרבדי כולסטרול יוצרים התקפי לב ושבץ. פגיעה עצבית יוצרת שיתוק ותופעות נוירולוגיות אחרות. עצירות וכאבי בטן נגרמים כתוצאה מפריסטלטיקה לא אפקטיבית. אבנים חוסמות את דרכי המרה; ערמונית מוגדלת חוסמת את דרכי השתן; פתחי הניקוז שבעין נחסמים ומחוללים ברקית (גלואוקמה); חומרי פירוק שוקעים במפרק ומחוללים בו דלקת. רקמות מאיצות את קצב התנוונותן כשזרימת דם וחמצן לא מגיעה אליהן באופן שוטף. הן מתות ונמקות כשזרימה זו נקטעת כליל. כלומר, גם בעיניים מערביות תנועה תוך גופית נטולת מחסומים היא הבסיס לבריאות, מרמת התא ועד לישות כמכלול. אולם בזמן שבמודל המערבי המודרני עלינו לחפש את האמת הזו בין השורות, היא כתובה באותיות של קידוש לבנה בקונטקסט האוריינטלי. תנועה היא יסוד החיים בכלל. ביסודה, שיאצו היא שיטת ריפוי במגע בה נשען המטפל על גופו של המטופל ומפיק לחץ מיומן על פני אזורים ונקודות בגופו. תפקידה העיקרי הוא הסרת חסימות אנרגטיות והשפעה חיובית על שטף שופע ונטול מעצורים של צ'י בגוף. במרבית המקרים, תוך מספר רגעים מתחילת הטיפול חש המטופל רוגע ותחושת רווחה (well being). זכור לי מטופל שהתפלא - ובצדק - על קיומה של עובדה פשוטה זו: אני לוחץ עליו והוא הופך רפוי. אני נשען עליו ולא רק שאינו מתכווץ, הוא נרדם! העובדה שטכניקות מגע כמו לחיצה, רוטציה ומתיחה מעוררות תחושות רווחה בולטות כל כך באמת אינה מובנת מאליה ויש לבחון אותה לעומק. במאמר הבא אנסה להסביר זאת כשאני משתמש במודלים מערביים דווקא, ומניח את המודלים המזרחיים של צ'י ומרידיאנים בצד לעת עתה. 7 ההשפעות המיטיבות של נמיקושי בספרו 'תרפיית שיאצו - תיאוריה ומעשה' (1974), כותב טורו נמיקושי, בנו וממשיך דרכו של טוקוז'ירו נמיקושי: "לחץ המיושם באמצעות היד במקומות שונים על פני העור מגרה את כוחותיו הפנימיים של הגוף ומפיג עייפות בכך שהוא מעודד נידוף של חומצת החלב ודו תחמוצת הפחמן, המצטברים בין הרקמות ויוצרים נוקשות שרירים וסטגנציה של דם. הצטברויות אלה של חומרים יוצרי עייפות מטילות לחץ בלתי תקין על מערכות העצבים הדם והלימפה. כתוצאה מכך משתבשת ההפרשה הפנימית ונוצרים עיוותים במערכת השלד". נמיקושי נהג להציג את השיאצו שלו כתרפיה מודרנית שאינה קשורה לרפואה הסינית ומזוהה עם הרפואה המודרנית. תרפיית השיאצו של נמיקושי מתארת 7 השפעות מיטיבות, במינוחים מערביים כמובן: 1. רענון העור 2. המרצת מחזור נוזלי הגוף (בעיקר מחזור הדם והלימפה) 3. הגמשת השרירים 4. תיקון עיוותים במערכת השלד 5. קידום תפקוד מאוזן של מערכת העצבים 6. וויסות המערכת ההורמונאלית 7. המרצת התפקוד הנכון של האיברים הפנימיים 1. רענון העור תפקידי העור הם הגנה מפני זיהומים, העברת מידע חושי (טמפרטורה, מגע) והתרעה מפני סכנה, שמירה על חום גוף תקין (באמצעות הזעה ושכבת שומן), פליטת פסולת (זיעה וחלב), הגנה מפני קרינת שמש מזיקה, ואצירת נוזלים והזנה (מים ושומן). שיאצו, המתבצע על פני העור, מגרה את בלוטות הזיעה והחלב להפריש פסולת, ולהבהיק את העור. הוא מסייע בהזנת שורשי השיער ומונע התקרחות. קצות עצבים הנפרשים על פני העור (בעיקר באזורים חלקים משיער כמו קצות האצבעות) יחד עם נימי דם זוכים להמרצה וריכוך במהלך השיאצו, והופכים את העור לגמיש, בריא וצעיר יותר למראה. 2. המרצת מחזור נוזלי הגוף (בעיקר מחזור הדם והלימפה) נוזלי הגוף השונים נעים בגוף כשהם מספקים הזנה לרקמות ומפנים מהן הצטברויות ורעלים כגון דו תחמוצת הפחמן ותוצרי לוואי של חילוף חומרים. הדם נע מהלב אל מערכת הדם, מזין ומטהר את הגוף דרך עורקים וורידים, עורקיקים וורידונים, עד להסתעפויות הזעירות של מיליוני נימי הדם. כשהוא חולף דרך הריאות הן מרוות אותו בחמצן. הדם נדחף מהלב דרך העורקים, מונע על ידי פעימותיו. הוא חוזר אל הלב דרך הורידים, מונע באמצעות תנועות הגוף ומתחי השרירים המשתנים. קל להבין מדוע טיפול שיאצו, הלוחץ ומעסה את הגוף, מיטיב עם מחזורי הנוזלים ומונע קרישה, חסימה והיתקעות. 3. הגשמת השרירים שגרת היומיום גורמת לרובנו מתח ונוקשות באזור השכמות, הצוואר והגב. אחרים חשים כבדות ברגליהם. נוקשות זו מקשה על תפקודם של כלי הדם, הלימפה והעצבים, שבתורם מייצרים תחושות של אי נוחות וכאב. כשמצב זה נמשך זמן רב, כפי שקורה בדרך כלל, נימי הדם אינם מצליחים להזין את התאים כהלכה ומובילים לאי סדירות בתפקוד השרירים ולנוקשות כרונית. שיאצו מחזיר את השרירים למצבם הנינוח ע"י שיפור מחזור הדם והלימפה, והשבת תפקוד הנימים בהזנת וטיהור התאים. 4. תיקון עיוותים במערכת השלד גופנו מכיל 206 עצמות המרכיבות את הגולגולת, עמוד השדרה, כלוב הצלעות, האגן והגפיים. עצם היא גוף נוקשה המכיל תאים חיים האחראיים על התפתחות ושיקום. שאר מרכיבי העצם הם סידן, פוספטים וחומר ג'לטיני. העצם מצופה בשכבה מגינה המספקת הזנה ותחושה מאחר והיא מכילה כלי דם, לימפה ועצבים. היא בנויה שכבות על שכבות סביב הלשד הרך, בתוכו נוצרים תאי דם אדומים ולבנים. עייפות מצטברת מדרדרת את הזנת העצבים מהסיבות שהוזכרו קודם והדבר עשוי להוביל לעצמות שבריריות או לעיוותים בשלד. שיאצו יכול להיטיב עם מצבים אלה. שיאצו לילדים יכול להבטיח התפתחות תקינה. עיוותים שאובחנו בשלב מוקדם, באנשים צעירים, ניתנים לריפוי באמצעות שיאצו. 5. קידום תפקוד מאוזן של מערכת העצבים מערכת העצבים נחלקת לשניים: א. המוח וחוט השדרה - שולטים בפעולות מודעות, בתפיסה דרך העור והרקמות הריריות ובפעילות המנטאלית. ב. מערכת העצבים האוטונומית - שולטת בתפקודים לא רצוניים. כוללת את תת המערכת הסימפתטית (מגרה את פעילותם של הלב, הקיבה, המעיים, אברי הרבייה, ובלוטות ההפרשה האנדוקריניות) ותת המערכת הפארה-סימפתטית (מרגיעה איברים אלה). שיאצו המיושם באזורים הבאים מעורר השפעות שונות, כלהלן: 1) ראש: מעורר את רקמת המוח ואת בלוטת יותרת המוח, המסדירה את העצבים המוטוריים ואת העצבים השולטים בזיכרון ובפקודות היוצאות ונכנסות למוח. 2) עיניים: לחיצה עדינה בעזרת כפות הידיים מגרה את קצוות העצב הטריגמינאלי, את חוט השדרה ואת העצב הוואגלי השולט בלב. 3) המוח האחורי (Afterbrain): משפיע על מערכת הנשימה. 4) קדמת הגרון: משפיע על עצב הוואגוס ועל עורקי הצוואר ובכך מווסת לחץ דם ואת תפקודם של הלב ואיברים נוספים. 5) להב הכתף (הסקפולה): משפיע על צבר עצבי הזרועות ועל המערכת הסימפתטית המושלת בתפקוד האיברים הפנימיים. 6) גב: גושים הנוצרים משני צדי עמוד השדרה מבטאים אי סדירות באיברים הפנימיים שמשתקפת במערכת הסימפתטית. שיאצו מקומי יכול לפוגג אותם. 7) ישבן: 'נקודת נמיקושי' המפורסמת משפיעה על עצבי הישבן, הבטן התחתונה והירך. במקומות שונים נטען ששיאצו בלחץ מתמיד, כך שהמטפל לעולם לא מנתק מגע עם גופו של המטופל, מגרה את מערכת העצבים הפרה-סימפתטית ובכך תורם לרגיעה, בזמן ששיאצו בלחץ קטוע (כמו בשיטות של תפיחה או לישה, למשל) מגרה את מערכת העצבים הסימפתטית ויוצר עירור מערכתי. 6. וויסות המערכת ההורמונאלית בלוטות ההפרשה הפנימית, המחדירות הורמונים ישירות למחזור הדם, אחראיות על איזון כימי והרמוניה בין האיברים. הן כוללות את יותרת המוח (על 3 אונותיה), האצטרובל, התריס (תירואיד), מצד בלוטת התריס (פרה-תירואיד), התימוס, יותרת הכליה (אדרנל), האשכים והשחלות. לשיאצו יכולת לאזן את תפקודן של בלוטות אלה ובכך להשתית הרמוניה כללית. 7. המרצת התפקוד הנכון של האיברים הפנימיים שיאצו הניתן באזור השכמות, הגב והבטן מבטיח את תפקודם הנכון והחלק של האיברים הפנימיים בהזנת הגוף, חמצון הדם והפרשת פסולת. 7 ההשפעות המיטיבות היו דרכו של נמיקושי ובנו, טורו, להסביר את יעילות השיאצו. למרות שחשוב להכיר בהן, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהן מעט פשטניות ולמען האמת אינן מתייחסות רק לשיאצו: תרפיות ידניות רבות משיגות תוצאות דומות. 7 ההשפעות המיטיבות הן, אם כן, הבסיס. את מעלותיו הייחודיות של השיאצו אחשוף בהמשך. קודם לכן אתאר מודלים מתקדמים יותר המסבירים את יעילות השיאצו בעיניים מערביות אוקסיטוצין, הורמון האהבה אוקסיטוצין (Oxytocin) הוא הורמון המסייע בכיווץ הרחם בזמן הלידה, מקל על הפרשת חלב בזמן הנקה, ומופרש בזמן האורגזמה אצל נשים וגברים. נמצא שמגע מעורר את הפרשתו. ההורמון, המופרש במוח, משמש גם מוליך עצבי (נוירוטרנסמיטר) שממלא תפקיד בקשרים חברתיים, ולפי מחקרים עדכניים עשוי להשפיע על יצירת האמון הבין-אישי, כמו זה הנוצר בין מטפל למטופל. האוקסיטוצין משכך פחדים וחששות ומעודד התנהגות הפוכה מתגובת הלחם או ברח (תבנית של שינויים גופניים אשר מכינים בני אדם ובעלי חיים למצב שבו הם ניצבים בפני איום או סכנהמיידית). בתגובת הלחם או ברח מתפקדת מערכת העצבים הסימפתטית, המפחיתה משמעותית את האנרגיה ממערכות התפקוד היומיומי (מערכת החיסון והעיכול, למשל) ומעודדת יצור אדרנלין, המוכר כהורמון הדחק. האוקסיטוצין מדכא הפרשת אדרנלין, מבטל את תחושת הסטרס, מגרה את מערכת העצבים הפרה-סימפטית ומסדיר את פעילותן של מערכות הגוף השונות. בקיצור - אוקסיטוצין מעודד רגיעה. המעניין הוא שחוקרים טוענים שהוא גם מעודד אהבה, ובמילים אחרות, שהוא עשוי להיות הביטוי החומרי של תחושת האהבה שאנו מרגישים. מקורות רבים מציינים עובדה זו בהקשר של אהבת אם, וכאן מהדהדת אמרתו של נמיקושי ביתר משמעות: 'שיאצו קוקורו - אהא קוקורו': לב השיאצו הוא לב של אם. אכן יש משהו אימהי בלבו של מטפל השיאצו, וטיפול 'נכון' מתקיים כאשר אנו פועלים מתוך מקום רך, מקבל ואוהב, ולא מתוך עמדה מנוכרת ומתנשאת. כמטופל, חוויתי פעמים רבות גל של אהבה ששטף אותי בזמן הטיפול. הייתה זו אהבה גורפת, כמעט אווילית: הרגשתי שאני אוהב את המטפל/ת שלי, את עצמי, את העולם... לא אתפלא כלל עם המגע המיומן שהופעל עליי עודד את הפרשתו של אוקסיטוצין, וזה פעל את פעולתו. תחושה נוספת שאני חש אחרי קבלת טיפול שיאצו טוב (ולשמחתי עד לה גם אצל מטופלים שלי) היא חוסר רצון לזוז ולשנות את המצב המופלא בו אני שרוי גם לאחר שהטיפול הסתיים. איני מדבר על מצב בו המטופל נרדם אלא על ערנות נינוחה, שבעה ומאושרת, שאינה חפצה להרוס את הרגע. אם זו אינה תגובה הפוכה ל'הלחם או ברח', מה כן? אנדורפינים: המוח כמעבדת סמים אנדורפינים (Endorphins ובשמם המלא Endomorphines) הם רכיבים ביוכימיים בעלי תכונה מאלחשת (אופייתית) המיוצרים במוח ומשתחררים בעיתות של פעילות גופנית אינטנסיבית ומתמשכת, ברגעי סכנה או בהשפעת תחושות של איום או דחק (Stress). הם התגלו לראשונה ב-1975. כשאנשים אומרים שהם מכורים לספורט, הם בעצם מכורים להשפעתם המהנה של אנדורפינים המופרשים בגופם. אני מכיר את זה אישית: במהלך אימון מפרך נחצה פתאום איזה קו, ותחושת המאמץ הלא הנוחה מתחלפת פתאום בעלייה משמעותית במצב הרוח ובמוטיבציה ובהרגשה כללית נהדרת. המונח אנדורפין (Endorphin) הוא קיצור של Endogenous Morphine, שמשמעותו "מורפין (מורפיום) המיוצר על ידי הגוף". במחקרים עדכניים התגלה שרקמות שונות בבני אדם ובבעלי חיים מסוגלות לייצר מורפין. תפקידם של האנדורפינים הוא בעיקר שיכוך כאבים ונודעת להם גם תכונה אנטי-דלקתית, לצד התחושה הנעימה שהם משרים. מעניין לציין שגם מגע יד קבוע (לחץ מתמשך) וטכניקות מגע מונוטוניות מעודדות הפרשת אנדורפינים, ובכך מוסברת נטייתם של מטופלים להיכנס למצב של הרפיה עמוקה כשמיושמות עליהם טכניקות שיאצו שכאלה. קורטיזון ואדרנלין: הורמוני הדחק קורטיזול ואדרנלין הם דוגמא להורמונים בעלי השפעה רצויה בעיתות משבר, אך לא בעיתות רוגע. הורמונים אלה אחראיים על התגובות והתחושות הלא נעימות שאנו חשים כשדוחקים אותנו לפינה. ביכולתם להציל את חיינו ברגע האמת, אך פעמים רבות מדי מפרש הגוף מצבים פשוטים כמאיימים ומפריש את ההורמונים הללו, שלאורך זמן מעלים את לחץ הדם, מחלישים את המערכת החיסונית ומערערים את הנפש. מאחר וטיפולי השיאצו משרים רוגע וביכולתם לגרות את מערכת העצבים הפרה-סימפתטית, הפרשתם של הורמוני הדחק מדוכאת ורמתם בגוף יורדת. הציפייה למגע: תאוריית הרצף. מחקרים מראים שתינוקות וגורים זקוקים למגע באופן כל כך מכריע, עד שהתפתחותם מתעכבת וחלקם אף גווע בהיעדר מגע פיזי בגופם, גם אם תנאים נוספים כגון חום ואוכל מסופקים להם כראוי. הפסיכותרפיסטית האמריקאית ג'ין לידלוף, כתבה ב-1975 את רב המכר 'עקרון הרצף' לאחר שהות בקרבם של שבטי אינדיאנים בוונצואלה. תשומת לבה הוסבה לעובדה שילדי השבטים נראו לה מאושרים, רגועים ועצמאיים הרבה יותר מהילדים במערב. היא הבחינה בכך שתינוקות השבט נישאים כל הזמן ע"י אמם בחודשי חייהם הראשונים ונהנים ממגע רצוף עם הקרובים אליהם. גם לאחר שהתבגרו מעט הם עדיין זוכים לשפע של מגע מסביבתם. תצפיותיה של לידלוף הובילו אותה לגיבוש תיאוריה שהרעיון המרכזי בה הוא זה: לתינוק יש ציפייה מולדת להימצא במגע מתמיד עם אמו או אחרים המטפלים בו. אם ציפייה זו מתממשת הוא גדל לאינדיבידואל בריא ועצמאי. אך בתרבויות רבות - בעיקר במערב - ציפייתו של התינוק אינה זוכה למימוש. עוברות עליו שעות רבות כשהוא מנותק מהוריו, מוטל בעריסה או בלול או כלוא בכסא האוכל. הדבר יוצר אצלו תסכול ומחסומים, בעיקר רעב למגע - אותו ישא אל תוך חייו הבוגרים. כותבת לידלוף: "אנחנו צריכים לפרוץ את הטאבו הקיים אצלנו בתחום זה ולהכיר בצורך האנושי במגע. הצורך התינוקי העצום והלא ממומש למגע שאנחנו נושאים עימנו מינקותנו מוסיף מעמסה כבדה לצורך הטבעי שלנו במגע כילדים וכמבוגרים". לא צריך לקרוא ספרים או לעיין במחקרים כדי להכיר בעובדה שמגע הוא חלק בלתי נפרד מקיומנו. אנחנו מלטפים זה את זה, לוחצים ידיים, מתחבקים, טופחים על השכם. כל אלה הם אותות, מסרים בשפה לא מילולית. גם דחיפות וחבטות הן שפה ברורה מאוד, מעבר לנזק שהן יוצרות. כשאנו מקיימים יחסי מין ונוגעים באזורי ארוגניים אנחנו מבטאים אהבה ומשיכה. וכמובן, כשכואב לנו אנחנו נוגעים בעצמנו, מחזיקים או משפשפים את האיבר הרלוונטי. מקצועות העיסוי השונים, שפרחו מאז ומתמיד על פני הגלובוס, הם עדות לצורך במגע אנושי טהור, גם כזה שאינו על רקע של חיבה אישית, קירבה משפחתית, משיכה מינית או עוינות גופנית. * * * כל ההסברים שנתתי עד עכשיו נועדו להסביר את האפקט המיטיב של שיטות מגע כמו (ולא באופן בלבדי) השיאצו, כך שגם אלה שאינם מתחברים לנקודת הראות האנרגטית יכירו במעלותיהן. המשתמע מכך הוא שעצם קבלת הטיפול - בעיקר באופן מתמיד - תורמת לבריאות ומעצימה את יכולתו של הגוף לרפא את עצמו, תהא אשר תהא המחלה. ואכן, המיתוס טוען שבעת העתיקה נהגו רופאי המזרח הרחוק לטפל בלקוחות בריאים ושמו את הדגש על שימור ותחזוקה יותר מאשר על ריפוי מחלות ספציפיות. משפטים כמו "לטפל באדם חולה זה כמו לחפור באר כשאתה גווע בצמא" מדגישים גישה זו. כעת, לאחר חשיפת המערכות השונות המפיקות תועלת מטיפולי השיאצו, ניתן אולי להבין זאת יותר לעומק.

אורי אלישר מנהל את מגמת השיאצו ומלמד במכללה האקדמית בוינגייט

www.orielishar.com